האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


בת השאול

הילה רייס היא ילדה מישראל שמתגוררת באמריקה. אמא שלה בקושי מכירה אותה, ואת אבא היא לא ראתה בחיים. הילה מגיעה למחנה החצויים, ומגלה על חייה הרבה מהצפוי.



כותב: Hope Mikaelson
הגולש כתב 9 פאנפיקים.
פרק מספר 4 - צפיות: 7927
5 כוכבים (4.75) 4 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: פרסי ג'קסון - זאנר: הרפתקאות/מתח/הומור/ קצת רומאנס - שיפ: היילי/ג'יימס, האנה/ג'יימס - פורסם ב: 10.12.2018 - עודכן: 14.04.2019 המלץ! המלץ! ID : 10243
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

פרק 4

סנטימטר ממקום בטוח, מותקפות


"אני עמדתי שם קפוא בזמן שהיצור הסתער עלייה. היד שלו הצליפה הצידה ותפסה אותה בצוואר בזמן שניסתה להתחמק."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)


התחלנו לעלות לאט במעלה הגבעה. האנה הייתה חיוורת מהרגיל. אני הייתי כועסת מהרגיל. אלים, חצויים, דמטר – מה זה השטויות האלה?
כשהגענו בערך לאמצע העלייה, משהו זז בשיחים. האנה נדרכה ושלפה את קוביית הלחץ. "וואו, הרוח כנראה מתחזה לנחש מוכה כלבת," אמרתי בקול רם.
האנה אפילו לא הביטה בי. המשכנו לעלות. "שמעי," היא אמרה לי, כשהיינו רק כמה מאות מטרים מראש הגבעה. "אני... אני מצטערת."

"תודה," רטנתי. "זה כל מה שרציתי לשמוע."

"לכולנו קשה להבין את זה," המשיכה האנה בדבריה. "כל החצויים. ובתור התחלה... את מכירה את האלים מהמיתולוגיה, את יודעת, זאוס, אתנה –"
"כן," קטעתי אותה.

"טוב, אז האלים האלה עדיין קיימים, והם בני-אלמוות, ומדי פעם הם מולידים ילדים עם בני-תמותה, ילדים שנקראים חצויים, ואז... טוב, החיים שלנו מלאי סכנות."

קימטתי את מצחי. "אוקיי," אמרתי. "מה שאת אומרת זה שאיזה אל מטורלל התחתן עם אמא שלי ואני - אה - נוצרתי. למה הוא עזב אותה?"

"אה… קודם כל, האלים לא מתחתנים עם שום בן-תמותה. זה כבר מעבר לגבול, וכולם יודעים שזה לא כדאי. הרבה פעמים הם אפילו לא מגלים את זהותם. דבר שני - 'מטורלל' היא… בואי נגיד, לא מילה טובה לתיאור האלים." ברק הבזיק במרחק. "אוקיי… איזה אל הוא אבא שלי?" שאלתי.

"זה," אמרה האנה בחיוך חמצמץ, "החלק הכי מסובך."
האנה הסבירה לי איך ההורים מכירים בך, אם וכשהם מכירים בך, על הערפול שמסתיר מפנינו את העולם המיתולוגי, ובקצרה על השימוש של מחנה החצויים. היינו עשרים מטר מהמרפסת, וכבר יכולתי לשמוע משם קולות צועקים בהיסטריה. האנה התחילה לדבר איתי על מפלצות, כשלפתע פרץ יצור משיח האוכמניות הקרוב אליי. היא ואני פלטנו צווחה זהה בתיאום מושלם. ואחרי גברת אנטי, נמאס לי ממפלצות.
היצור היה נראה כמו זאב פראי, אשר מצידו האחורי הזדקר עוקץ באורך שני מטר. הוא נעץ בנו מבט שוחר רע, ואנחנו עשינו את הדבר היחיד שהיה לנו בראש - לברוח. רצנו במעלה הגבעה, והיצור פיגר אחרינו במטר בודד, אף שיכל להרכין את העוקץ שלו לכיווננו בכל רגע ולהרעיל את שתינו. כפי שהוא ציפה, האנה ואני נאלצנו לרוץ בזיגזגים. ואני שנאתי את זה, כי ידעתי שבסוף אחת תילכד, השנייה תבוא להציל אותה ושתינו נצא מזה בתור גופות. אבל אם לא רצינו לסיים מוקדם היינו חייבות לפעול כך. "מנטיקור," מלמלה האנה. היינו חצי מטר ליד עץ האורן. "העוקץ שלו… צריך ל -" היא מעדה, ודם התחיל לזרום מהברך שלה. היא נשכה את שפתה לא להשמיע קול, ומפל דמעות גלש לה מהעיניים. התחלתי למשוך אותה, אבל לא הצלחתי. כוח כלשהו ריתק אותה לקרקע, והיה בלתי-אפשרי לגרור אותה, אפילו שבוודאי המפלץ יתקדם איתנו מעבר לעץ. אבל הרגשתי כוח מושך מן האורן הזקוף, כמו כניסה חמימה לבית מוכר.
רגע אחד… המפלץ. אלוהים. הוא היה לידינו, והקיף אותי במעגלים. הוא נהם בכחכוחי גרון, מה שהיה כנראה צחוק. "הליידי לא הרגה אותך, אני רואה? חבל. אוכלת-בשר מגעילה שהיא, זו עוד ארוחה בשבילי!"

"לא!" האנה קראה. "הילה, העוקץ שלו, תכרתי -" בחרדה צפיתי בעוקץ ננעץ בכף רגלה של האנה, והיא פלטה אנקות ולבסוף הפסיקה לזוז. הבטתי בה בתדהמה. היצור צחק. "עכשיו את," הוא הסתער עלי ואני התחמקתי בגניחת מאמץ. החרב של האנה נחה לצידה, ואני לקחתי אותה והתחלתי לתקוף.
אבל מובן שהמפלץ היה זריז יותר. תוך דקה הייתי שכובה על הקרקע, והוא גהר מעליי, מרעיד את גופו בעוויות מחלחלות. הוא הרים את העוקץ שלו -
"לאאא!!!" הרגשתי משיכה בחזה, ליד הלב. שלדים התרוממו מהקרקע כאילו היו שם תמיד ורק חיכו לקום. דעת המפלץ הוסחה לגמרי. רציתי לגרור את האנה למקום מבטחים, אבל הצלחתי רק לזחול, בטח שלא לסחוב עוד בן אדם.
נראה שהשלדים היו חסינים להכול. המפלץ לא עשה להם כלום, כלומר לא הצליח, כי כנראה הרעל משפיע על הדם, ולשלדים האלה… טוב, לא היה להם דם. או חיים. בגלל זה לא דאגתי - בצורה מעורפלת ידעתי שהם לא יפגעו בי. אחד השלדים, עם מבנה גוף גדול במיוחד, הצליח לכרות את עוקץ המנטיקור וזה התפורר.
השלדים דחפו אותי ואת האנה המעולפת בעדינות אל מאחורי העץ, ואז התפוגגו. הייתי מטושטשת, מכוסה שריטות וסימנים כחולים. השיער של האנה היה דביק מדם. הבטתי בה וכמעט הקאתי. הרגל שלה הזדקרה שישים מעלות מהזווית שהיא הייתה צריכה לעמוד בה. האצבעות נראו שבורות, והעור שלה קיבל גוון ירקרק חולני. פצע פעור, מנחיל דם בצורת כוכב שטיפטף חומר צהוב, היה לה מעל הקרסול. הברך שלה עוד לא התייבשה. "עזרה!" צעקתי בכוחותי האחרונים. ואז איבדתי את ההכרה.
***
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על אלונקה גבוהה, בדיוק במקום שבו שכבתי. ילדה עם שיער קרמל קלוע בצמת דג השקתה אותי במיץ תפוחים עם קרח ומטרייה קטנה תקועה בדובדבן. היה לזה טעם של פחם. לא טעם כל-כך נורא, אבל תאמינו לי, זאת חוויה שמומלץ לוותר עלייה. השתעלתי ונחנקתי, והנערה הביטה בי בזעף כאילו אמרתי קללה גסה. "למה את משתעלת?" היא שאלה בתוקפנות. "זה נקטר, ילדה. הוא אמור לרפא אותך." נקטר… רק כשהתרכזתי בעצמי בכל הכוח יכולתי להרגיש חלק מהכאב מתפוגג. הילדה הכניסה לי לפה משהו שנראה כמו פודינג, והיה לזה טעם חמוץ, כמו יין שהתקלקל. אלוהים, איזה דברים דוחים הם אוכלים פה! ההרגשה שלי השתפרה, אבל הטעם לא נספג בגרון שלי. הוא נשאר שם, כאילו אני ממשיכה לגרגר פחם נוזלי.
קלטתי שהאנה לא לידי. "איפה האנה?" קראתי והתרוממתי במהירות. הנערה עם שיער הקרמל פלטה צווחה - של כעס או הפתעה, לא ברור. היא ניסתה להשכיב אותי, אבל לא זזתי. הרגשתי מעולה. אפילו לא כאב לי הראש מההזדקפות הפתאומית.
ילד כחוש, גבוה וחיוור עם שיער בלונדיני-אפור, בא לכיווננו, נעמד מולי ונעץ בי מבט. הוא נראה מלגלג וממש לא נחמד. "מרגישה טוב, הא?" הוא אמר, ורק עיצבן אותי. קמתי ועמדתי מולו, והוא רק נרתע. "קורט!" מחתה הנערה עם שיער הקרמל. "ליליאן!" הוא החזיר לה בהתגרות.

"בואי, חמודה, תתרחקי מהפרא-חצוי הזה. זה בסדר. ג'ק קורט רק אוהב להרגיש שליטה."

"סליחה?" נהם ג'ק.

"לא סולחת," אמרה ליליאן בקור-רוח. "וכן, מה קרה עם הילד ההוא מביתן היפנוס שהרדים שלד שרדף אחריו? אתה ניסחת כל מיני דוגמאות דביליות ללמה זה לא קרה בזכותו, ושיקרת ששלחת לו עזרה היישר מהמחנה. זאת הייתה רמה חדשה של שפל בעולם האנושות -" "הס, ידידי," אמר לפתע קול חדש. הוא היה צלול ומתוק. ג'ק קורט נאנח וליליאן נראתה שבעת-רצון.

"אל נא תפתחו בריבים," המשיך הקול, ולפתע יצאה מבין העצים נערה בוגרת כבת 17. היא הייתה גבוהה וחיננית, כאילו יצרו את השריון על הגוף שלה. היא לבשה חצאית תכולה ומגפיים שחורות אסטתיות. היא הייתה שרירית אבל לא נפוחה, וצמידי כסף וטבעות רבות התנוססו לה על הידיים. היו לה פנים יפות ביותר - תווי פנים לא חדים מאוד, חיוך מתוק, עור צח ובהיר. לעינייה היו ריסים עדינים והיא שמה אייליינר שחור. השיער שלה היה אסוף לאחור בצמה סינית ארוכה בצבע דבש, והיא חבשה נזר כסף לראשה. אשפת חיצים הייתה תלויה לה על הכתף, והיא היא החזיקה קשת קטלנית מצופה ארד דקיק. בשריון שלה היה מחשוף משולש עמוק, והיו עליו עיטורי סלילים ופרחים מזהב, והשוליים היו ארוגים מעור, שלבשה מעליהם ווסט בצבעי הסוואה. חרב חדה עם קת כסופה הייתה שעונה לה על היד. בציפורניים שלה הייתה לכה שחורה, והיא הדיפה ניחוחות יערה ויסמין.
כל נערה עם אומץ הייתה רוצה להיראות כך, אין ספק. אפילו אני לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים. "יקירתי," היא אמרה. "הייתי שמחה אם באה היית עימי לבניין המרכזי. מחכים לך שם."
עזבנו את קורט וליליאן, שחזרו להתלהם במרץ. "מה רוצים ממני?" שאלתי את הנערה.
"תשובות," היא ענתה בכבדות.

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

נרשמתי לעידכונים · 27.12.2018 · פורסם על ידי :צוצאנג123
ממש מחכה להמשך!

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025