ילדותם של לילי וסנייפ

לילי הביטה בנער בתדהמה בעודה מעכלת את דבריה של אחותה.

הנער החזיר לה מבט. הוא הסתכל אל תוך עיניה הירוקות הנוצצות.

"לילי... בואי! בבקשה!" לחשה פטוניה על סף דמעות. את לא יודעת אם הוא עלול להיות מסוכן!"

"טוני," ענתה לילי בחיוך עליז בלי להתיק את עיניה מעיניו של הנער. "זה בסדר! הוא לא יעשה לנו כלום!"  היא המשיכה בביטחון.

"לילי אני הולכת!" איימה פטוניה בנחישות. 

"ביי!" נופפה לה לילי לשלום.

"בואי הביתה לילי! אמא תכעס!"

"טוני! אני אבוא עוד מעט! את יכולה ללכת!"

פטוניה הלכה לה לדרכה חזרה הביתה.

"היי" אמרה לילי.

"שלום" ענה הנער בקול עמוק.

"אני לילי אוואנס, מי אתה?" היא שאלה בעליזות.

"היי לילי, אני סנייפ, סוורוס סנייפ." הוא אמר.

"שלום סוורוס, רוצה שנהיה ידידים?" היא חייכה אליו.

סוורוס לא ענה, רק חייך אליה חיוך גדול והנהן בראשו.

דפיקה נשמעה על דלת הבית ואמה, אמא של לילי ופטוניה רצה לפתוח אותה.

"לילי!" היא חיבקה אותה בחזקה. "דאגתי לך! למה נשארת כל כך הרבה זמן בחוץ?! אבל לא נורא! העיקר שאת בסדר!    מי זה?" היא נבהלה לפתע. 

"אמא, זה בסדר. תכירי, זה סוורוס, הוא גר פה ליד, בסוף מבוא ספינר ."

"שלום גברת אוואנס." הוא אמר בנימוס.

נראה שאמה התרשמה מהנימוסין שלו, כי היא חייכה ואמרה בהתרגשות "הו שלום! אנא, נערי היקר, תוריד את המעיל. תן לי, אני אתלה אותו כאן."

"תודה רבה גברת אוואנס." ענה סוורוס.

לילי וסוורוס עלו את חדרה של לילי אשר היה כולו עטוי גוונים של ורוד ואדום. 

"יפה פה" לחש סוורוס.

"תודה" חייכה לילי.

הם התיישבו על מיטתה והשתתקו.

"יש לך אבא?" שאל סוורוס בסתמיות.

"כן!" נחפזה לילי לענות. "לך אין?"

"יש לי, אבל... אממ.. לא משנה." ל

אבל לילי שמה לב לדמעה קטנה שזלגה על לחיו אשר אותה נחפז לנגב במהירות בשרוולו.

"מה איתו?" שאלה לילי בעדינות.

"זה לא רק הוא... גם אמא שלי.. הם כל הזמן רבים. לפעמים הוא מתעצבן עלי ומתחיל להרביץ לי עד שאמא מגנה עלי ואז הוא מרביץ גם ל... ל.. לה." הוא סיים.

"אוי..." לחשה לילי בעצב והנמשים על לחייה רטטו על סף דמעות. "זה בטח נורא..."

"כן ... נורא..." ענה סוורוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא