שמי הארי דרסלי וטום רידל

אנחנו ברחנו, ברחנו על הנפש שלנו, ברחנו לאיזה צריף, צריף על אי בים, שם הם כבר לא ימצאו אותנו, שם נהיה בטוחים.

סופה השתוללה בחוץ, אנחנו שמענו את הרוח והגשם מקים בצריף, עברה לי בראש המחשבה שהצריף עוד מעט יקרוס לתוך עצמו, ואנחנו בתוכו.

האם נצליח לצאת במקרה כזה? וגם אם כן, איך נגיעה לחוף בסערה כזאת?

"למה אנחנו לא בבית?" שאל דאדלי, הוא לא היה אמור לשאול את השאלה הזאת, זה יכאיב לאמא

"שקט" אמר ורנון, ואמא בכתה, ואז ניגבה את הדמעות והתחילה לדבר בזמן שעוד ועוד דמעות נופלות מהעיניים שלה

"שלא יקחו את הארי, שלא יחטפו את הבן שלי" והדמעות ממשיכות לזרום, אבא מחבק אותה.

דאדלי ישב בצד, רחוק מאיתנו, מקופל.

"זה יום ההולדת שלך" אמר הילד המקופל, הסתכלתי עליו, ידעתי שהוא צודק, ואני שכחתי, שכחתי שזה התאריך

"סליחה הארי, סליחה שאין לנו משהו נחמד להיום" אמר ורנון

"זה בסדר" אמרתי, העיקר שהם איתי, שהם גידלו אותי, שאהבו אותי.

ולמרות שהיינו אמורים לחגוג אנחנו ישבנו בשקט, מחכים.

הלילה הגיע, ואנחנו חיכינו, בשקט, מי יודע אולי הם ימצאו אותנו, יש להם קסמים, לנו יש רק אחד את השני.

ואז נשמעה דפיקה בדלת, ואני ניצמדתי לאחד הקירות, שהם לא יראו אותי, וורנון הוציא אקדח, ועוד דפיקה, ועוד אחת.

"הארי כאן?" שאל קול, לא אמרנו כלום

"זוזו מדלת" אמר הקול, לא היינו על יד הדלת, היא נפלה, הדלת, ומולנו עמד ענק גדול, בעל סבך של שיער שחור ואפור   

"שם שלך?" שאל הענק והסתכל על אבא, ואז הוא ראה את האקדח, הוא התקרב על אבא שלא היה מסוגל לזוז, אבא פחד, פחד מהענק הזה, מהקוסם המרושע הזה, זה שבה בשביל לחטוף אותי, את הארי דרסלי, או אולי את טום רידל, והענק שבר את הרובה, בעזרת יד אחת שבר אותו

"איפה הארי?" שאל האיש

"לא פה" אמר אבא  

"אתה מתשקר לי" אמר הענק בשפתו העילגת.

הענק הסתכל מסביב, ואז והוא ראה את דאדלי

"הארי פטור, גדלת" אמר הענק והושיט את ידו ללחיצה

"אני לא הארי"

"אז איפה הארי?" שאל הענק

"לא כאן" אמר דאדלי

"כולם תשקר לי" אמר הענק והסתכל סביב, ואז הוא הבכין בי, ילד רזה צמוד לקיר, והוא התקרב עלי והושיט את ידו ללחיצה

"שם שלי האגריד"  לא לחצתי את ידו

"יש לך עיניים שלה הארי" אמר הענק

"לא קוראים לי הארי" אמרתי

"אל תשקר לי, ני יודע מי אתה, דומה לה ככה שתיים טיפותה" אמר הענק

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי את הענק

"ככה אתה תבואו איתי לקנות דברים, שבוע נלך לבית ספר לקוסמים, הכי טוב בעולם, תלמד קוסמות, תהיה אתה"

"אם אני לא רוצה?"

"למה הארי לא רוצה? למה ככה? הארי תלמד קוסמות, קוסמות טוב בשביל הארי, אתה צריך אותה להגן, לשמור, על עצמך, על משפחה" ואז הוא חשב, הענק חשב, נזכר באיזה דבר מה

"יש לי מתנה, עוגה מתנה, ממני עליך" אמר והוציא מאיזה מקום משהו, מתנה, עוגה, לא פתחתי אותה, אפילו לא הצצתי

"אמא שלך קוסמת טובה הייתה" אמר הענק בעצב

"למה אני צריך ללכת? שגם אותי יהרגו?"

"לא, לא לא, הארי, אני אהבתי אותה, היא הייתה חברה, היא אהבה אותך, הקריבה את החיים שלה בשבילך"

"למה היא בכלל הייתה שם? למה לא נשארה בבית?"

"כי רק שם היא הרגישה שלמה, רק שם אתה תרגיש שלם, חופשי"

"אבל הם רצחו אותה"

"כן, כן, הוא רצח אותה, מפלצת, לא כמוני וכמוך, לא כמוה" אמר הענק וקולו היה עצוב ושקט, כאילו היה מעדיף שלא לומר זאת כלל, לשכוח

"היא אהבה אותו, את רידל?" שאלתי, פניו של הענק נעשו מפוחדות עייפות  

"לא להגיד שם שלו.  ולא, היא אותו לא אהבה, היא שנאה, פחדה, נלחמה"

"היא אהבה את ג'יימס פוטר" אמרה פטוניה בגועל.

ג'יימס פוטר? מי היה ג'יימס פוטר.

אבא שלי היה רידל, משהו בגוף שלי ידע את זה, רידל היה חלק ממני, פוטר לא היה קשור עלי, מי זה פוטר? מי זה ג'יימס פוטר?

"מי היה אבא שלי?" שאלתי

"ג'יימס" אמרו פטוניה ורנון והענק ביחד, לא האמנתי להם.

"ומי היה רידל, מה השם הפרטי של האיש?" והם שתקו, הסתכלתי על הענק, הוא ידע את השם, לא היה לי ספק, אבל הוא פחד, פחד לומר את השם

"האם רידל עדיין חי?"

"אומרים שהוא מת, שאתה הרגת אותו" אמרה פטוניה, וראיתי את הדמעות שלה, היא לא האמינה

"אתה צריך להתחזק, להיות מסוגל לעמוד מולו" אמר הענק.

הפרק הקודם		הפרק הבא