האויב האחרון

 תודה לכל מי שהגיב (:

הינה פרק שהרבה חיכו לו. קריאה מהנה!

פרק 38: זאבים

הרוח החורפית שאגה בין צמרות היער הגועשות, מעצבת את שאריות השלג לכדי עננות של קרח קפוא ודוקרני. אך בתוך המערות הנסתרות שתחת אדמת היער השאגה הייתה לא יותר משריקה עמומה, נבלעת בהמולת הקולות והצחוק של עשרות האנשים שהתאספו שם. הם לא בדיוק היו אנשים, אלא אנשי- זאב; מצולקים, פרועי שיער ומלוכלכים, זו הייתה ההתאספות הגדולה ביותר של בני מינם מזה כמעט חמש- עשרה שנים.

עשן של בשר צלוי מילא את המערות בריח עז ומחניק, ו-וויסקי אש ושיכר נמזג עוד ועוד. זו הייתה חגיגה. רק אחד מהנוכחים לא השתתף באכילה, בשתייה ובבדיחות הגסות; הוא היה עטוי גלימה חומה בלויה, עם ברדיס שהליט את פניו. אנשי- הזאב החוגגים לא התייחסו לנוכחותו הקודרת.

שאגה של תשואות ותרועות הדהדה בחלל כשאיש אחד טיפס על סלע במרכז המערה. הוא היה אדם- זאב מבוגר למדי, שיערו אפור כמו פלדה ושיניו צהובות ומחודדות כמו של זאב. הוא חייך אל אנשי- הזאב המריעים לו בחיוך מרושע ומסופק. לצידו היה בן חסותו הצעיר, שצלקת גדולה וטרייה התנוססה על פניו הצעירות והנאות. האיש בברדס חש זיק של ניצחון למראה הצלקת הזו, שכן הוא זה שהעניק לו אותה לפני מספר חודשים.

"גרייבק! גרייבק! גרייבק!"

"חברים!" גרייבק נבח בקול מחוספס. "הלילה אנחנו חוגגים את חזרתו של אדון האופל! אחרי חמש עשרה שנים ארוכות של הסתתרות מפני משרד הקסמים הנאלח, הגיע הזמן לצאת שוב ולנקום!"

אנשי- הזאב הריעו בפרעות. האיש בברדס ישב דומם כמו סלע.

"הירח המלא קרוב," גרייבק אמר בלהט, כמעט ברעב. "הפעם אנחנו נצא מפה בהמונינו, תחת חסותו של אדון האופל, ונסעד על בשרו של כל מי שיעז לעמוד בדרכינו!"

תשאותיהם של אנשי הזאב היו מחרישות אוזניים. גרייבק ירד מהסלע, לגם עמוקות מספל שיכר שהגיש לו אניר המצולק, היורש הצעיר שלו, ואז התחיל לעשות את דרכו לכיוון פתח המערה. אניר ניסה להתלוות אליו בצייתנות, אך גרייבק דחק אותו הצידה ויצא לבדו. האיש בברדס עקב אחריו בדממה.

גרייבק יצא אל היער שטוף הרוחות. רשרוש העלווה היה כמעט מחריש אוזניים, חזק כל כך שהוא לא שמע שיש מישהו בעקבותיו. הוא עצר ליד עץ כמה מטרים מפתח המערה במטרה לעשות את צרכיו.

בחסות החשכה, האיש בברדס הוציא שרביט מכיס גלימתו. ביד יציבה הוא כיוון אותו אל אדם- הזאב, שלא הבחין בו בין העצים, בחשכה. הוא לקח נשימה עמוקה, חוזר על המילים בראשו כדי לא לטעות. הייתה לו רק הזדמנות אחת, והוא לא עמד לפספס אותה.

"אבדה – "

לפני שהוא הספיק לדקלם את הקללה הקטלנית יד זרה הופיעה וכיסתה את פיו. זוג ידיים אחרות תפסו אותו וגררו אותו לאחור. הוא ניסה להיאבק, אך הם היו שניים, והוא היה אחד.

הם גררו אותו הרחק מגרייבק ומפתח המערה והטילו אותו כנגד סלע שהזקר בין העצים. אז אור חזק נדלק וסינוור אותו. אבל הוא לא פחד – הוא זיהה את הריח שלהם כשהם תפסו אותו, ולא היה צריך לראות את פניהם כדי לדעת מי הם.

"שלום קרניים, רך- כף," רמוס אמר בקול צרוד וסדוק, מצמם את עניו כנגד האור שבקע מקצות שרביטיהם של חבריו. הוא לא פצה את פיו כבר שבועות, וקולו שלו נשמע זר ומאיים באוזניו.

"אתה יצאת מדעתך, ירחוני?" ג'יימס שאל בתקפות. "אתה יודע מה, אפילו אל תענה לי, כי ברור כשמש שזה מה שקרה."

"אולי זה נכון," רמוס השיב. הוא דיבר בחוסר התלהבות, אבל בתוך תוכו החל לבעבע כעס כלפי חבריו, שעצרו אותו מלהשיג את הנקמה שחיפש. "איך מצאתם אותי?"

"ידענו שתעשה משהו מטומטם כדי לנסות להעניש את עצמך על מה שקרה," סיריוס אמר. "ובמסדר מספרים שאנשי הזאב מתאספים שוב בצפון. בסך הכל עשינו אחד ועוד אחד."

"כל הכבוד לכם, קיבלתם ציון קס"מ," רמוס אמר במרירות כבדה. "אבל מה שאני מתכנן לעשות לגרייבק הוא לא עניינכם. זה לא שהוא צדיק או תמים, שלא לדבר על זה שהוא אסף את כל אנשי הזאב בבריטניה כדי לזרוע הרס ומוות בירח המלא הקרוב, עוד שני לילות."

"ואם הוא ימות, אתה חושב שזה יעצור אותם?" סיריוס השיב. "הדבר היחיד שזה יעשה זה יהפוך אותך לרוצח. ואני מדבר מניסיון כשאני אומר שעם כל הזעם שאתה מרגיש, זה לא שווה את זה."

"למקרה שלא שמעתם, אני כבר רוצח," רמוס אמר בקול. שאגת הרוח הסוותה את התיעוב בקולו. "אני כבר הרגתי את בלטריקס לסטריינג'. ואם מחשיבים את החיים שגזלתי מנימפדורה, כבר הרגתי שני אנשים."

"אוח, תפסיק להיות כזה דרמתי," ג'יימס התערב. "המוות של בלטריקס, עם כמה שהוא הגיע לה, לא היה בשליטתך. אותו הדבר עם טונקס. כולנו יודעים, גם אתה וגם טונקס, שלעולם לא היית פוגע בה אם היית יכול לעצור את זה. מה שקרה באחוזת מאלפוי באותו הלילה היה אך ורק באשמתה של בלטריקס."

בשכלו רמוס ידע שג'יימס צודק, אבל בליבו הוא בכל זאת הרגיש שהוא מוכרח להיענש על מה שקרה, ושזה מעבר לכל ספק קרה באשמתו. לא באמת היה צורך שהוא יכנס עם טונקס לבנק בזמן השוד, אבל האגו שלו החליט שהוא מוכרח להגן עליה בכל מחיר, גם אם היא הייתה מסוגלת להגן על עצמה היטב. אם רק הוא לא היה מתעקש להיכנס איתה לבנק, הם לעולם לא היו מגיעים לצינוק באחוזת מאלפוי ביחד, והוא לא היה נושך אותה והורס את החיים שלה, כמו שגרייבק עשה לו כשהוא היה ילד.

"אני זוכר הכל," הוא סיפר לחבריו, השנאה העצמית שלו מתגברת על הכעס השטחי שלו כלפיהם. "אני זוכר שנשכתי את טונקס. אני זוכר שביתרתי את בלטריקס לגזרים... נהניתי מזה..."

הוא חש שמץ סיפוק כשחבריו לא ידעו איך להגיב לאמירה הזו.

"כשאתה חושב על זה עכשיו זה משמח אותך? גורם לך סיפוק?" ג'יימס שאל אותו.

"כמובן שלא."

"אז אין סיבה שתרגיש סיפוק מלהרוג את גרייבק, או כל אחד אחר, לצורך העניין," ג'יימס קבע. "אני יודע שאתה מרגיש אשם, ואין ספק שמגיע לגרייבק להיענש על מה שהוא עשה לך ולרבים אחרים – דברים שהוא עשה בכוונה וברצון, בניגוד אליך, דרך אגב. אבל אתה לא רוצח, ירחוני. ואתה יותר מידי חשוב לנו, למסדר ולטונקס כדי שתלך ותזרוק את החיים שלך לפח בגלל שאתה מרגיש אשם. אני חושב שכולנו מכירים את הרגש הזה טוב, וכולנו יודעים שללכת ולהרוג מישהו לא ירפא את הפצע הזה."

"היא בוודאות שונאת אותי," רמוס מלמל בתשובה. הדבר היחיד שהוא שמע מכל הניאום של ג'יימס היה שהוא חושב שלטונקס עדיין אכפת ממנו אחרי מה שהוא עשה לה.

"איך אתה יודע את זה? לא נשארת כדי לדבר איתה אחרי אותו הלילה," סיריוס אמר, לא בלי שמץ האשמה. רמוס ידע שהוא רוצה לגונן על בת דודתו הצעירה. "במובן מסוים זה שהשארת אותה שם לבד היה הרבה יותר גרוע מזה שנשכת אותה. היא מבולבלת, מפוחדת וכועסת עכשיו – הירח המלא עוד יומיים והיא לא יודעת למה לצפות – היא צריכה אותך שם, ירחוני, להגיד לה שהכל יהיה בסדר."

"היא לא רוצה לראות אותי – "

"מי אתה שתחליט?" סיריוס התרגז, מאבד את סבלנותו בצורה אופיינית ומרים את שרביטו לכיוון חברו. "תקשיב טוב, ירחוני, אתה חוזר איתנו למפקדה עכשיו. אפשר לעשות את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה. אתה תחליט."

"בסדר, בואו נירגע," ג'יימס נכנס ביניהם בדיפלומטיות, מבחין שגם רמוס עושה תנועה להרים את שרביטו. "אנחנו מבקשים שתחזור איתנו, ירחוני. אם לא בשביל לראות את טונקס, לפחות בשביל להעביר למסדר את המודיעין שאספת מאנשי- הזאב בשבועות האחרונים."

לרגע רמוס כמעט החליט שאם הוא יחזור למפקדה זה יהיה רק בשלשלאות או כשהוא מעולף. אולי הוא לא יכול לנצח את שניהם בדו קרב, אבל הוא לפחות יוכל לעשות קצת נזק לפני שהם יביסו אותו ויגררו אותו בחזרה להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו.

אבל קול אחר, שקול ובוגר יותר, גבר על הדחף הזה ואמר לו לעצור. הוא הזכיר לו כמה שנים הוא חי בבדידות חונקת, ואיזה מזל היה לו שאחרי כל הזמן הזה הוא קיבל את החברים שלו – את המשפחה שלו – בחזרה. ואיזה מזל יש לו שמספיק אכפת להם ממנו כדי לצאת לחפש אותו בלילה ביער שורץ אנשי זאב כדי לעצור אותו מלעשות משהו טיפשי ולהחזיר אותו הביתה.

"בסדר," הוא אמר לאחר התחבטות ארוכה. תחושת בהלה קטנה הרימה את ראשה כשהוא חשב על כך שאולי יצטרך להתמודד עם טונקס. "בואו נלך."

דמבלדור אסף ישיבת מסדר דחופה כדי שכולם יוכלו לשמוע את הדיווח של רמוס. הוא היה מעדיף להעביר את הדיווח לדמבלדור ביחידות ולא להיות צריך לספוג מבטים של האשמה וגועל מחברי המסדר האחרים, אבל הוא ידע שהוא לא יכול להתחמק מלראות אותם לנצח, ושהיה עדיף שהמפגש המחודש ילווה במידע חיוני שעשוי להציל אנשים רבים, קוסמים ומוגלגים כאחד.

טונקס לא הצטרפה לישיבה. כל חברי המסדר כבר הופיעו והתקבצו בחדר האוכל שבבית משפחת פוטר הישן כשלילי נכנסה ונתנה ברמוס וחבריו מבט מתנצל שרמז שטונקס לא מתכוונת לרדת. רמוס חש שילוב של הקלה ואכזבה.

הוא העביר את הדיווח שלו למסדר מבלי להסתכל ישירות באף אחד. הוא לא טרח להסביר לאן הוא נעלם במשך חודש ולמה, הרי כולם ידעו טוב מאד. כולם ידעו מה הוא עשה. מבלי אפילו להסתכל בהם הוא מסוגל היה לחוש את עוצמת הרחמים, הסלידה והאכזבה שבמבטיהם. התחשק לו לצעוק עליהם, לשאול מה הם ציפו ממנו, הרי הוא היה מפלצת בדיוק כמו אנשי הזאב שעמדו להטיל טרור ברחבי המדינה בעוד שני לילות והם ידעו את זה, אך כהרגלו הוא השתיק את הדחף הזה וחזר למקומו בשקט בסוף הדיווח.

"אעביר את המודיעין הזה לסקרימנג'ר בלשכת ההילאים," קינגסלי היה הראשון לדבר בסוף הדיווח. הוא דיבר בקור רוח, וגם לאורך הדיווח הוא לא התנהג כאילו דעתו על רמוס השתנתה, אבל רמוס לא ידע אם זה בגלל שהוא הבין שמה שקרה לטונקס לא היה בשליטתו של רמוס, הוא שהוא פשוט היה טוב מאד בלהסוות את רגשותיו. "אני אדווח שקיבלנו את המידע בעילום שם. הוא יוכל לדאוג לפזר הילאים בכוננות ברחבי הארץ ולהתריע בפני קוסמים ומכשפות להישאר בבתים."

"הוא מוכרח לדבר על זה עם שר הקסמים ולדאוג שיזיהרו גם את המוגלגים," ארתור אמר. מאז שג'יני נחטפה מולי הפסיקה להגיעה לישיבות, אבל הוא המשיך להגיע באדקות, אפילו ששיערו כבר הלבין כמעט לחלוטין מרוב דאגה ופניו היו רזות ושדופות. "שיגידו להם שיש איזה פושע מסוכן שמסתובב בחוץ והם צריכים לאטום היטב את הדלתות והחלונות ולהישאר בפנים."

"אני יכול לעשות כמה הופעות מול מוגלגים ברחבי הארץ, רק למקרה שפאדג' יפשל עם המסר," סיריוס אמר.

"סוף- כל- סוף תועיל במשהו, בלק," סנייפ העיר בבוז.

סיריוס אמר לו ללכת לעשות משהו גס. אבל שלא כמו בעבר, הוא לא באמת התרגש מההערה, כי ידע שהוא תרם לא מעט במאמץ למציאה ולשמדה של ההורקרוקסים, אפילו שרוב חברי המסדר לא ידעו על כך.

"זה מספיק," דמבלדור התערב בשלווה, כמפריד בין שני נערים מתקוטטים בבית הספר. רמוס שם לב שדעתו של המנהל מעט מוסחת, דבר שלא היה בולט בפעם האחרונה שרמוס ראה אותו. "ארתור וקינגסלי, אתם תפיצו את השמועה במשרד הקסמים. וכל השאר – תזהירו כמה שיותר אנשים מפני האיום. סיריוס, אתה תישאר פה, ולא תחשוף את עצמך בפני אף אחד, לא מוגל ולא קוסם. בליל הירח המלא נתפזר גם אנחנו ברחבי הארץ, במיוחד ביישובים מוגלגיים, ונעשה ככל שביכולתנו להגן על התושבים מפני התקפה אפשרית."

במילים אלה דמבלדור חתם את הישיבה, מבלי לשאול האם יש למישהו משהו להוסיף, ועזב. רמוס התפתה לחשוב שההתנהגות המוזרה הזו קשורה אליו, אבל ידע שלמנהל יש דאגות חמורות יותר.

"משהו קרה בזמן שלא הייתי?" הוא שאל את ג'יימס בזמן שחברי המסדר התפזרו. מלבד כמה חיוכים רפים והנהונים, אף אחד לא ניגש לומר לרמוס שהוא שמח שהוא חזר, או ללחוץ את ידו. אבל הוא גם לא ציפה לכך.

"מצאנו עוד הורקרוקס," ג'יימס השיב בקול שקט, כך שחברי המסדר האחרים לא שמעו. "יותר נכון, אמילי מצאה אותו. זה היה הנזר של רייבנקלו – מסתבר שוולדמורט הסתיר אותו בהוגוורטס. דמבלדור אומר שהוא כנראה עשה את זה כשהוא הגיע לבית הספר לראיון עבודה למשרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל כשהוא היה צעיר, הרבה לפני שהוא קרא לעצמו וולדמורט."

"אני שמח לשמוע," רמוס אמר. אלה היו חדשות טובות, סימן שהם היו קרובים עוד צעד אחד נוסף ללהביס את וולדמורט ולהחזיר הביתה את הארי ואת ג'יני, אבל זה לא הסביר את ההתנהגות המחשידה של דמבלדור.

"אתה עומד ללכת לדבר עם טונקס?" לילי שאלה מצידו השני של רמוס.

"היא רוצה בכלל לראות אותי?" הוא השיב בשאלה.

"אני בטוחה שכן," לילי אמרה. "אני לא אשקר, היא כועסת שעזבת בלי לומר שום דבר. אבל אני גם יודעת שהיא מפחדת ממה שיקרה בירח המלא, ושאם יש מישהו שיכול להרגיע אותה עכשיו, זה אתה. אתה היחיד כאן שיכול להבין מה היא מרגישה."

עם כמה שהוא השתוקק למצוא תירוץ לדחות את הפגישה הבלתי נמנעת עם טונקס, רמוס ידע שהוא צריך לסמוך על האינטיליגנציה הרגשית של לילי וללכת לדבר איתה.

"בהצלחה," ג'יימס אמר באמפתיה כשרמוס קם ויצא מחדר האוכל אחרי אחרון חברי המסדר שיצא, ועשה את דרכו במעלה המדרגות הרחבות אל חדרה של טונקס.

החדר של טונקס ניצב מאחורי דלת עץ אלון בקומה הראשונה, במסדרון מלא בדיוקנותיהם של אבות משפחת פוטר שלא נתנו על רמוס את דעתם כשהוא חלף על פניהם. בעוד ליבו דופק בחוזקה, כאילו הוא ניצב בפני משימה מסכנת חיים ולא פשוט שיחה לא- נעימה, הוא הקיש על הדלת.

"לך מפה," קולה של טונקס עלה מבפנים מייד.

"טונקס, זה אני," רמוס אמר.

"אמרתי, לך מפה!" טונקס חזרה בקול.

אבל רמוס לא הלך. הוא נותר לעמוד, מאובן, מול הדלת הסגורה. במחשבה שיהיה קל יותר להגיד את שעל ליבו אל דלת עץ האלון מאשר פנים אל פנים, הוא אמר, "אני כל כך מצטער, נימפדורה... אני כל כך מצטער על מה שעשיתי..."

הדלת נפתחה בתנופה. טונקס עמדה בפתח החדר החשוך, אבל היא לא נראתה כמו שרמוס זכר אותה; שיערה לא היה בצבע וורוד או כחול מחשמלים כמו בדרך כלל, אלא מדובלל ובצבע חום עכברי, ופניה, שהיו בצורת לב, היו אפורות וקרות כמו אבן מרוב כעס. היא אחזה בשרביטה ביד חיוורת אחת.

"אל תקרא לי נימפדורה," היא אמרה בקול קר כקרח. רמוס לא העז להביט לתוך עיניה מפחד ממה שיראה שם. "ועל מה אתה מצטער, בדיוק?"

"אני מצטער... שהפכתי אותך למה שאת עכשיו. שהפכתי אותך להיות כמוני..."

טונקס הרימה את שרביטה ורמוס בקושי הספיק לחמוק מקללה שהיא שלחה לכיוונו.

"הי, תיזהרי לאן את מכוונת את הדבר הזה!" צעק דיוקן שהקללה כמעט פגעה במסגרת שלו.

"אתה עדיין לא מבין?" טונקס אמרה בקול. רמוס לא ידע שהיא מסוגלת להפגין כזה זעם. זה היה צד בה שהוא עוד לא הכיר. "הייתי שם בלילה הזה, אמרת את זה כבר אז. הדבר שאתה באמת צריך להצטער עליו הוא שעזבת אותי שם לבד אחרי שהכל נגמר."

"אני... אני לא יודע מה לומר..." רמוס השיב בטמטום, לא מצליח להפנים את העובדה שהיא כועסת יותר שהוא עזב אותה מאשר שהוא דן אותה לחיים שלמים בתור מפלצת. "הייתי כל כך... התביישתי כל כך... וגם... לא חשבתי שתרצי לראות אותי – "

לא נראה שהתירוצים שלו מרגיעים את טונקס, רק מכעיסים אותה יותר. היא הרימה את שרביטה שוב, אבל הפעם הוא לא חסם את הקללה שלה במודע. אגרוף עצום ובלתי נראה הכה אותו ישירות בחזה והוא נפל על השטיח שבמסדרון בכבדות.

"מי אתה שתחליט מה אני רוצה ומה לא?!" היא צרחה עליו, עיניה הכהות בוערות כמו להבות בעודה עומדת מעליו. "אתה תמיד מנסה לקבוע דברים בשבילי – לאיזה משימות אני אצא, עם מי אני רוצה להיות, את מי אני רוצה לראות – אני שונאת את זה!"

"אני מצטער," רמוס לא ידע מה להגיד, נותר לשכב על הרצפה, נתון לחסדיה. "את צודקת, טונקס... את מכשפה בוגרת, חכמה ומוכשרת... אני האחרון שיכול להחליט משהו בשבילך."

נראה שזה היה קרוב יותר למה שטונקס רצתה לשמוע כי הזעם בפניה התרכך מעט, והקור עזב את עיניה.

"חנופה לא תעזור לך," היא אמרה, נשמעת מעט יותר כמו עצמה.

"היא לא יכולה להזיק," רמוס השיב בזהירות, מחליט שכבר בטוח לקום. טונקס לא נראתה כאילו היא עומדת לקלל אותו שוב.

הוא הופתע כשהיא נגעה בפניו בידה וצמרמורת עברה בגפיו. זקן בהיר ודוקרני כיסה את פניו לאחר שלושה שבועות של התבודדות בקרב אנשי הזאב האחרים.

"באותו הלילה, לפני ששינת צורה, אמרת שאתה אוהב אותי," היא אמרה בקול רך. "באמת התכוונת לזה?"

"כן," הוא השיב בכנות מכאיבה. הוא זכר היטב את הרגעים אלה, אבל לא תיאר לעצמו שבאותו הרגע היא שמה לב מה הוא אמר. "אבל – "

"בלי אבל," טונקס קטעה אותו. "גם אני אוהבת אותך."

רמוס היה חסר מילים. מוחו וליבו לא הצליחו לקלוט איך היא מסוגלת לאהוב אותו אחרי מה שהוא עשה לה. היא הייתה אמורה לשנוא אותו, לא לסלוח לו לעולם, כמו שהוא לעולם לא יסלח לעצמו על מה שעשה. אבל כשהוא הביט בעיניה הוא לא הצליח לראות תיעוב או זעם, רק אהבה ואולי קצת כאב.

"זה לא מגיע לי," הוא פלט לבסוף. "הרסתי את החיים שלך..."

"שוב אתה מנסה להחליט בשבילי מה אני מרגישה?"

"לא, לא," הוא אמר מייד. היא נראתה משועשעת מהמאמצים שהוא עושה כדי לא להכעיס אותה שוב. היא צחקקה והוא נאנח.

"את נהדרת," הוא אמר, לא מצליח למצוא מילה אחרת לתאר כמה הוא נפעם מהיכולת שלה לסלוח ולאהוב. היא רכנה לנשיקה והוא שיתף פעולה, רק קמצוץ של חרטה בליבו.

"זה יכאב?" היא שאלה בקול קטן אחרי שהם התרחקו. שניהם ידעו בדיוק על מה היא מדברת.

עדיין מעורפל מהנשיקה, רמוס התפתה לשקר. הוא היה צריך להזכיר לעצמו במודע שהיא לא רוצה שהוא יגן עליה, אלא שהוא יהיה כנה איתה.

"כן," הוא השיב, עוטף אותה בזרועותיו ולא מאמין כמה הוא בר מזל. "הכאב בזמן השינוי... הוא מייסר. אבל זה רק כאב, ואחרי שהוא יגמר את תהיי בסדר. אני אהיה שם איתך לאורך כל הדרך."

"תודה, רמוס," טונקס אמרה כנגד כתפו. הייתה לו תחושה שהיא בוכה, אז הוא חיבק אותה חזק יותר בשילוב של אשמה ואהבה.

"אני תמיד אהיה שם בשבילך," הוא נדר. זו הייתה הבטחה שהוא התכוון לקיים, לא משנה מה.

הפרק הקודם		הפרק הבא