חייו הנסתרים של בלק

החורף עבר לאיטו כאשר כל פעם מישהו אחר מחברי המסדר הגיע למפקדה

חלקם הגיעו בשביל ללוות את משפחת ווילזי לבית החולים כדי שיכולו לבקר את ארתור

וחלקם הגיעו סתם בשביל לעצבן אותו. במיוחד מישהו מסויים מאוד.

הקלה פשטה בו כששמע באותו לילה שארתור בחיים.

הפעם, סיריוס היה במצב רוח מרומם מן הרגיל. הוא כל-כך שמח על כך שסוף סוף הבית מלא שוב

וקיבל עדכונים שותפים מחברי הבית. הוא שמח לשמוע שמצבו של ארתור משתפר מיום ליום

והכי שמח שהארי שוב איתו.

הוא שמח כל-כך עד כדי כך שנוכחותו של סנייפ כמעט  לא הפריעה לו. כמעט.

***

"הישיבה הסתיימה אתה יודע" הדגיש סיריוס באחד הימים כשסנייפ לא זז ממקומו.

"אני יודע בלק. אני שלא כמוך, מסוגל להבחין בדברים הקטנים" השיב סנייפ בלעג

סיריוס תהה לאן כל זה מוביל. ואז כאילו קרא את מחשבתיו סנייפ המשיך:

"חשבתי לדבר עם פוטר, בלק, אודה לך אם תוכל לקרוא לו"

"לדבר עם הארי? מה יש לך להגיד לו?" התעצבן סיריוס

"אני לא חושב שזה מעסקך" אמר סנייפ בשקט ועצר לרגע

"דווקא כן!" התעקש סיריוס, הוא לא עמד להשאיר אותם לבד.

"שמור על האף שלך בלק,ותפסיק לדחוף אותו למקומות שהוא לא צריך להיות בהם"

סיריוס עמד לפתוח את פיו ולהגיב משהו חריף, אבל גברת ווילזי שבדיוק עברה שם עצרה אותו בחדות.

"אני אקרא לו" היא אמרה בהדגשה ויצאה מהחדר.

הוא תפס את הכיסא הרחוק ביותר בחדר והתיישב עליו בהפגנתיות. משלב ידיים על חזהו ולא מביט בעינו של סנייפ.

הוא הביט על הקירות, על הריצפה,על הכיסאות- רק לא על סנייפ.

זאת הייתה שתיקה רועמת ומתוחה שהייתה יכולה להימשך לנצח אלמלא:

"אה" נשמע קול והארי נכנס לחדר.

המשך יבוא

הפרק הקודם		הפרק הבא