Between The Stars / בין הכוכבים

אנחנו יושבים עכשיו סביב המדורה שהדלקנו בשדה מארס, במקום ריק משיחים וצמחייה, שלא יישרפו ויגרמו לשריפה.
אני מביטה סביב וחושבת על זה. אני חושבת על כל החלומות שלי, שהתגשמו.
עכשיו אני במקום שאוהבים אותי. מכבדים אותי ומקבלים אותי כאן.
לפתע, קונור וארוס, אוגור המחנה - מתפרץ למעגל שיצרנו, מתנשף מהריצה, ובגדיו חרוכים בקצוות.
הוא מעביר את מבטו על כולם, וברגע שהוא מסתכל עליי הוא נעצר ובוהה בי.
ברגע שהוא פוצה את פיו עשן ירוק מתחיל להופיע מסביבנו.
הוא אומר "ה... הנבואה -" ואז הוא קורס.
העשן הירוק שאופף עכשיו את כל מעגל המדורה מתקרב אל קונור ומקיף אותו. קונור פוקח את עיניו, קם על רגליו ופותח את פיו - אך הקול שיצא מפיו לא היה קולו של קונור. זה היה קולה של האורקל העתיקה, האורקל מדלפי...

בת השמש, עוול לה נעשה,
תצא למסע, עם אחיה ובן המלחמה.
תחזור היא להתחלה, למקום אינה שייכת,
משם היא ברחה, שם היא דועכת.

תנקום בת השמש, באשמים בה פגעו,
תהרוג אותם תרצה, אך האשמים כבר נפגעו.
הנקמה המתוקה, מאין כמותה,
תפגע בכולם, לטוב ולרע.

תמצא את חבריה למסע, תכחיש היא בליבה,
את המסע תצטרך לעבור, עם בן המלחמה.
את הרוע והקור, תביס בת האור,
אך מוות יעמוד בפניה, תקריב היא הכל.

קונור קורס על האדמה הקשה של שדה מארס, אך ג'ייק ובריאן תופסים אותו ומניחים אותו בעדינות על האדמה, בעוד ראשו שעון על אבן גדולה.

"מישהו יודע על מה הנבואה הזו מדברת?" שואל ג'ורדן, פראיטור הקוהורטה השלישית, מכווץ את גבותיו.

כולם מנענעים בראשם לאות שלילה, חוץ ממני. אני יודעת על מה ומי הנבואה הזו דיברה.
"זו אני," אני קמה ממקומי ליד דיאן ומושכות אליי את המבטים של כולם.
אית'ן ודילן מסתכלים עליי לרגע, ואחרי כמה שניות של בהייה נראה שהם מבינים.
אני מכחכחת בגרוני. "כמו שרובכם יודעים, הגעתי לפה לפני כמעט שנתיים, אבל מה שאתם לא יודעים הוא שהגעתי לכאן אחרי שברחתי ממחנה של חצויים שקצת... שונים מאיתנו." אני אומרת בשקט, גורמת לכל הלגיונרים לפעור את עיניהם בתדהמה. אף אחד חוץ מדילן ואית'ן לא יודעים מאיפה באמת הגעתי.
"החצויים האלה הם ילדים של האלים, בדיוק כמונו... אבל הם ילדים של אלים יוונים." ברגע שאני אומרת את המילה "יוונים" כולם כולל כולם מתחילים לדבר חרישית.
אני מכחכחת בגרוני שוב, וממשיכה לדבר. "שנה לפני שברחתי משם, יצאתי למסע חיפושים, עם אח שלי, שהיה גדול ממני בשנה והחבר הכי טוב שלו. בתחילת המסע הם השביעו אותי על נהר הסטיקס לברוח אם תישרף לי סכנה, איתם או בלעדיהם." אני משתתקת, מגלה את הדמעות העומדות בעיניי המחכות לפרוץ החוצה ואת קולי, שאני כמעט ולא מצליחה להגיד כלום בלי לפרוץ בבכי.
"כמה ימים אחרי שיצאנו, צבא של מפלצות תקפו אותנו. הם היו חמישים קיקלופים, ולא היה לנו מה לעשות נגדם." אני משפילה את מבטי לרצפה וממשיכה לספר, בקול חלש.
"הצלחתי להשתחרר, אבל מייקל ודניאל הכריחו אותי לברוח, ולא היה לי מה לעשות אלא להשאיר אותם שם, למות."
אני נושמת עמוק, עשר נשימות ארוכות ושאיפות.
"כשחזרתי למחנה החצויים, לא שאלו אותי למה הם לא חזרו איתי. נראה שכל החצויים במחנה הבינו לבד שהם מתים. אבל הם חשבו שאני רצחתי אותם."
העיניים של הלגיונרים נפערות, ונראה שהם מתחילים להבין מה הולך פה.
"הם התחילו להתעלל בי במהרה, לא מקשיבים לי, שניסיתי להסביר להם מה קרה."
הדמעות זולגות מבעד לעיניי, לא מפסיקות לצאת.
"אחרי שנה בערך, הצלחתי לברוח ופגשתי את דילן ואית'ן, שהביאו אותי לכאן."
אני מסתכלת על אית'ן ודילן בחיוך עצוב.

"אני מתכוונת לצאת למסע הזה. ואני יודעת שאני אמורה לצאת. זה התפקיד שלי לצאת למסע החיפושים הזה, ולנקום."

ריח האורנים וטל הבוקר נטמע ברגע שהשריפה פורצת.
ברגע שריח השריפה נגלה אליי, אני צורחת, מתארגנת במהירות וקופצת משק השינה שלי, מוכנה וחמושה לקרב, רואה את מייקל ודניאל, ערים לגמרי, נלחמים בשני קיקלופים ענקיים.
אני יורה חצים בוערים אל עבר הקיקלופים, אבל הם לא מוותרים.
הם מרימים את מייקל ודניאל המותשים, ומתחילים ללכת לעברי.
"רוצי! אמה, תברחי!" הם צועקים לי, אבל אני מנידה בראשי לשלילה, לא מסכימה להשאיר אותם ככה, למות לחסדי הקיקלופים.
"אמה! בבקשה, תברחי!" דניאל צועק אליי ומסתכל עליי.
עכשיו אני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שניפגש, אי פעם.
אני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שנסתכל אחד אל השנייה בעיניים.
"מייקל, דניאל, אני אוהבת אתכם." אני לוחשת לאוויר ומרימה את מבטי אליהם, ומתחילה לרוץ, בורחת מהקיקלופים, ומההזדמנות האחרונה שלי, להציל את אחי הגדול ואת הנער שאני אוהבת.

אני מתעוררת במגורי הקוהורטה החמישית, זיעה נוטפת על פניי.
זו הפעם הראשונה זה שלוש שנים שלמות שלא חלמתי על מה שקרה, ודווקא עכשיו זה חוזר אליי.
במוחי מתנגנים פלאשבקים מהעבר, בעיקר הזיכרון הספציפי הזה והזיכרונות של כל הפעמים שהחניכים במחנה החצויים הכאיבו לי, התעללו בי.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה, כמכריחה את עפעפיי להיסגר.
ברגע שאני עושה זאת אני מבינה את טעותי, והזיכרון ההוא מתחיל להתנגן במוחי, שוב.

"בבקשה," אני מייבבת, אבל הוא רק צוחק.
"אנחנו נכאיב לך, בדיוק כמו שהכאבת לאח שלי ולאחיך. את תדעי מה זה הכאב הזה שגרמת להם." הוא נועץ בי עיניים קפואות.
אני מביטה היישר בעיניו. פעם היה בהן חום, אהבה ודאגה כשהסתכל עליי. אבל עכשיו? עכשיו יש בעיניו רק קור ושנאה כשהוא מסתכל עליי. הוא שונא אותי. אני יודעת את זה.

אני פוקחת את עיניי, מנסה להדחיק את הסיוט לעמקי תודעתי, בעודי חושבת על כריס.

'הוא בטח התבגר', אני חושבת לעצמי. 'הוא גדל להתפתח, גם במראה וגם בנפש.'

אני מקווה שבפעם הבאה שניפגש, אם ניפגש, הוא יתייחס אליי כמו אל בן אדם נורמלי ורגיל, יקשיב לי ויסמן שאני לא רצחתי אותם.

אחרי כל זה, אחרי כל המחשבות, הסיוטים, הזכרונות - אני עוצמת את עיניי, ונקלעת לשינה ללא חלומות.

הפרק הקודם