עיניים ירוקות

בס"ד

היי, בני אדם!

מקווה שאתם מסתדרים עם הקורונה.

הפאנפיק מתקרב לסוף, והנה הפרק שכולכם חיכיתם לו:

*תופים תופים*

תשובות!

אז תתכוננו לתפוס את הראש ולהגיד 'איך לא חשבתי על זה?'

או לפעור פה ולבלוע זבוב (סתם, סתם, בלי הזבוב! אני לא עד כדי כך רשעה)

עדיין ישארו כמה שאלות, כי זה עוד לא הסוף.

תהנו!⁦❤️⁩

נ"ב: תכתבו לי בתגובות מי הדמות האהובה עליכם ומה אתם חושבים על העלילה.

________________

"גלרט גרינדלווד."
אני אומר בשקט.
אני מנתק במהירות את ידי, נופל חזרה לתוך הבור.
לא הגיוני.
הוא משקר.
הכל חייב להיות חלום.
לא... פשוט לא.
"תגיד כבר מה השקר שלך; תגלה את הפנים האמיתיות שלך; זה לא יכול להיות! תגיד. את. האמת!" אני כבר נוטש, צורח עליו.
הוא מחייך, ומביט עמוק אל תוך העיניים החלולות שלי.
"בסדר. אני אספר את האמת."
אני נרתע, אבל אבא שלי... גרינדלווד, מתחיל.
"אתה מבין... בתור הקוסם הכי גדול בעולם, אני חייב רשת ביטחון. אני צריך מישהו שיוכל להמשיך את דרכי, אם יקרה לי משהו. למען טובת הכלל."
זה לא היה רהוט או מובן במיוחד.
זה לא נשמע כמו אבא.
זה נשמע כמו... מכונה.
איש מחושב וקר.
רשת ביטחון, אני מגלגל את המילה במוחי.
"גם עם התוכנית הכי מושלמת... הכל יכול להשתבש. ולכן, אני חייב מישהו שנאמנותו מובטחת. אני צריך בן."
אני מתנשף.
"איילין פרינס, מאסטרית השיקויים. השיקוי המרפא הטוב ביותר שנראה אי פעם, וכל זה עוד בשנתה השביעית. יש שמועות לגביה... שהיא מצאה את הדרך להכין שיקוי מיוחד. השיקוי שמרפא את כל הפציעות, את כל המחלות. שיקוי החיים. אותה רציתי, עוד מההתחלה. ידעתי שעם כוח הקסם שלי והמומחיות בשיקויים שלה... יצא לנו ילד מושלם."
לנשום עמוק.
"ואז היא הלכה והתאהבה באיזה מוגל," גרינדלווד ירק את המילה האחרונה, "התוכנית היפה שלי השתבשה. וכמה שניסיתי, היא לא נענתה. ידעתי שאני חייב להפריד בינהם, ומייד. נסעתי מהר ככל האפשר, והספקתי להגיע. בחתונה שלה," ירק גרינדלווד.
אני אוחז חזק בראשי, מתאמץ לעכל את הכל.
"אבל לא וויתרתי. היא הייתה מסוחררת, ונדרש רק שיקוי פולימיצי אחד, וזהו. היה לי בן. עכשיו, כל מה שנותר היה להבטיח שבעלה, טוביאס סנייפ, לא יגלה וידע שמישהו זר היה עם אשתו. למזלי, איילין פחדה לספר לו שהיא מכשפה. אז זה היה קל מאוד: רק כמה זיכרונות מזויפים, לחש שיגעון וקצת קרושיו, והוא נהפך למישהו אחר, שלעולם לא יעמוד בדרכי."
פתאום כל התשובות לשאלות ששאלתי כל השנים מסתחררות בראשי.
אמידארוט מעולם לא נשלח להוגרווטס בשביל ליצור קשר עם וולדמורט.
הוא נשלח כדי להביא אותי אל גרינדלווד, לפקח עליי.
להשאיר לי כל הזמן רמזים.
והכדור בדולח של ליטה, שדרכו היא עקבה אחרי ניוט... גרינדלווד שיבש אותו.
השתלט עליו.
הוא ראה אותי דרכו כל הזמן, מתבונן בי בעין אחת כחולה ועין אחת חומה.
הוא ידע כל הזמן איפה אני.
ואיפה אלאן, אני קולט במהירות מזעזעת.
הכל נהיה הגיוני במידה חולנית, מפחידה.
זה מסביר הכל.
למה אמא שלי התחתנה עם אבא שלי, ולמה הוא הפך להיות... "רוצח!" אני צועק, "הרגת את אמא שלי!"
גלרט גרינדלווד מרים גבה.
"בגללך הוא השתגע! ביום בו הלכתי להוגרווטס, הוא... הוא... הרג את אמא," אני לוחש את המילה האחרונה.
"טעות מצערת," אומר גלרט, "חיבבתי את איילין. מוח מבריק. חבל שזה נגמר כך. אבל הכל היה הכרחי, סוורוס. היא היתה חייבת ללדת אותך. היא מתה למען טובת הכלל."
אני צורח.
שום מילה מוכרת לא בוקעת מפי, רק צליל ארוך ומתמשך.
כואב.
עצוב.
זועק.
מיוסר.
"מה עשית לאלאן?" אני צועק.
"הבוצדם הזה לא משנה, ילד שלי. אני ואתה, נשנה את העולם לטוב יותר, הוגן יותר. אנחנו נשלוט. אמרתי לך, בסוף עוד תחזור אליי."
אני מתנשף, שומע את המשפט המוכר הזה בפיו של האדם הזה.
אבא שלי.
אבל בנים לא בוחרים את האבות שלהם.
"אתה יודע, בהתחלה הייתי מסכים," אני אומר, שערי השחור בוהק, "הייתי עוזר לך להשתלט על העולם בכוח, להשליט שלטון של קוסמים... אבל לא עכשיו. יש אנשים טובים שהם בני מוגלגים. למדתי להכיר חברים, ואני אגן עליהם. ואתה לא תקרא לאלאן בוצדם," אני אומר בשליטה עצמית מלאה, "כי הוא חבר שלי!"
"אז יש לך חברים, אה?" צוחק אבא שלי, "מצחיק מאוד. זה עניין רציני, ילד, לא משחק. אני חוזר על זה פעם אחרונה, בן: תבוא אליי, ונשלוט יחד עם העולם. כל מי שיהיה איתי יזכה לראות עולם חדש, את המחר."
אני מכווץ את עיניי.
הן לא חלולות או אפלות יותר.
הן מלאות בשעות של צחוק וכיף, מלאות בחברות.
"אתה טועה," אני אומר, "לכולם יש זכות לראות את המחר. לילד שמתחיל ללמוד בהוגוורטס, לחברות שרק נוצרה, לכולם מגיעה הזכות לראות את הזריחה! בשבילם אני נלחם!"
אני יוצא מתוך הבור, נעמד מול האבא האמיתי שלי בפעם הראשונה והאחרונה.
"זה נגמר," אני אומר, "אני לא איתך."
הוא מחייך חצי חיוך.
"אתה לא איתי, אה?" הוא צוחק, "אז תמות!"
הוא משגר לעברי קללה, ואני מתחמק ברגע האחרון מרוב הלם.
אני ממשש את שני המבחנות שעל חזי.
אני יודע כבר מה יש בתוך מבחנה אחת, שיקוי מרפא חזק.
אבל מה יש בשנייה, במבחנה שאמא שלי הביאה לי כשהייתי קטן?
האם זה... שיקוי החיים?
זה חייב להיות.
אני מתחמק מעוד קללה ומעוד קללה, כבר מתנשף בקול.
אני לא אוכל להמשיך כך הרבה.
אני מתחמק שוב ושוב, יודע שהלחשין שלי לעולם לא  יוכלו לדחות את כישופיו.
ואז אני נושם, ומועד.
אני שרוע על הקרקע, בקושי יכול לזוז.
אבא שלי מתנשא מעליי.
"איפה... אלאן?" אני בקושי מצליח לומר.
הוא מחייך.
"לעולם לא תוכל להציל אותו, בן."

"אבל אנחנו נצליח," אני שומע קול.
בעצם, קולות.
שלושה קולות.
"הארט! קנופליוס! רוונה!" אני קורא.
"פרוטגו!"
אני מחייך, והם עושים מגן משותף.
"הכישוף לא יחזיק הרבה," אומרת רוונה, "קום."
ואני קם.
בזכותם.
אני מחייך, יודע שאפשר לסמוך עליהם שיהיו שם, מתי שאזדקק להם.
"אחלה נאום נתת שם, אגב," אומר הארט בחיוך.
"ראיתם הכל?" אני שואל.
"כן," עונה רוונה, "התחבאנו בין העצים."
קנופליוס נראה בעולם שלו.
"אז," אומר הארט בחיוך חסר הפחד שלו, "בואו נילחם."
"תיזהרו את מה שלמדנו,'' אומרת רוונה.
"רייבנקלו, פשוט תפעלי על פי אינסטינקט," מתגרה בה הארט.
"אידיוט," היא נותנת לו מרפק.
"לפחות אידיוט אמיץ," מגחך הארט.
יש בינהם כימיה טבעית, הוא האמיתי והיא החכמה.
כמעט כמו גודריק ורוונה, מייסדי הבתים.
"קנופליוס!" אני אומר, ומנער את זרועו.
מבטו מתמקד, והוא מרים את שרביטו ביחד עם מין שקיקים עם ריח מוזר.
טוב, זה קנופליוס.
המגן מתפוגג, ואנחנו יוצאים להילחם, ביחד.
אני, הארט, רוונה וקנופליוס.
ביחד.

רגע.
איפה לילי?

הפרק הקודם		הפרק הבא