סתם נערה

בגלל שלא העילתי מלא זמן אני מעלה עכשיו ואח"כ אני יערוך. אשמח לתגובות (:

-פרק שלישי-

"גברת וויזלי, תועילי בבקשה לקחת את דברייך ולצאת מפה." נשמע קולה הרם של פרופסור מקגונגל ברחבי הכיתה.

ג'יני הרימה בהפתעה את עיניה מהציור היפה שציירה, (פייה מרחפת בין עצים)  וגילתה שכל התלמידים מביטים בה בתדהמה. ג'יני הייתה תלמידה טובה וכמעט ולא הוצאה אף פעם מהכיתה. היא אספה את דבריה, מכניסה אותם לתיקה ופנתה לצאת כשקולה של פרופסור מקגונגל מלווה אותה החוצה: "אם השיעור שלי לא מעניין אותך את יכולה גם לא לחזור! אמרתי יותר מפעם אחת- בשיעור שלי לא מתעסקים בדברים אחרים!"

ג'יני שוטטה לה בנחת במסדרונות הטירה, משרכת את דרכה אל מגדל גריפינדור. האמת- היא די שמחה לצאת מהכיתה, בדרך כלל היא דווקא בסדר  עם השיעורים של מקגונגל אבל אתמול הלכה לישון מאוחר, ולא היה לה כוח להקשיב לשיעור. היא עלתה במדרגות כששמעה קולות מוכרים.

"עזוב הוא לא שווה את זה. חבל על החומר, הוא עלה המון כסף ואנחנו צריכים אותו למכונת ההיפנוזה."

"שמע, לא נראה לי שהיא תעבוד. ניסינו בכל דרך ושום דבר לא מצליח להחזיק את החומרים מודבקים ביחד."

"בכל מקרה אנחנו צריכים עוד מהפרח הזה בוא נלך לקטוף אותו."

"נודניק, אני מסביר לך שאין לי ראש עכשיו לייצר עוד ממתקים. השוקולדימום הזה יצא לי מכל החורים, והאף שלי הלך לגמרי. אני אומר נעזוב את זה עכשיו ונלך להציק לסנייפ"

"אבל אני מסביר לך שסנייפ לא יכניס אותנו כי אנחנו מאחרים ברבע שעה, ולכן לא נוכל להרוס לו את הכיתה, או כל דבר אחר."

ג'יני גיחכה וחיכתה שהאחים שלה –שהתקדמו הישר לעברה- ישימו לב אליה. כשזה לא קרה והם התקדמו בלי לראות שהיא נמצאת שם היא החליטה לעורר את תשומת ליבם.

"היי אחי היקרים!!" היא אמרה ונעמדה בדרכם.

פרד וג'ורג' קפצו אחוזי בהלה. פרד אמר "ששששש!!!" בעוד ג'ורג' מפנה אליה מבט כועס.

"תסתמי את הפה! מישהו עלול לשמוע!" אמר ג'ורג'.

ג'יני הביטה בו בהפתעה. "אתם בורחים ממישהו? לא ראיתי את פליץ' בסביבה, וחוץ מזה גם אתם דיברתם בקול!"

פרד גלגל עיניים ודיבר אליה כמו לילדה קטנה, מדגיש כל הברה: "חמודה שלי, את מבינה שבמשך שנתיים אנחנו עובדים על הכחשת קשר, ואת באה ובמחי יד רוצה להרוס את הכל? תארי לך שמישהו היה שומע חס וחלילה שאת קוראת לנו אחים?? את מבינה איזה אסון היה נגרם? היית הורסת לנו את כל הקרירה!! אם מישהו היה מגלה שאת אחותנו... "  

ג'ורג' נאנח. "אני מעדיף לא לחשוב אפילו מה היה קורה" אמר לפרד, ושניהם הביטו בג'יני ברצינות תהומית.

"בחיי אתם כל כך מצחיקים זה משהו.." אמרה ג'יני בגלגול עיניים. לפעמים האחים שלה כאלה תינוקות.

"מצחיק???" אמר פרד בחלחלה. "תגיד לי היא באמת חושבת שאנחנו מדברים בצחוק?" הפנה את שאלתו לג'ורג'. ג'ורג' הניד בראשו בעצב. "ילדה מסכנה... את לא מבינה שאנשים גדולים כמונו לעולם לא מדברים בצחוק? איזה חינוך כושל קיבלת.."

"איזה מין הורים היו לה, צריך לשלוח אותם לאזקבן..." אמר פרד לג'ורג', ובעוד זה מהנהן בעצב, החלו השניים ללכת.

"ולהבא השתדלי לא להראות במחיצתנו, וכמובן שלא לפתוח איתנו בשיחה מרצונך החופשי" צעק לה ג'ורג'.

"גם לא אם מישהו מכריח אותך לעשות זאת.. גם אם זה את יודעת מי בכבודו ובעצמו." הוסיף פרד, לפני שנעלמו מעיניה.

ג'יני הביטה בהם בכעס ועלתה ברקיעות רגליים לעבר מגורי הבנות. לפעמיים היא כל כך מבינה למה אמא משתגעת מהם. פתאום היא נזכרה שהיא באמת צריכה לשלוח ינשוף לאמא. הפעם האחרונה ששלחה לה הייתה די מזמן, ואמא תהרוג אותה. היא התיישבה לכתוב מכתב קצר ועלתה לינשופיה.

כשהגיעה לינשופיה הינשוף הראשון שנגלה לעיניה, או יותר נכון התנשמת, הייתה הדוויג. "היי חמודה" ליטפה אותה ג'יני- והדוויג התמסרה בעונג לליטופיה. אחר כך חיברה ג'יני את המכתב לאחד מינשופי בית הספר וירדה למטה, לשיעור הבא שהיה תולדות הקסם. לא היה לה כל רצון ללכת לשיעור, והיא בהחלט העדיפה להישאר בחדר המועדון אבל ידעה שהיא חייבת ללכת. 'וחוץ מזה' ניחמה את עצמה 'לפחות אני אוכל לישון קצת...'

"היי" אמרה קלאריס כשג'יני התיישבה לידה בשולחן האחרון, הרחק מפרופסור בינס. "עלית לחדר? איזה מעצבנת מקגונגל הזאת!"

"כן" אמרה ג'יני "לא נורא, היה נחמד להתאוורר קצת, בבקשה לא לנחור, תמיד את מעירה אותי" היא חייכה חיוך מתנצל לקלאריס, שחייכה אליה בחזרה. "אני ישתדל..." ובנימה אופטימית זאת שתיהן הניחו ראש על השולחן, ושקעו בשינה עמוקה, מצטרפות לעולם החלומות בו היו שקועים מרבית התלמידים בכיתה.

***

בארוחת ערב ישבה ג'יני בין חברותיה לבין הארי רון והרמיוני. הנושא שהעסיק את כולם היה כמובן סיריוס בלק האסיר המשוחרר, אבל ג'יני שנאה לדבר על דברים כאלה ליד שלשתם, שכן הם תמיד החליפו מבטים כאילו הם יודעים דברים שאף אחד אחר לא ידע, ואין סיכוי שישתפו את ג'יני הקטנטונת בהם. בכל מקרה היא גם ככה לא דיברה. דיבורים ליד הארי לא היו הצד החזק שלה. היא הקשיבה להשערותיהן של חברותיה איך הוא ברח, וניסתה לא לשים לב ללחשושים של הבנים והרמיוני. היא בחשה בכוס השוקו שלה, בדיוק שפרד וג'ורג' התקרבו לעברם.

"אוי לא. אני רואה שאין לנו מקום. אתה קולט את האבסורד ג'ורג'? כלומר כל השולחן הזה נראה יבש כמו פרחים נבולים בלעדינו, אנשים יושבים ומחכים שרק נגיע, ול נ ו ! אין מקום!"

רון עשה להם פרצוף. "אם אתם עד כדי כך עיוורים יש פה שני מקומות אז שבו ותפסיקו לבלבל את המוח" הוא אמר והצביע על שני מקומות מול ג'יני.

"מה קרה רונלד? מקנא? לא נורא תמיד תוכל להתנחם בעובדה שאנחנו אחים שלך... " אמר גורג'. "אם תשמור את זה בלב ולא תגיד לאף אחד כמובן." מיהר פרד להוסיף.  ג'יני החליטה להתעלם מהם ופנתה לדבר עם אביגיל.

"נו אז מה אמרת על סיריוס?" אבל אביגיל התבוננה בג'ורג' בתשומת לב. ג'יני תמיד חשדה שהיא קצת מאוהבת בו.

"אני הייתי ממליצה לך לעזוב אותם" היא אמרה לה "הוא סתם חש מעצמו ו.." אבל היא קלטה שאביגיל לא מקשיבה לה ונאנחה.

פרד וג'ורג' עדיין עמדו משום מה. "אתם מוכנים להתיישב כבר ולהפסיק לדרוש תשומת לב?" אמרה להם הרמיוני בעיצבון. פרד כחכח בגרונו. "יש בעיה את מבינה, אנשים עלולים לחשוב שאנחנו אחים של ג'יני" הוא אמר ונשא אליה מבט עצוב. הרמיוני התעצבנה. "תפסיקו לבלבל במוח. כולם יודעים שאתם אחים גם אם לא הייתם כל כך דומים. שבו כבר קרציות!" למרבה הפלא שנהיים התיישבו בצייתנות. "אבל את יודעת, " אמר פרד להרמיוני "יש עוד תקווה" "כן, " המשיך אותו ג'ורג' "אנחנו יכולים להפיץ שמועה שהיא מאומצת."

משום מה, אף אחד לא התייחס אליהם. סוף סוף השניים התחילו לאכול והשתתקו קצת.

    ***

הימים עברו בנעימים. למעשה אלמלא החדשות המטרידות בדבר סיריוס בלק, היה יכול להיות ממש כיף. אבל העניין שאסיר ברח מאזקבן, ושהסוהרסנים לא הצליחו למצוא אותו היה באמת מפחיד. אף אחד לא זכר שקרה משהו כזה אי פעם.

ערב אחד הלכה ג'יני לבקר את האגריד, לאחר שהבטיחה לו המון פעם שתעשה זאת והחליטה שהגיע הזמן. היא ישבה אצלו חצי שעה, והם דיברו ברוגע בזמן ששתו תה. (ג'יני כמובן הקפידה לא לאכול כלום) היא כבר כמעט הלכה כשהאגריד נאנח אנחה עמוקה. "מה קרה?" היא שאלה אותו. האגריד התבונן בה.

"לא הכל בסדר. זה רק שאני פה חשבתי על הבלק הזה.." 

ג'יני נאנחה גם היא. "זה ממש מוזר. איך זה הגיוני שהוא ברח? אני לא מבינה את זה..." האגריד  קמץ את אגרופיו. "אף אחד לא מבין את זה. הסוהרסנים כשלו לגמרי! באמת, כאילו שלהארי חסר פה דברים קשים- שהוא גם צריך עכשיו את הבלק הזה.." לפתע הביט על ג'יני שעיניה היו פעורות באימה וקלט ששוב פלט יותר מידי.

"את שלא תדאגי לי פה, את שומעת? אני זה סתם שאמרתי לא שהוא.." ג'יני קטעה אותו באמצע דבריו.

"האגריד, סיריוס בלק רודף אחרי הארי?" האגריד נענע בראשו. "זה לא מה שאמרתי..."

"האגריד מי אמר לך את זה? אל תתחמק, תגיד לי! אני לא יספר להארי שום דבר" האגריד נאנח.

"זה דמבלדור כבודו הוא רק אמר משהו על זה, אבל זה שטויות! אני די בטוח שזה סתם השארה אבל לא, אין לו סיבה לרצות את הארי, לא את אל תדאגי ג'יני, עכשיו את רוצה שאני ילווה אותך בחזרה לטירה?"

ג'יני הודתה לו בנימוס ויצאה לבדה, כל הדרך דבריו הדהדו בראשה. 'אין לו סיבה לרצות את הארי' חשבה במרירות, 'ממש. כאילו הוא אוכל מוות, בגלל הארי אין לו אדון וכל זה.. ממש צריך סיבה' הדאגה אכלה אותה מבפנים. עד עכשיו סיריוס בלק היה אסיר נמלט מאזקבן, זה היה מפחיד אבל זה לא העסיק את מחשבותיה יותר מידי. אבל אם הוא רוצה את הארי זה משהו אחר לגמרי, כלומר הוא הצליח לברוח מהכלא הכי בטוח בעולם. מה כבר יקשה עליו למצוא תלמיד שנה שלישית קטן וחלש? ליבה דפק בכוח, והיא עלתה לחדרה. לארוחת ערב כבר לא התחשק לה ללכת.

ג'יני התהפכה במיטתה עוד הרבה הרבה זמן, אבל כשלבסוף הצליחה להירדם היא חלמה חלום מזוויע:

 הארי היה לבדו בפינה נידחת כלשהיא של העולם ונלחם בדרקון ענק לבדו. הוא צרח אבל לא היה אף אחד שישמע אותו, הדרקון כמעט הרג אותו, אבל אז הופיע סיריוס בלק, עף על מטאטא. 'תציל אותי! בבקשה!' אמר הארי. בלק צחק וצחק ולבסוף הוציא את שרביטו. 'אברה קדברה' הוא צעק. גופו של הארי התעקל ונזרק על גבו של הדרקון, חסר רוח חיים.

ג'יני התעוררה מחוסה זיעה קרה. היא נשארה ערה עוד הרבה זמן במיטתה...

ביום למחרת, ג'יני הסתובבה כמו זומבי, העייפות העצבנות והפחד גרמו לה לא לרצות לדבר עם איש ולא להשתתף בשיעורים כלל. חברותיה שאלו אותה כל הזמן מה קרה, אבל היא התחמקה והמציאה תירוצים בכל פעם, והם הבינו שהיא מעדיפה שיעזבו אותה. אחרי השיעור האחרון (שהיה סיוטי במיוחד- שעתיים שיקויים) היא עלתה לחדר המועדון בכוונה לא לדבר עם איש, להכין את שיעוריה ולעלות לחדרה. כשהגיע לחדר המועדון ראתה שהוא ריק יחסית. לפתע שמעה מאחת הפינות כל בכי חלוש. זה לא ממש הזיז לה, אבל היא העיפה מבט. להפתעתה גילתה שם את הרמיוני.

ג'יני שכחה לרגע מהארי והסכנות שלו ופנתה אל חברתה, מתיישבת לידה. "הרמיוני מה קרה?" שאלה בפליאה. הרמיוני הרימה את ראשה והביטה בה בעיניים נפוחות מבכי.

"עזבי, זה סתם אני כל כך עייפה, שכל דבר קטן גורם לי לבכות." היא אמרה ומחתה את דמעותיה. הרמיוני לא הייתה בן אדם קשיח לגמרי, אבל ג'יני לא זכרה הרבה פעמים שהיא בכתה. "הרמיוני אם משהו גרם לך לבכות כל כך הוא לא קטן. בבקשה תספרי לי."

לפתע פרצה הרמיוני בבכי חזק כל כך, שג'יני נבהלה. היא חיבקה אותה וליטפה את גבה. הרמיוני פלטה משתנקת:

"אני מצטערת! זה רק שרון לא מדבר איתי כבר איזה חודש בגלל העכבר המטומטם הזה שהוא חושב שקרוקשנס מפחיד אותו, ועכשיו גם הארי לא מדבר איתי כי אמרתי לפרופסור מקגונגל שהוא קיבל את המטאטא הזה ליומולדת, ולא היה פתק, אז חשבתי שאולי זה בלק, והוא כל כך התעצבן שאמרתי לה כי היא לקחה לו את המטאטא הדפוק. כאילו שלא עשיתי את זה לטובתו!"

היא המשיכה לבכות עד שהחולצה של ג'יני התחילה להתרטב. ג'יני כל כך התעצבנה. האח החסר רגישות הזה שלה! במילא הוא שונא את סקרבס, מה אכפת לו בכלל? והאמת, היא הייתה חייבת להודות שגם הארי מעצבן. היא הבינה אותו, זה בהחלט מבאס שלוקחים לך מטאטא חדש, אבל הוא היה צריך לדעת שהרמיוני לא עשתה את זה בכוונה.

היא הרגיעה את הרמיוני, ושתיהן התיישבו להכין שיעורים. הרמיוני הוציאה כזאת כמות גדולה של שיעורים, שג'יני החליטה שלא כדי לה להיות בשנה השלישית אף פעם.אבל הרמיוני הרגיעה אותה ואמרה לה שזאת רק היא ככה, היא לומדת יותר מכולם.

לאחר שעה וחצי ג'יני החליטה שמוטב לה לעלות לחדרה. היא לא הצליחה לעשות שום דבר כי כל הזמן הטרידה אותה המחשבה שאולי באמת זה סיריוס בלק ששלח את המטאטא.

כשעלתה לחדר גילתה שם את קלאריס קוראת ספר. חוץ מהרמיוני, היא לא מכירה אנשים שקוראים יותר מקלאריס.

קלאריס הסתובבה אליה, וקראה לה לשבת לידה. ג'יני התיישבה.

"מתוקה שלי, נגמרו הסודות. עכשיו את מספרת לי כל מה שמציק לך על הלב, ואם לא תרצי אני מבטיחה שאני לא יספר לאף אחד. אבל ברגע זה את מספרת לי."

ג'יני נאנחה חוככת בדעתה אם אכן לספר. מצד אחד לא רצתה שחברתה תדע שהיא אוהבת את הארי, ושהוא בסכנה. 

מצד שני- היא כל כך רצתה לשתף בזה מישהו, היא ידעה שזה יקל קצת מלבה, וחוץ מזה קלאריס הייתה החברה הכי טובה שלה. היא סיפרה לה הכל.

"אוי ג'יני! אל תדאגי, הוא יהיה בסדר. אל תהיי כל כך בטוחה שבלק הזה באמת רודף אחריו." היא ניסתה לנחם אותה. "וחוץ מזה, אני לא מבינה למה את כל כך בטוחה שאין סיכוי לאהבה ביניכם. ג'יני את אחת הילדות הכי מתוקות שאני מכירה, את מוכשרת וחכמה, וטובה, וגם די יפה למרות שאת לא משתווה ליופי שלי" היא קרצה.

"איזה סיבה יש להארי לא לאהוב אותך?"

ג'יני חייכה. היא ידעה שקלאריס סתם אומרת את זה כדי לעודד אותה- אבל מסיבה כלשהיא זה באמת עודד אותה.

"קלאר" אמרה ג'יני, מכנה את קלאריס בשם החיבה ש"העינקו" לה היא וחברותיה. "את קצת מבלבלת במוח. אבל תודה שניסית." היא חייכה אליה והחליטה להעביר נושא.

"איזה ספר את קוראת?"

קלאריס הראתה לה את כריכת הספר, והם דיברו עליו, ועל עוד מיליון דברים אחרים עד שעה מאוחרת מאוד, ואז סוף סוף הלכו לישון.

הפרק הקודם		הפרק הבא