האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב! וסליחה על ההמתנה הארוכה.

פרק 37: כתר של טירוף

החורף בהוגוורטס היה קשה, החורף הכי קשה שאמילי חוותה בחייה. סופות שלג שירדו מההרים בלילה הרעידו את חלונות הטירה וכיסו אותם בכפור שחסם גם את אור השמש הקלוש שניסה להסתנן פנימה במהלך היום. מסדרונות האבן תמיד היו קרים, וגם באולם הגדול ובחדר המועדון המחוממים אמילי לפעמים לא הצליחה להפסיק לרעוד.

עברו חודשיים מאז חג המולד, אבל לפעמים היא עדיין הייתה מתעוררת באמצע הלילה במחשבה שהיא צריכה לאסוף את הדברים שלה במהירות ולברוח. אז היא הייתה שוכבת במיטתה זמן ארוך, לפעמים עד הבוקר, וחושבת על ההורים שלה ועל הארי.

ההורים שלה לא חזרו להיות אותו הדבר מאז חג המולד. הביקורים של אבא שלה בהוגוורטס הפכו להיות נדירים במיוחד, ואימא שלה הפכה להיות מרוחקת ומהורהרת מתמיד, מלמדת את שיעוריה במקצועיות מועטת התלהבות ובסופם נעלמת מבלי לומר לאמילי מילה.

אמילי ידעה שאסור לא להאשים אותם, אבל באותם לילות חשוכים כשהיא שכבה והקשיבה לחברותיה הישנות, היא כן האשימה אותם קצת. מה שקרה להארי היה נורא, בלתי נתפס, לא הגיוני – אבל זה לא אמר שהם יכולים פשוט לשכוח אותה.

היא לא סיפרה לחברותיה מה קרה להארי. סיפור הכיסוי שהוריה סיפרו לעולם היה שבעקבות כל מה שקרה וההשמצות שיצאו נגדו הם העבירו את הארי לבית ספר אחר, והוריה של ג'יני הצהירו שהיא חלתה בעבאבועות דרקון ולכן נבצר ממנה מלחזור לבית הספר.

אמילי ידעה שאסור לה לדבר עם חברותיה על שום דבר שקשור למסדר או לוולדמורט, חוץ מזה שהיא פחדה שאם תנסה לדבר איתן, היא תפרוץ בבכי ולא תפסיק. אז היא שמרה על שתיקתה, אמרה להן שהיא בסדר כשהן הבחינו שמשהו לא כשורה אצלה, עד שהשתיקה הפכה להרגל והיא לא הייתה מסוגלת לומר דבר גם אם הייתה רוצה.

כך היה בבוקר גשום באמצע פברואר. היא ישבה בשולחן גריפינדור עם מרגרט וג'נה, בוחשת את הדייסה שלה בחוסר תיאבון. מרגרט הייתה מוסתרת לחלוטין מאחורי עותק של 'הנביא היומי', וג'נה ניסתה לדחוף אימון של הרגע האחרון לקראת שיעור שינוי צורה באותו היום, אבל לא הצליחה לשנות את צורת הספל שלה. אמילי סקרה את המשך השולחן ואת שולחן הסגל; רון והרמיוני נראו מתלחששים בנוגע לדבר מה בארשות פנים רציניות – הם עשו את זה הרבה מאז שהם איבדו את הארי – ואימה של אמילי, פרופסור סנייפ ופרופסור דמבלדור נעדרו משולחן הסגל.

"משהו מעניין?" ג'נה שאלה את מרגרט לאחר שהתייאשה מלצלוח את לחש שינוי הצורה ובמקום העמיסה ביצים מקושקשות על צלחתה.

"כלום," מרגרט השיבה בחצי אנחה וקיפלה את העיתון.

"יש למוגלגים הרבה ספרים מעניינים, אם את מחפשת משהו מעניין יותר לקרוא."

"זה לא זה," מרגרט אמרה. "אתן לא חושבות שזה מוזר ששום דבר לא קורה שם בחוץ? שום דבר? לפני יותר מחודש הייתה בריחה המונית מאזקבן אבל שום דבר לא קרה בעקבות זה, שום פשעים נוראיים שהייתן מצפות מאסירים נמלטים לבצע. גם אימא שלי אומרת שזה מוזר, כאילו בעיתון מנסים להסתיר כל דבר שלא גורם לעולם להיראות מושלם, והרי כולם יודעים שמשרד הקסמים מחליט מה יכתבו ומה לא... מה את חושבת, אמילי?"

"מה? כן, נכון," אמילי השיבה. היא לא שמעה על מה חברותיה דיברו. "שכחתי את ספר תורת הצמחים שלי במגדל. ניפגש בשיעור, טוב?"

היא לקחה את תרמילה ועזבה את השולחן, בקושי שומעת את ג'נה אומרת למרגרט, "אבל אין לנו שיעור תורת הצמחים היום..."

המסדרונות היו ריקים יחסית, שכן כל התלמידים היו בארוחת הבוקר. אמילי עלתה לקומה הראשונה, חמקה מאחורי חליפת שיריון ופשפשה בתרמילה עד שמצאה גיליון קלף ישן ומצהיב; מפת הקונדסאים, אותה אביה של אמילי העביר לה במבע קודר לפני שחזרה לבית הספר. הארי הרי כבר לא היה צריך אותה.

"אני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות," היא דיקלמה כשקצה שרביטה צמוד אל הקלף, וצפתה בקווים השחורים זורמים מתוכו כמו קורי עכביש, מכסים את הקלף ורוקמים את מפת הטירה.

היא ראתה את ג'נה ואת מרגרט יושבות במקומותיהן באולם הגדול, ולאחר שדפדפה קצת ראתה גם את אימה ואת סוורוס במשרד המנהל ביחד עם דמבלדור, ללא ספק דנים בענייני מסדר רציניים. היא בחנה את המסדרון בו היא עמדה, ווידאה שהוא ריק, והתחילה ללכת, מתמרנת בעזרת המפה כדי לא להיתקל באף אחד. היא לא באמת הייתה זקוקה למפה, אבל היא התחילה להתרגל להשתמש בה; היכולת ללכת בטירה בלי שאף אחד חוץ מהדיוקנאות יראה אותה השרה בה תחושת שליטה.

היא הלכה אל המרפאה. לאחרונה היה רק אדם אחד שהיא הרגישה נוח בחברתו, ובאופן מוזר האדם הזה היה דווקא ברידג'ט הישנה במיטתה שבמרפאה, מוקפת שלל זרי פרחים צבעוניים כאילו היא כבר הייתה מתה.

אמילי הרגישה שאם הדברים היו מתנהלים מעט אחרת וברידג'ט לא הייתה מתחילה לפחד ממנה אחרי שהן מצאו את צ'ו צ'אנג ביחד, הן היו יכולות להפוך לחברות. היא חשבה לעצמה שברידג'ט בלי ספק שמרה על איזה סוד נורא באותו הלילה ולאחר מכן, ושזו בטח הייתה הסיבה שוולדמורט שלח מישהו להשתיק אותה.

אמילי צפתה בפניה הישנות של הילדה השנייה, שהיו לבנות כמו שיש ושלוות, והרגישה חרטה על כך שהיא לא עשתה יותר כדי להבין מה עבר על ברידג'ט באותם כמה ימים מטורפים בהן היא הותקפה פעמיים.

היא הייתה כה שקועה במחשבותיה שהיא שכחה להסתכל במפה. היא קפצה בהפתעה כשדלת המפראה נפתחה פתאום ובחפזונה לדחוף את המפה לתיק שלה הפילה את אגרטל הפרחים שעמד ליד מיטתה של ברידג'ט. מים נשפכו לכל עבר, מרטיבים את נעלייה של אמילי. בעודה מקללת את עצמה היא סילקה את תרמילה וחיפשה אחר דבר מה לספוג בעזרתו את המים; היא פנתה אל השידה שהוקצתה לברידג'ט ופתחה את המגירה הראשונה, אך לא היו בו סמרטוטים או מגבות, רק זוג אחד של מדי בית ספר, שרביטה של ברידג'ט, וספרון כרוך קטיפה כחולה כהה.

האדם שנכנס למרפאה היה גבר, שכעת שוחח עם מדאם פומפרי מאחורי הפרגוד שהסתיר את מיטתה של ברידג'ט משאר המרפאה. סקרנותה של אמילי גברה על חששה והיא לקחה את הספרון מתוך המגירה. הוא היה נעול במנעול כסוף קטן, ולא היה שם מפתח.

הצעדים התקרבו אל הפרגוד. אמילי דחפה את הספרון לתרמילה והזדקפה בדיוק כשגבר מקריח וממושקף הופיע מאחורי הפרגוד. אם אמילי הייתה צריכה לנחש היא הייתה אומרת שהוא אביה של ברידג'ט, עליו היא דיברה כמעט בהערצה כשהן נסעו ביחד ברכבת ביום הראשון ללימודים.

"מי את?" אדון דויל שאל.

"אני אמ – מרגרט," אמילי שיקרה. היא לא ידעה מה ברידג'ט סיפרה לו עליה. "אני חברה של ברדיג'ט."

"נעים להכיר אותך, אמרגרט," אדון דויל אמר בעייפות והתיישב בכיסא בו אמילי ישבה עד לפני רגע. "ברידג'ט לא סיפרה לי עליך. בעצם, היא לא סיפרה לי שיש לה חברות כלל."

"לא היינו קרובות במיוחד," אמילי הודתה. "נפגשנו ברכבת, אבל אז אני התמיינתי לגריפינדור וברידג'ט לרייבנקלו."

"יפה מצידך לבוא לבקר אותה," אדון דויל אמר, מסרק את תלתליה הזהובים של ברידג'ט בעצבות. "המרפאים עדיין לא יודעים מה לא בסדר איתה. הם לא יודעים מתי היא תתעורר."

"אני מצטערת," אמילי השיבה. המצב הביך אותה והיא השתוקקה למצוא תירוץ לעזוב, אבל באותו הזמן הרחמים שלה כלפי אדון דויל הפצירו בה להישאר. "גם לאח שלי קרה משהו שאף מרפא לא ידע להסביר..."

אדון דויל כנראה לא הקשיב לה. אמילי חשבה על ההורים שלה, ולא כעסה עליו על שהוא מרוכז בבתו כל כך שהוא חירש לצרותיהם של אחריהם.

הפעמון שבמגדל צלצל לתחילת השיעור הראשון. אמילי התנצלה בפני אדון דויל מוסח- הדעת, חטפה את תרמילה ויצאה בחיפזון. אבל היא לא הלכה לשיעור אלא חמקה מאחורי שטיח קיר קרוב, הוציאה מתרמילה את הספרון ובחנה את המנעול בשנית.

אך לפני שהיא הספיקה לחשוב כיצד לפתוח אותו שטיח הקיר הוסט בכוח, ללא אזהרה מוקדמת, והיא נבהלה בפעם השנייה באותו הבוקר. היא מצאה את עצמה עומדת מול מרגרט וג'נה.

"אתן אמורות להיות בשיעור," היא פלטה מרוב הפתעה.

"גם את," מרגרט נזפה. "אני וג'נה דיברנו, והחלטנו שנמאס לנו שאת מסתירה מאיתנו סודות."

המומה ומבוישת, אמילי ניסתה להמשיך לשקר, "רק ביקרתי את ברדיג'ט – "

"זה לא קשור לברידג'ט," ג'נה קבעה. "לא התנהגת ככה אחרי שתקפו אותה. אבל מאז שחזרנו מחג המולד את מתנהגת מוזר, שותקת ומתבודדת, כאילו את מסתירה משהו. חשבנו שאנחנו חברות."

אמילי פתחה את פיה לומר להן שהן באמת חברות, אבל פשוט יש דברים שהיא לא יכולה לספר להן, וזה לא אומר שהן פחות חשובות לה ממה שהן היו בעבר. אבל היא נשברה תחת המבטים הנוזפים והמאוכזבים שהן תקעו בה, ופרצה בבכי. היא בכתה על הארי, על ההורים שלה, על איך שהם נטשו אותה והשאירו אותה להתמודד עם כל זה לבד – איך כבר חודשיים היא הייתה לבד, תמיד לבד.

היא בקושי הבחינה שחברותיה מובילות אותה ממחבואה אל כיתה ריקה סמוכה. כשהדמעות נפסקו היא הרגישה מבוישת, כועסת על הוריה ועל המסדר, והחליטה לספר לחברותיה הכל. אולי היא הייתה יכולה להסתפק בלספר להן מה היא ידעה על מה שקרה להארי, אבל נמאס לה לשמור על סודות, אז היא חלקה איתן את כל פרטי המאורע, כולל את מעורבותו של הוריה ושל המסדר במה שקרה ועל איך וולדמורט, בגופו של הארי, חטף את ג'יני.

חברותיה הקשיבו בקשב רב לכל הסיפור. ג'נה ניסתה לעצור אותה כמה פעמים באמצע כדי לשאול שאלות אבל מרגרט השתיקה אותה ואפשרה לאמילי לסיים, עד המילה האחרונה. כשהיא סיימה את הסיפור פיה היה יבש מדיבור וראשה כאב מעט. אבל ההקלה שהיא חשה הייתה אדירה וגרמה לה להרגיש שאולי בעצם המצב לא כל כך נורא כמו שהיא חשבה כל הזמן הזה. הייתה לה תחושה שעכשיו, כשחברותיה שותפות למה שעובר עליה, ההתמודדות לא תהיה כל כך קשה.

"עכשיו אני יכולה לשאול שאלות?" ג'נה אמרה שאמילי סיימה את הסיפור. מרגרט נראתה מהורהרת. "קודם כל, איך לא סיפרת לנו שאת חלק מארגון סודי שנלחם בכוחות האופל? דבר שני, איך נרשמים? דבר שלישי, וולדמורט יכול פשוט להשתלט על הגוף של כל אחד ולעשות איתו מה שהוא רוצה? כי זה לא נשמע לי הוגן בכלל. ודבר אחרון – מה אתם מתכננים לעשות כדי להחזיר אותו?"

"אמרתי לכן, ההורים שלי אמרו לי לא לספר על המסדר לאף אחד," אמילי אמרה. "ואי אפשר להירשם – רק קוסמים בגירים יכולים להצטרף למסדר. וולדמורט לא יכול להשתלט לכל אחד על הגוף – לפחות אני מקווה שלא – הוא יכול לעשות את זה רק עם הארי. ו... אני לא יודעת מה ההורים שלי ופרופסור דמבלדור מתכננים לעשות כדי להחזיר את הארי..."

ג'נה הביטה בה ברחמים ולחצה על כתפה. "בטוח יש משהו שאנחנו יכולות לעשות. נכון, מרגרט? אני רואה את הגלגלים מסתובבים בתוך הראש הזה שלך – מה את אומרת?"

"אני לא יודעת," מרגרט אמרה. "אף פעם לא שמעתי על קסם שיכול לעשות משהו כזה. אני מצטערת, אמילי, אני לא יודעת אם יש משהו שאנחנו יכולות לעשות."

"אני יודעת שאנחנו לא יכולות להציל את הארי," אמילי אמרה. היא קיבלה את העובדה הזאת מזמן. "אבל אולי אנחנו עוד יכולות לעזור לברידג'ט."

היא הראתה להן את הספרון הכרוך קטיפה שהיא מצאה בשידה של ברידג'ט במרפאה.

"זה נראה כמו יומן," ג'נה אמרה, בוחנת את המנעול הקטן. היא לקחה את היומן ולפני שאמילי הספיקה להתנגד הניחה אותו על הרצפה והחלה לדרוך על המנעול בנעלה. שום דבר לא השתנה, מלבד זאת שהקטיפה הפכה למעט מלוכלכת יותר.

"נו, באמת," מרגרט אמרה בגלגול עיניים. היא לקחה את היומן המאובק, כיוונה אל שרביטה אל המנעול ודיקלמה בדיוק רב, "אלוהמורה!"

המנעול נפתח בנקישה מספקת.

"נלמד את הלחש הזה עוד כמה שיעורים עם פרופסור פליטיק," מרגרט אמרה בגאווה. "עברתי על כל הספר בחופשת חג המולד."

ג'נה נתנה לאמילי מבט. אמילי התעניינה יותר ביומן של ברידג'ט, שכעת היה פתוח לרווחה. דפי הקלף הלבנים היו מכוסים בכתב ידה הקטן והמסודר של ברידג'ט. היא התחילה לקרוא, מרגרט וג'נה מעיינות בדפים מעבר לכתפה.

הדפים הראשונים נכתבו מעט לפני תחילת שנת הלימודים, ועסקו בהתרגשותה של ברידג'ט לקראת תחילת הלימודים בהוגוורטס. לאחר מכן הגיעו כמה דפים שעסקו בנסיעת הרכבת ובהגעה להוגוורטס; ברידג'ט אפילו הזכירה את אמילי וחברותיה בכמה מילים, וסיכמה את ההיכרות בכך ששלושת הבנות בכל מקרה לא התמיינו לרייבנקלו ביחד איתה, כך שלא היה טעם לדמיין שאולי הן יוכלו להיות חברות. ביום שלאחר מכן ברידג'ט רשמה בהתלהבות על השיעורים ביום הראשון ללימודים. היא חתמה את היום בתיאור קצר של בנות כיתתה, שלא נראו נלהבות להפוך לחברותיה ולא חלקו את הלהט הגדול שלה לידע כפי שהיא קיוותה.

"זה די עצוב," ג'נה אמרה כשאמילי העבירה דף. "זה תמיד נראה כאילו ברידג'ט לא רוצה להיות חברה של אף אחד. הכל היה רק הצגה, ובסתר היא הייתה בודדה ואומללה?"

לאחר מכן הגיעו כמה דפים מלאים תיאורים על החומר שנלמד בשיעורים. אמילי החלה לדפדף במהירות גוברת בחיפוש אחר דבר מה מעניין יותר עד שלבסוף, לאחר כשבועיים מתחילת שנת הלימודים, ברידג'ט התחילה לכתוב על משהו מלבד שיעורים.

יומני היקר,

היום סוף-כל-סוף הכרתי חברה! קוראים לה צ'ו והיא בשנה שביעית, אבל אני חושבת שנוכל להיות חברות טובות. גם היא ברייבנקלו, למרות שאף פעם לא ראיתי אותה בחדר המועדון. אני רואה אותה כמעט כל יום כשאני הולכת למקום הקבוע שלי בספרייה, והיא תמיד לבד באחד השולחנות הפינתיים שאף אחד לא יושב בהם. בדרך כלל היא בוכה. היום הייתי אמיצה מספיק כדי לגשת אליה ולשאול אותה אם היא בסדר.

היא סיפרה לי שהחבר שלה נהרג בסוף השנה שעברה. לא ידעתי מה להגיד על זה, אז רק אמרתי שאני מצטערת וליטפתי את הכתף שלה בזמן שהיא בכתה. היא בכתה הרבה. ניסיתי לדבר איתה על הלחש שפרופסור פליטיק לימד אותנו באותו היום, אבל לא נראה שזה ממש עניין אותה, והיא העדיפה לחזור לחדר המועדון. אולי היא הייתה עצובה מידי בשביל לדבר. אני אנסה שוב מחר.

"צ'ו? זאת הייתה הנערה השנייה שהותקפה, זאת שמצאתן, לא?" מרגרט שאלה את אמילי.

"זאת שהתאבדה?" ג'נה שאלה בחשש.

"כן," אמילי השיבה. היא לא רצתה להמשיך לחשוב על גורלה של צ'ו המסכנה, אז היא המשיכה לקרוא.

לא נראה שנסיונותיה של ברידג'ט להתחבר התקבלו יפה מצידה של צ'ו. מתיאורייה של ברידג'ט נראה שבתחילה היא ניסתה לדחות אותה בעדינות, אבל כשהילדה לא הבינה את הרמז צ'ו ביקשה ממנה במופגן להפסיק לדבר איתה, והתחילה להתחמק ממנה.

אך ברידג'ט לא הייתה מוכנה לוותר כל כך בקלות. ההתלהבות שעד עתה היא הפנתה אל הלימודים הופנתה כעת אל צ'ו; בתחילה היא צפתה בה מרחוק, ואחרי כמה ימים החלה לעקוב אחריה. היא תיארה כיצד הנערה השנייה נוטשת את חברותיה במסדרון כדי ללכת להתבודד בשירותים ולבכות, ואיזה צעקות היא קיבלה מקפטן נחברת הקווידיץ' כשהיא לא הצליחה להתרכז בסניץ' בזמן האימון. ברידג'ט פיתחה את ההרגל לצפות בצ'ו מרחוק בעוד זו מהתהלכת כמו רוח רפאים במסדרונות הטירה.

"אני לא יודעת אם צריך לרחם על ברידג'ט או לפחד ממנה," ג'נה אמרה.

"זה באמת לא נשמע בריא," אמילי הודתה. "זאת בטח הייתה הסיבה שהיא עקבה אחרי צ'ו בלילה שהיא הותקפה, ולמה היא התנהגה כל כך מוזר בקשר לזה."

היא התווכנה להמשיך לקרוא כשרעש מחוץ לדלת הכיתה הבהיל אותה. היא הספיקה להסתיר את היומן בתוך גלימתה בדיוק כשהדלת נפתחה.

הרמיוני עמדה בפתח, תלתליה פרועים וסיכת המדריך שלה נוצצת על דש גלימתה.

"הינה אתן!" היא אמרה בנזיפה מעורבת בהקלה. "חיפשנו אתכן בכל הטירה! למה אתן לא בשיעור?"

אמילי וחברותיה פצחו בשלל גימגומים ותירוצים, אבל הרמיוני לא באמת רצתה לשמוע.

"בואו איתי. פרופסור מקגונגל מחכה לכן," היא אמרה וסימנה להן לצאת מהכיתה.

אמילי וחברותיה עקבו אחריה בכניעה. עד כה אמילי לא הקדישה מחשבה לעובדה שהן מפספסות שיעור, וגם בעודן צועדות אחרי הרמיוני הנמרצת היא התקשתה לחוש נזופה או חוששת לקראת השיחה עם ראש הבית שלה (לעומתה, מרגרט נראתה פחות רגועה). היא עדיין חשבה על היומן המלא במחשבותיה של ברידג'ט שנח בכיס גלימתה.

להפתעתן של אמילי וחברותיה פרופסור מקגונגל לא הייתה היחידה שחיכתה להן במשרדה. האח המבוערת הטילה אור עז על פניהן המודאגות של אימה של אמילי ושל אישה נוספת, גבוהה ובעלת עור כהה ואף נשרי, שלפי הדמיון בלי ספק הייתה אימה של מרגרט.

"תודה למרלין," אימה של אמילי נאנחה בהקלה כשהיא נכנסה למשרד ומייד התנפלה עליה בחיבוק, כאילו היא באמת האמינה שמשהו נורא עלה בגורלה. אמילי חשה שילוב של אשמה וסיפוק.

"איפה הייתן?" אימה של מרגרט נראתה מעט יותר כועסת, אך גם מלאת הקלה לראות את ביתה המבוישת. "זה לא מתאים לך להיעלם ככה, מרגרט."

"אני מצטערת, אימא," מרגרט אמרה בחרטה כנה. "אנחנו פשוט – "

"זאת הייתה אשמתי," אמילי אמרה מייד. "אני שכנעתי את מרגרט וג'נה להבריז מהשיעור." למראה המבט הלא מאמין שאימה שלחה בה היא היא הסתכלה בעיניה באומץ והוסיפה בשמץ כעס, "רציתי לדבר עם מישהו על מה שקרה להארי. סיפרתי להן הכל. ואני מתכוונת הכל – וולדמורט, ג'יני, המסדר, הכל."

הרמיוני, שעוד הייתה בחדר, השתעלה בחוסר נחת והביטה לעברה של גברת מוהארי. "אה, אמילי..."

"זה בסדר, העלמה גריינג'ר, גברת מוהארי בעצמה הצטרפה למסדר לפני זמן קצר, כך שכל הנוכחות בחדר הזה נמצאות בסוד הדברים," מקגונגל אמרה, ותקעה באמילי מבט של תוכחה. "אבל זה לא אומר שאפשר לדבר עליו בכזו פתיחות מול אנשים שלא אמורים לדעת עליו, ובייחוד חברות לכיתה."

"אימא, זה נכון?" מרגרט אמרה לאימה בהתרגשות.

גברת מוהארי נאנחה ומבטה התרכך. "לא תכננתי שתגלי את זה, מרגרט. עצם הידיעה על קיומו של המסדר כרוכה בסכנות רבות."

מרגרט פתחה את פיה, ללא ספק כדי לתחקר את אימה בנושא, אבל מקגונגל נכנסה לדבריה.

"עם כל הקושי שבדבר, העלמה פוטר, אין זו הצדקה לפספס שיעור, ובטח שלא להסית את חברותיך לדבר עברה," היא אמרה בקשיחות. "גם ההורים שלך יידעו על עברת המשמעת, העלמה ווינטרבוטם. ועשרים נקודות יורדות מגריפינדור. עכשיו תמהרו לשיעור הבא, לפני שתפסידו גם אותו."

אמילי וחברותיה עזבו את המשרד מבלי להתווכח. הן לא הספיקו להתרחק יותר מכמה צעדים לפני שאימה של אמילי יצאה אחריהן וקראה לה לחכות.

"נתראה בשיעור," היא אמרה לג'נה ומרגרט וחזרה על עקבותיה בחוסר רצון.

אימה של אמילי לקחה אותה הצידה, ובקרבת אחד החלונות המכוסים כפור חיבקה אותה שוב.

"אני מצטערת," היא אמרה לה. "אני מצטערת אם את מרגישה שאני ואבא שלך מזניחים אותך מאז מה שקרה להארי... אנחנו כל כך מוטרדים ודואגים לו... אבל זה לא תירוץ להזניח אותך. אני רוצה שתדעי שאם את צריכה לדבר על מה שקרה את תמיד יכולה לבוא אלינו. אנחנו תמיד נהיה פה בשבילך."

אמילי הנהנה כנגד כתפה של אימה, גרונה חנוק מדמעות.

"בסדר," היא אמרה, אפילו שהיא קצת לא האמינה לה.

"את רוצה לדבר על זה?"

"לא." אמילי חשה דחף להיות כמה שיותר רחוקה מאימה באותו הרגע. "אני צריכה להגיע לשיעור. נתראה אחרי זה."

אמילי לא הייתה מסוגלת להתרכז בשיעורים באותו היום. היא לא חשבה על הנקודות שירדו לגריפינדור בגללה, ואפילו לא על הארי. כשהגיע הזמן לארוחת הערב היא וחברותיה ניקו את צלחותיהן בזריזות ומיהרו בחזרה אל המגורים כדי להמשיך לקרוא ביומנה של ברידג'ט.

לאחר עוד כמה דפים בהם ברידג'ט תיארה את סדר היום של צ'ו בפירוט מטריד, הגיע דף שנכתב באותיות חלושות ולא אחידות, כאילו ברידג'ט רעדה מעט בזמן שכתבה אותו. התאריך שבראש הדף היה התאריך בו צ'ו הותקפה.

יומני היקר,

משהו נורא קרה היום.

צ'ו ויתרה על אימון הקווידיץ' שלה היום ויצאה להליכה בטירה, בטח כדי להסיח את דעתה מסדריק (זה השם של החבר שלה שנהרג בשנה שעברה). היו עוד תלמידים במסדרונות וצ'ו בטח ניסתה למצוא מקום להיות לבד, כי כשהגענו למסדרון בקומה השביעית היא נעצרה באמצע המסדרון והתחילה לבכות שוב. אף פעם לא הייתי במסדרון הזה קודם – אני יודעת כי היה שם ציור של טרולים שרוקדים בלט שאף פעם לא ראיתי קודם.

צ'ו התחילה ללכת הלוך ושוב במסדרון, ובזמן שהיא בכתה היא המשיכה למלמל לעצמה דברים כמו "הלוואי שהייתי נעלמת". רציתי לרוץ אליה ולהגיד שלה שהיא לא צריכה להיעלם, שעדיין יש אנשים שאוהבים אותה אפילו שסדריק מת. שאני אוהבת אותה.

אבל לפני שהספקתי לאזור אומץ לעשות משהו כזה משהו מוזר קרה – בקיר החשוף שמול התמונה של הטרולים שרוקדים בלט הופיעה דלת!

צ'ו נראתה לא פחות מופתעת ממני לראות את הדלת מופיעה שם. היא אפילו הפסיקה לבכות. היא הסתכלה ימינה ושמאלה לראות שהיא לבד (אני הסתתרתי מאחורי חליפת שיריון והיא לא ראתה אותי) ונכנסה לחדר הסודי. ברגע שהיא סגרה את הדלת אחריה רצתי לשם ופתחתי את הדלת בשקט. בפנים היה חדר עצום, גדול יותר אפילו מהאולם הגדול, מלא מגדלים על גבי מגדלים של חפצים. צ'ו נראתה קטנה מאד בין כל החפצים האלה. היא הסתכלה עליהם בזמן שהיא התחילה ללכת עמוק יותר לתוך החדר. עקבתי אחריה.

החדר הזה כנראה היה איזה מחסן סודי וענק. היו שם רהיטים שבורים, הרים על גבי הרים של ספרים מאובקים, צעצועים, גלימות, מצנפות, טרולים מפוחלצים, כל דבר שאפשר לחשוב עליו.

צ'ו עצרה לבחון ארון מוכתם חומצה, ואז עברה להסתכל במראה גדולה שעמדה מעט לידו. היא הסתכלה בעצמה מקרוב, ניקתה את האיפור שנמרח מהבכי וסידרה את השיער שלה. ליד המראה עמד פסל ראש מכוער עטוי פאה עבשה. על גבי ראש האבן נח נזר כסוף מנצנצץ. צ'ו בחנה את הנזר ואז לקחה אותו ומדדה אותו מול המראה. הנזר נראה ממש כמו הנזר של רוונה רייבנקלו, זה שהיא לובשת בפסל שלה שבחדר המועדון. צ'ו נראתה מאד יפה איתו, ממש כאילו היא הייתה רוונה רייבנקלו בעצמה.

צ'ו חייכה לדמותה שבמראה, אבל אז פתאום היא נבהלה והסתובבה, קוראת בשמו של סדריק, החבר שלה. ואז היא ראתה אותי מסתתרת מאחורי מתלה כובעים והבהלה שלה הפכה לכעס.

היא שלפה את השרביט שלה והתקדמה אלי. ניסיתי לברוח אבל מעדתי על ערימה של ספרים ונפלתי. היא נעמדה מעלי בשרביט שלוף. היא הייתה יפייפיה ומפחידה עם הנזר הנוצץ על הראש.

"אמרתי לך להפסיק לעקוב אחרי!" היא צרחה עלי. העניים שלה נראו שחורות ומפחידות מאד.

גמגמתי התנצלות, קמתי ורצתי משם לפני שהיא הספיקה להטיל עלי קללה. הלב שלי אף פעם לא דפק כל כך חזק. הייתי בטוחה שהיא תהרוג אותי אם אני אשאר שם עוד רגע אחד.

בקושי הספקתי לצאת מהחדר המוזר ולעצור לנשום מאחורי אחת מחליפות השריון כגם צ'ו יצאה משם בריצה, נראית כאילו היא רודפת אחרי משהו וצועקת, "סדריק! סדריק!" היא כנראה השאירה את הנזר בחדר.

רצתי אחריה אבל איבדתי אותה איפה שהוא בקומה החמישית. אני לא אסלח לעצמי על מה שקרה אז. וזה הכל באשמתה של אמילי פוטר הזאת! אם היא לא הייתה מפילה אותי במסדרון, אולי הייתי יכולה לראות מי תקף את צ'ו.

צ'ו במרפאה עכשיו. אני מקווה שהיא תהיה בסדר. אולי הגעגוע לחבר שלה גרם לה לצאת מדעתה? ואולי זה היה בגללי? רק רציתי לעזור לה.

אמילי אומרת שהיא לא ראתה מי עשה את זה לצ'ו, אפילו שהיא באה בדיוק מהכיוון שצ'ו רצה אליו. יכול להיות שהיא קשורה לזה איך שהוא? אם היא או האח המשוגע שלה עשו משהו לצ'ו, הם יצטערו על זה.

"אני לא מאמינה שהיא מאשימה אותך במה שקרה שם," ג'נה אמרה כשהן סיימו לקרוא את הפרק. "מה, היא חשבה שאת גם פרצת למשרד של אימא שלך והרסת אותו?"

"זה ברור שברידג'ט לא ממש חשבה בהיגיון," מרגרט אמרה. "היא בטח הייתה נסערת אחרי שצ'ו התפרצה עליה."

"וגם צ'ו הזאת לא הייתה הכי מיושרת שאפשר להיות," ג'נה אמרה, ומייד הוסיפה בכלימה, "כלומר, אני לא רוצה לדבר סרה במתים וכל זה... אבל היא התנהגה כאילו היא רואה מישהו שברידג'ט לא יכלה לראות. גם בעולם הקסמים זה סימן רע כשמישהו רואה משהו שאף אחד אחר לא רואה, לא?"

"יש עוד כמה דפים עד הפעם האחרונה שהיא כתבה ביומן," אמילי אמרה לאחר שדפדפה מעט קדימה. "בואו נמשיך לקרוא."

הפרק הבא ביומן נכתב ביום שלאחר מכן, היום בו ברידג'ט בעצמה הותקפה. גם שם כתב ידה היה חלוש ולא יציב, ופה ושם הכתימו את הקלף כתמי דמעות.

יומני היקר,

אני כל כך מפחדת. אני במרפאה עכשיו, ופרופסור דמבלדור הבטיח לי שאני מוגנת פה, אבל אני לא מאמינה לו. לא אכפת לי מה הוא והמורים האחרים אומרים, אני יודעת מה ראיתי. אני יודעת מה הארי פוטר עשה.

אני העדה היחידה למה שהוא עשה, אז אני חייבת לכתוב את כל מה שקרה, כל פרט ופרט, כהוכחה למה שקרה.

היום, אחרי שהשיעורים נגמרו, חזרתי אל המסדרון בקומה השביעית, איפה שנמצא הציור של הטרולים שרוקדים בלט. מאד רציתי ללכת לבקר את צ'ו במרפאה, אבל פחדתי שהיא לא תרצה לראות אותי, אחרי שהיא תפסה אותי אתמול. מאז מה שקרה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה, ועל הנזר שהיא מצאה בחדר ההוא, שנראה כל כך דומה לנזר האגדי של רייבנקלו. קראתי שהוא אבד לפני מאות שנים, אבל יכול להיות שהוא היה בהוגוורטס כל הזמן הזה?

הדלת לחדר הסודי כבר לא הייתה שם. ניסיתי להיזכר מה צ'ו עשתה לפי שהדלת הופיעה שם. ניסיתי לגרום לעצמי לבכות, אבל לא בדיוק הצלחתי, גם כשחשבתי מה קרה לה. ואז נזכרתי שבזמן שהיא הלכה הלוך ושוב במסדרון היא מלמלה משהו על זה שהיא הייתה רוצה להיעלם. ניסיתי להגיד את זה גם (לרגע גם האמנתי בזה שגם אני רוצה להיעלם...) וזה עבד! הדלת הופיעה שוב, ובפנים היה אותו החדר העצום שמלא חפצים ישנים.

לקחו לי כמה דקות למצוא את המקום מהערב הקודם. אבל החיפושים שלי לא היו לשווא; צ'ו השאירה את הנזר בקרבת ערמת הספרים שהפלתי אתמול. הרמתי אותו ומייד הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד. לא היה לי ספק שזה באמת הנזר של רוונה רייבנקלו, ושהוא קורא לי כי אני רייבנקלואית אמיתית. כבשתי אותו. אומרים שמי שכובש את הנזר מקבל את החוכמה הבלתי נדלית של רייבנקלו, וככה הרגשתי באותו הרגע – כאילו כל העולם פרוש לפני כמו ספר פתוח, ושאין שום דבר שאני לא יכולה ללמוד או לעשות.

אבל אז תקפה אותי פתאום תחושה של פחד. הרגשתי שיש שם מישהו שמסתכל עלי, שרוצה לפגוע בי. לפני שהבנתי מה אני עושה רצתי מחוץ לחדר הסודי – כמובן שלקחתי את הנזר איתי – ולכיוון חדר המועדון. ואז ראיתי אותו. הוא עמד מול מראה באחד המסדרונות. הוא היה גבוה, עם שיער שחור, אבל ההשתקפות שלו במראה הייתה נוראית, של מפלצת עם פנים של נחש. בהתחלה לא זיהיתי אותו. בטח בגלל שכל כך פחדתי מההשתקפות שלו. אבל ככל שהסתכלתי עליו ככה התחלתי לזהות אותו – הבנתי שיש לו שיער פרוע ומשקפיים. זה היה הארי פוטר.

אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה אחרי זה. קור השתלט עלי והרגשתי שאני מאבדת הכרה. הרגשתי כאילו משהו מזדחל לתוך הגוף שלי, זורם בתוך הדם שלי... אבל אז זה הפסיק. אני שכבתי על הרצפה ופוטר גהר מעלי, מדבר אלי כאילו לפני רגע הוא לא ניסה לעשות לי משהו נורא!

הדבר היחיד שמנחם אותי עכשיו הוא הנזר של רייבנקלו, שהחבאתי בגלימה שלי בזמן שהמנהל והמורים תחקרו אותי על מה שקרה. אני לא ארגיש בטוחה כל עוד פוטר ואחותו מסתובבים חופשי בטירה, אבל לפחות יש לי את הנזר. אני מסתכלת עליו עכשיו. הוא כל כך יפה... ורק שלי.

אמילי העבירה דף. העמוד הבא היה העמוד האחרון בו ברידג'ט כתבה, והוא הכיל רק פסקה בודדה:

יומני היקר,

זה ליל כל הקדושים, ואני עדיין במרפאה. זה לא שאכפת לי מהסעודה המטופשת הזאת בכל מקרה, אבל הייתי רוצה שצ'ו תדבר איתי... אנחנו ביחד במרפאה כבר כמעט שבוע והיא לא אמרה לי מילה. בלילות אני עוד שומעת אותה בוכה.

היא קמה מהמיטה עכשיו. אני חושבת שהיא שוב מדמיינת את סדריק. היא יצאה מהמרפאה, אפילו בלי לנעול נעליים. רציתי ללכת אחריה, אבל אני מרגישה כל כך עייפה, כל כך מיואשת... אני כבר לא יודעת מה הטעם. אף פעם לא הרגשתי ככה קודם.

שכולם יהנו להם בסעודה שלהם, ושצ'ו תלך לחפש את סדריק עם היא רוצה... אני לא צריכה אף אחד.

אמילי העבירה עמוד, אבל היו שם רק דברים ריקים. זה היה הדבר האחרון שברידג'ט כתבה לפני שהיא הותקפה ושקעה בשינה מכושפת.

"הכל קרה בגלל הנזר הזה," אמילי פסקה, טורקת את היומן. "הוא גורם לאנשים לראות דברים שלא נמצאים שם. הוא מקולל. ואני בטוחה שהוא הסיבה שההילאי הזה תקף את ברידג'ט כשאבא שלי תפס אותו – היא רצה את הנזר."

"מה זה בדיוק נזר? זה סוג של כתר, לא?" ג'נה אמרה.

"באמת מספרים שלרוונה רייבנקלו היה נזר קסום שהיה יכול להעניק חוכמה עמוקה והבנה למי שחובש אותו," מרגרט אמרה. "אבל זאת רק אגדה. לא יכול להיות שברידג'ט באמת מצאה אותו, נכון?"

"יש רק דרך אחת לגלות," אמילי אמרה, לא בלי שמץ שובבות.

"את לא מתכוונת שנלך למרפאה ונראה אם לברידג'ט עוד יש אותו," מרגרט אמרה ברצינות. "כיבוי אורות עבר מזמן, וכבר הסתבכנו בצרות פעם אחת היום."

"אנחנו לא ניתפס הפעם," אמילי אמרה ושלפה את מפת הקונדסאים מתרמילה. "תראו – אני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות."

הקווים השחורים זרמו מקצה שרביטה של אמילי אל הקלף המצהיב, משרטטים את מפת הוגוורטס. במרכז המפה הופיעו מעונות בית גריפינדור, עם נקודות שנשאו את השמות 'אמילי פוטר', 'ג'נה ווינטרבוטום' ו-'מרגרט מוהארי' במגורי הבנות של השנה הראשונה. אמילי חיפשה במפה עד שהיא מצאה את המרפאה, שם הייתה נקודה בשם 'ברידג'ט דויל', והנקודה עם שמה של מדאם פומפרי נראתה במשרדה שבקצה המרוחק של המרפאה.

"המפה הזאת מראה את כל מי שבטירה בזמן אמת," אמילי סיפרה לחברותיה בגאווה. "אבא שלי והחברים שלו המציאו אותה כשהם למדו בהוגוורטס."

"מגניב!" ג'נה קראה, עוקבת אחרי הנקודה עם שמו של ניק- כמעט- בלי- ראש שטיילה במסדרון מחוץ לחדר המועדון.

"אני עדיין לא יודעת אם זה רעיון טוב..." מרגרט אמרה בחוסר וודאות.

"לא היית רוצה למצוא את הנזר של רייבנקלו?" אמילי האיצה בה. "לדעת אם הוא באמת אמיתי?"

"אני מניחה שכן," מרגרט השיבה, אבל עוד היה בה שמץ של חשש.

"בואו נלך," אמילי אמרה לחברותיה לפני שמי מהן תספיק להתחרט. היה קול קטן בצד האחורי של ראשה שאמר לה שזה משהו שהיא צריכה לדווח עליו לפרופסור מקגונגל או לאימא שלה ולא ללכת לחפש את הנזר בעצמה. אבל קול אחר אמר לה שהיא לא צריכה אותן, ושאם היא רוצה לגלות את החפץ האגדי הזה, היא תצא להרפתקה לילית עם החברות שלה ולא תרוץ לספר להורים שלה.

חדר המועדון עוד היה עמוס בשעה הזו. אמילי הבחינה שהרמיוני שקועה עמוק בשיעורי הבית שלה ושרון בוהה לתוך האח במבט מרוחק, והם לא שמו לב כשאמילי וחברותיה חמקו דרך החור שמאחורי התמונה.

אמילי וחברותיה ניווטו במסדרונות באמצעות המפה, חומקות מרוחות הרפאים ומהמורים המפטרלים. פעם אחת הן כמעט נתקלו בפרופסור סנייפ, ואמילי הייתה בטוחה שהוא עומד לתפוס אותן, אבל הן הסתתרו מאחורי שטיח קיר סמוך והוא חלף מבלי להבחין בהן.

לבסוף הן הגיעו למרפאה וחמקו פנימה בדממה.

"אני לא מאמינה שאנחנו עושות את זה..." מרגרט לחשה במתח.

"תשתחררי קצת, מרגרט, זה כיף," ג'נה, שעוד הייתה סמוקה מאז המפגש הצפוף עם סנייפ, לחשה בחזרה בהתרגשות.

באור הירח הקלוש שהתסנן מבעד לחלונות הצרים שבמרפאה, אמילי גיששה בין המיטות עד שמצאה את המיטה בה ברידג'ט ישנה. שום דבר אצלה לא השתנה מאז שאמילי בקרה אותו בבוקר. היא שלחה את ידה בזהירות מתחת לכרית של הילדה השנייה.

"אה, אמילי... אולי לא כדאי שניגע בכתר המקולל שגורם לאנשים להשתגע?" ג'נה הציעה בחוסר וודאות.

אמילי התעלמה ממנה. ידה סגרה סביב דבר מה קשה וקר מתחת לכרית. כשהיא משכה אותה החוצה היא אחזה בנזר כסוף עדין ויפייפה, מעוטר אבני חן שנצצו כמו כוכבים לאור הירח.

"וואו," מרגרט פלטה בתדהמה לנוכח יופיו של התכשיט.

אמילי, מהופנטת מנצנוץ אבני החן, נתקפה תחושה שמישהו בחדר מתכוון להרע לה. היא הסתכלה במרגרט וג'נה, אלה הביטו בנזר שלה. היא הצמידה אותו לחזה ונסוגה אחורה בחדות, תחושת בהלה פתאומית לופתת אותה.

"אמילי?" ג'נה אמרה בדאגה. אבל אמילי ידעה – זה הכל רק הצגה. מרגרט וג'נה לא באמת היו חברות שלה. היא הייתה לבד בעולם, כמו ברידג'ט, רק היא ותכשיט שלה, שלחש לה שאם היא לא תעשה משהו ומהר, הבנות האחרות יגזלו אותו ממנה, ואז היא באמת תהיה לחלוטין לבד.

"תתרחקו ממני," היא אמרה, בקושי מזהה את הקול של עצמה. פתאום היא החזיקה את השרביט שלה, מכוונת אותו אל הבנות האחרות ביד יציבה. היא לא ידעה מה היא מתכוונת לעשות איתו – היא הרי לא הכירה שום קללה שהייתה יכולה לפגוע במישהו – אבל דחף כמעט חייתי להגן על עצמה ועל והנזר גרם לה להמשיך להחזיק אותו שלוף.

"אמילי... את לא מתנהגת כמו עצמך..." מרגרט אמרה, נשמעת מפוחדת, ענייה גדולות מאד לאור הירח.

ג'נה עשתה תנועה פתאומית. אמילי הפנתה אליה את שרביטה בתנועת הצלפה, ומבלי להיות מודעת למעשיה זימנה פרץ אדיר של גיצים אדומים. הם פגעו בג'נה ישירות בחזה והיא הועפה אל הרצפה בעוצמה.

"הצילו! מישהו!" מרגרט צווחה באיימה.

"מה קורה פה?!" מדאם פומפרי יצאה ממשרדה בסערה, וכל האורות במרפאה נדלקו פתאום. מסנוורת, מבולבלת ומבוהלת, אמילי סבה – היא הייתה חייבת לברוח – אבל אז משהו קשה וחלול פגע בצד האחורי של ראשה. העולם הסתחרר סביבה והיא שקעה באפלה.

"... הנזר של רייבנקלו הוא אחד מבין סדרה של חפצים שנתונים תחת השפעתו האפלה של הלורד וולדמורט," קול עמוק וחמור סבר חדר מבעד לאפלה שבראשה של אמילי. היא שכבה במיטה רכה, גופה כבד מאד וראשה פועם בכאב. "אם מה שאתן מספרות נכון, נראה שהעלמה דויל והעלמה פוטר היו נתונות תחת שליטתו, וכך גם העלמה צ'אנג. ייתכן שהחשיפה הממושכת שלה אל הנזר, בשילוב עם האבל שחשה, היו מה שדחפו אותה לשים קץ לחייה."

"אמילי תהיה בסדר, אדוני?" קולה של ג'נה שאל.

כמו דקירת סכין, אמילי נזכרה מה היא עוללה לחברתה. היא פקחה את עיניה – האור במרפאה נעץ סיכות של כאב בצד האחורי של עיניה – וראתה את ג'נה יושבת במיטה סמוכה לשלה, נמצאת תחת טיפולה של מדאם פומפרי, ומרגרט ישבה על קצה מיטתה, מחובקת על ידי אימה. מולן עמד פרופסור דמבלדור. גם הוריה של אמילי היו שם, עומדים למרגלות המיטה בה היא שכבה. כשהיא פקחה את עיניה אביה הסתובב לעברה, אז היא מיהרה לעצום אותן ולהעמיד פני ישנה. הבושה שהיא חשה הייתה קשה מנשוא.

"אני מאמין שכן, בבוא הזמן," פרופסור דמבלדור אמר. "להיות תחת השפעתו של הלורד וולדמורט הוא לא עניין של מה בכך, וזה תמיד קשה להתמודד עם העובדה שמישהו אחר שלט במעשיך. היא תזדקק לתמיכה ולסליחה של החברות שלה, אבל כן – אמילי תהיה בסדר, וכך גם, כך נראה, העלמה דויל."

דמעות צרבו את עיניה של אמילי מאחורי עפעפיה הסגורים.

"מה תעשו עם הנזר של רייבנקלו עכשיו, אדוני?" מרגרט שאלה.

"אנחנו נשמיד אותו, כך שהוא לא יגרום יותר סבל לאף אחד נוסף," פרופסור דמבלדור השיב ביציבות.

"הייתן צריכות לפנות אלינו מייד כשגיליתם עליו, ולא ללכת למצוא אותו בעצמכן," אימה של מרגרט אמרה בחומרה ספוגת דאגה.

"אני יודעת, אימא," מרגרט אמרה בחרטה.

"לא הייתי צריך לתת לאמילי את מפת הקונדסאים," אביה של אמילי לחש, כך שרק היא ואימה שמעו אותו.

"היא הייתה מוצאת דרך לעשות את זה גם בלעדיה," לילי השיבה בלחישה. "קשה לה מאד מאז מה שקרה להארי, ג'יימס. היא מרגישה שאנחנו מזניחים אותה."

"אני יודע," ג'יימס השיב בטון בו אמילי מעולם לא שמעה אותו משתמש לידה, והיא שוב הרגישה שהם מסתכלים עליה. ואמילי בכלל לא הייתה בטוחה שהיא עומדת להיות בסדר, לפחות לא בזמן הקרוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא