אכזבה בצל שמחה

הארי, ג'יני, רוז, הוגו, ג'יימס, אלבוס ולילי צעדו כקבוצה מלוכדת לעבר דלפק הקבלה. הארי ניגש בהיסוס למכשפה השמנמנה בכיסא משרד, ומילמל בקדחתנות, "אה... רון והרמיוני וויזלי, אם את יודעת -"

"קומה חמישית, חדר 33," אמרה המכשפה בשיעמום, וניפנפה אותם מעל פניה.

"בואו, חבר'ה," אמר הארי.

"חשבתי שהקפטריה נמצאת בקומה החמישית," אמרה ג'יני.

דבריה לוו בשתיקה, עד שהגיעו לקפטריה, שמצדה השמאלית היה מסדרון ענק ובפתחו שלט "פציעות וחבלות גופניות קשות".

"בואו," קרא הארי והתחיל לרוץ. כולם מיהרו אחריו, והוא נעצר לפתע וגרם לתאונת שרשרת כשאשתו, ילדיהם ואחניהם התנגשו בו. זה היה חדר 33, וכולם נשמו עמוק כשפתח את הדלת.                                                           

הארי מצא את עצמו בחדר נאה, מרובע לגמרי, עם רצפת פרקט מבריקה וריח שמימי באוויר, כאילו הם נמצאים בפרדס מכוסה טל. הוא היה סטרילי ונקי, בצבעי לבן והעץ מאלה שנותנים תחושת רוגע. היו שם שתי מיטות ומחיצה, ובחלק הראשון שכבו רון והרמיוני, מכוסים שניהם בחלוק בית החולים. רון היה מחובר לאינפוזיה, כשכושף אוטומטי ממלמל לכיוונו לחשים ומזריק לו שיקויים לווריד, ואילו בהרמיוני היתה נעוצה מחט שהגיעה משקית נוזלים בצבע כחול בהיר. שניהם היו חיוורים, ועדיין נראה צל של אימה על פניהם, כששכבו שם, בעיניים עצומות. חזה של הרמיוני עלה וירד בתנועות רדודות, אבל רון לא נראה כאילו הוא חי.

"אמא..." לחשה רוז, פניה רטובות מדמעות. "לא... אבא!" היא פרצה בזעקת שבר שכמעט גרמה להארי לבכות בעצמו. הוגו, ג'יימס, אלבוס, ולילי היו דוממים ולא ידעו מה להגיד. לילי התייפחה חרישית, ודמעות נטפו כמו מים גם מעיניהם של הוגו ואלבוס, כשהביטו בעצב ברוז המתייפחת מעל גופי הוריה הרפויים, כאילו היא מחבקת את גופתם. הם נשארו שם, להערכתו של הארי, שעות רבות, אם כי לפי השעון זה היה רק חצי-שעה - הזמן עובר מהר, כשרון והרמיוני פה לפניו, חצי מתים והשם יודע מה יהיה איתם. לבסוף פתיחת הדלת הקפיצה את כולם, חוץ מהחולים במיטותיהם. הארי ניגש למיטתו של רון, מבלי משים, ולצד ראשו, מלבד הצמידים והמזרקים והפתקים, הייתה מעטפה ריקה שנכתב עלייה: "אין תקוות יתר".

מבחינתו של הארי כל העולם עצר. מה זאת אומרת אין תקוות יתר? הרי לא ייתכן שהוא... הארי הלך גם למיטתה של הרמיוני. אצלה לא היה פתק כזה. כנראה ש... באמת אין תקוות יתר.

"הארי?" שאלה ג'יני בהיסוס. הארי לא השיב, אבל נפנה אליה. הוא כמעט קפץ מטר כשראה שנוסף לשם עוד אדם, שעמד ליד רוז המייבבת קשות בכיסא עור צמוד. זה כנראה היה ד"ר סטנלר, אחראי המחלקה. 

"צריך לעדכן אתכם," הוא אמר בלי הקדמות. "לרון התפתחה בצקת במוח, כלומר הוא קרוב ללהיות צמח, והחבלות שלו קשות מאוד. אני מצטער. הבחורה... טוב, היא הפסיקה להיות בהכרה בגלל הפציעות שלה, והיא אמורה להתעורר בעוד זמן לא רב, אבל המצב שלה לדעתי חמור לפחות כמו של בעלה. יכול להיות שלא ידעתם, אבל האישה הזאת בהריון."

"מה?!" צרחה רוז, ונפלה מהכיסא בחבטה עזה. 

"והתינוק... הוא בחיים?" שאל הארי. 

"זה העניין. לכן היא תצטרך להתאשפז זמן רב יותר, כי העובר היה מעולף ובשלב הזה זה לא טוב, אבל בהנחה וישרוד, ויקבל את מיטב הטיפולים הנחוצים, לו ולאימו צפויה החלמה מלאה. בהנחה ולא..." מר סטנלר נאנח, "איך אומר חברי אדון גילר, לא צריך לבכות על ביצת הדרקון שלא קנית, אם תתמקד בצמרור החמוד שלך. אני מניח שזה יותר קריטי לכם."

"ומה עם רון?" שאלה ג'יני. מר סטנלר החווה בראשו לכיוון הילדים, והיא הבינה את הרמז ופינתה אותם החוצה. 

"המצב שלו בכי רע," אמר ד"ר סטנלר בכבדות. "יכול להיות שהוא ימשיך לחיות, יש לו סיבולת טובה, אנשים אחרים במצבו כבר היו מתים... הוא עוד ישהה פה שנה טובה. אבל במקרה שמשהו קטן אפילו חצי-ישתבש, וברגע שהבצקת תתפשט - עניין של שלושה חודשים - כבר לא יהיה ניתן להציל אותו." 

"אבל..." גרונו של הארי יבש פתאום. "אתם מטפלים בו, נכון? אתם... אתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר בחיים, נכון?"

"הכל," השיב ד"ר סטנרל בקול תקיף, שקצת עצב ביצבץ בו. "אני מבטיח. שני קוסמים וכושפים אוטומטיים מטפלים בו פעמיים בשעה. הוא נדרש ליטול, בהזרקה כמובן, עשרה שיקויים מדי חצי-יממה. כל יום צריך להטיל עליו חמישים לחשים שאמורים להאט את הבצקת ולתת לו אוויר. גברת אמנדה וכמה מרפאות מוסמכות מנקות כבר ברגעים אלה את הפצעים שלו. הוא מקבל מים בהזרקות, עיסות אוכל בהזרקות..."

"והרמיוני?"

"גברת אמנדה מנקה גם את הפצעים שלה. נתנו לה סם שינה מרגיע ושיקויי לשינה בלי חלומות, והיא מקבלת נוזלים מדי שעתיים. היא כן מחוסרת הכרה, אבל בהדרגה המוח שלה חוזר למציאות. לפני שעות ספורות אמנדה ראתה את האצבע שלה זזה. העובר בשלבי חידוש, בעזרת כמה לחשים וקצת עזרה מהגוף שלה, הוא עומד לגדול ללא בעיות כמו שאמור היה להיות, ובעזרת רוחו של מרלין, הם ייצאו בחיים, ראה זאת כהבטחה. אני מציע שתדאג יותר לחבר שלך כאן."

רעם הרעים, וגשם התחיל לטפטף על החלונות.

"תודה רבה," אמר הארי.

"אין בעד מה," ענה מר סטנרל בחיוך לחוץ ושב לטפל ברון. 

הארי יצא החוצה, וכנראה שהבעת פניו אמרה הרבה, כי הילדים ישר התקיפו אותו בשאלות.

"מה קרה?"

"מה יהיה עם הרמיוני?"

"ורון?"

"והאח שלנו?"

"הם יהיו בחיים?"

"בעוד כמה זמן הם יחלימו?"

הארי הניד בראשו, והם יצאו מהמסדרון. בקפטריה הם נתקלו באישה חביבה שהחזיקה שקית בייגלה ביד. היא הושיטה אותה לילדים ופנתה להארי. "היי, אתם החברים של וויזלי?" היא שאלה, ובלי לחכות לתשובה המשיכה. "אני אמנדה לואיס. שמעו, יכול להיות שיהיה מועיל לדבר עם הבחור, ולהביט בו. הוא יכול לשמוע רק לא במצב לענות.  אנחנו פועלים כבר עכשיו, והבצקת מתפחתת, אבל המצב לא משתפר, נסו בבקשה להתחנן אליו, יכול להיות שזה יעבוד..." אמנדה הנמיכה את קולה ולחשה להארי, "גם אם העובר ימות, חס וחלילה, היא בכל זאת תצטרך ללדת אותו. תתפללו לשלומם... בבקשה. הכל יעזור לנו." 

ואמרה לילדים הדוממים, "זה מכיל שיקוי קל למניעת אבעבועות דרקון. גם טעים וגם בריא."

הם יצאו מהמחלקה והגיעו לקומת הקרקע. ברק הבריק בחלון שלתוכו הביט הארי. למעשה, הוא הסכים עם ד"ר גילר - לא צריך להתאבל על משהו שמעולם לא הכרת. עדיף שהחיים הממומשים והמוכרים יישארו איתנו.

השאלה היא, זה האם רון והרמיוני ימשיכו להיות חיים ממומשים, שלא צריך להתאבל עליהם...

הפרק הקודם		הפרק הבא