ברוח החג

ה"מ: יום אחד אני בעצם אצליח לקחת חג שמח ולעשות איתו רעיונית משהו שמח. 

מצד שני, היי, טכנית זה שניים במחיר של אחד

מצרים, 1600 לפנה''ס

בני אדם אינם היחידים שלא יודעים להעריך את הדברים הקטנים עד שהם מאבדים אותם. 

אזירפאל הוצב במצרים שנים לפני שההתפתחות האחרונה החלה, ובמשך תקופה ארוכה דיבר עם סוחרים, הטיל ניסים עבור חרטומים ועבדים. ואז הנהר הפך לדם, ואחרי זה… 

אחרי זה משהו ניצת בתוכו, משהו שלא אמור היה להיות אפשרי מלכתחילה, לא עבור בני מינו. הוא היה מלאך, כלי שרת של אלוהים, זהו תפקידו ועל כן זוהי מהותו, וכלים אינם חשים-

לא, זה לא ספק, מה שהוא מרגיש, זה לא יכול להיות. ובכל מקרה, היחידים שהטילו ספק נפלו, והוא- לא. הוא סירב להניח למחשבה הזאת להשלים את עצמה. 

אבל הוא אהב את הבריאה,  אולי לא בדיוק כפי שהיה צריך,  אבל זה כבר לא היה בשליטתו. והוא אהב את המקום הזה, ואת האנשים האלה, ואיך הוא אמור היה לעמוד מנגד בזמן ש-

הוא הסתגר בחדריו, לא מניח למחשבות להטביע אותו, לא מסוגל להרחיק אותן, עד שירד הלילה.

אלא שהזריחה לא באה. 

אזירפאל ישב בחושך, והמתין, והחושך לא עזב, והמחשבות חזרו. 

הוא יצא, עושה את דרכו דרך רחובות מתפתלים בחשכה המוחלטת, וכל הדרך ניסה לשכנע את עצמו שהוא לא עושה טעות איומה. 

לא הייתה נפש חיה ליד מקדש סובק, מלבד נערה יחידה שנחה מכורבלת על המדרגות. אזירפאל הניח לדמותו האמיתית לדלוף אל גופו האנושי, ראש הנשר פונה לפנים וכנפיו הזהובות פרושות במלוא הדרן. הנערה פלטה צווחת הפתעה ונרתעה לאחור לפני שהשתלטה על עצמה, ירדה על ברכיה והשתטחה בפניו. "א-אדוני," היא גמגמה, קולה מלא יראת כבוד על אף הרעד הקל. 

הוא הטה את ראשו, וסימן לה בתנועת יד. "קומי," אמר, ובהיסוס קל היא צייתה, נעמדת על רגליה אך עדיין משפילה מבט, הזוהר הרך של הילתו חזק מדי אחרי יומיים באפלה. "מצאי את הכוהן הראשי שלך. אמרי לו כי המכה האחרונה קרבה וכי תהיה היא נוראה מכדי לסבול. אמרי כי הוא מוכרח לפעול כעת." זה היה כל מה שאזירפאל תכנן להגיד כשיצא, את הוא מצא את עצמו הוסיף, מעט מהר יותר, כאילו לא רצה לתת לעצמו הזדמנות להתחרט: "אמרי לו שאני מצטער." 

הנערה הנהנה ומיהרה במעלה המדרגות ולתוך המקדש, ספק כדי לבצע את השליחות, ספק כדי לברוח מפניו. אזירפאל חזר לדמותו האנושית, הסתובב והתרחק משם, מגביר את קצב צעדיו לבל ירצה הכהן הראשי להחליף איתו כמה מילים. אחרי הכל, הם לא התראו מזה כמעט מאתיים שנה. 

השחר הפציע כמה שעות אחר כך על היום שאזירפאל, ועם אחד, ידעו שיהיה האחרון לפני המכה הסופית. המלאך הרגיש שהשחר עלה רק מאוחר יותר, כשהגיע אליו השמועה שכהן סובק, המכשף בעל הקשקשים, הוביל כמה עשרות אנשים אל תוך המדבר, ואיש מהם לא נראה מאז. 

לונדון, 1989

קרולי ניסה, כדרך חיים, לא לדאוג יותר מדי. הוא לא היה טוב בהתחייבויות מהסוג הזה¹. 

בשנים האחרונות נוספה כגורם לכך הספירה לאחור עד סוף העולם, פצצת זמן מתקתקת בדמות ילד בן עשר, אבל בשביל זה הייתה כל ההשגחה הצמודה הזאת, ישירה או עקיפה (הוא לא רצה להתחיל לחשוב מה עשתורת תרצה בתמורה אחרי כל זה), ובשביל זה נועדו המפגשים החודשיים האלה. 

וזאת הייתה הבעיה - הגיע הזמן למפגש נוסף, ואזירפאל לא הגיע. 

וזה לא שהוא לא חיכה - קרולי ידע איך המלאך שקע בספרים שלו לפעמים, ושהוא סירב באופן עקרוני להתעסק עם התחבורה הציבורית - אבל עברו יותר משעתיים, וקרולי התחיל לחשוב שהוא לא יגיע בכל זאת.

כל הדרך - מהשולחן הקבוע שלהם בבית הקפה בפארק לבנטלי, ולכל אורך הנסיעה לסוהו - הוא אמר לעצמו שיכולות להיות המון סיבות לכך שאזירפאל לא הגיע, ואף אחת מהן לא חייבת להיות קשורה לעובדה שנשאר כל כך מעט זמן עד סוף העולם, ושמה שהם עושים הוא הפרת נהלים בוטה במקרה הטוב, ואם מישהו למעלה גילה את זה, טוב, קרולי ידע איך דברים כאלה נטו להיגמר.

הוא החנה את המכונית במקום אסור לחנייה ליד החנות ונכנס, הדלת לא נעולה משום שציפה שכך יהיה. "אזירפאל?" הוא קרא, ולאחר רגע נוסף של דממה הוא ניסה שוב, קולו מתגבר מעט ולא לגמרי מרצון. החדר האחורי, הוא הזכיר לעצמו, מסרב להניח למחשבות מסוימות להכניע אותו. 

דלת העץ של החדר הייתה סגורה, אבל הפעם קרולי נקש עליה, שלוש נקישות קצרות, והמתין. לא הגיעה תשובה מבפנים, לא משהו שהוא יכול לשמוע בכל אופן. "מלאך?" הוא ניסה, ואם תחינה התגנבה לקולו, זה לא ממש משנה. "אני נכנס," הוא ספק הודיע, ספק הזהיר, ופתח את הדלת. 

הוא קיווה למצוא את אזירפאל מכורבל באחת הכורסאות עם ספר עב כרס ביד וערימה קטנה על השולחן לידו. הוא חשש להיכנס לחדר ריק מלבד סימני מאבק או גרוע מכך. שום תרחיש לא הכין אותו למראהו של אזירפאל שעון - נצמד - בגבו אל אחד הארונות, רועד כולו, ברכיו צמודות לחזהו, כתפיו עולות ויורדות, ידו האחת נחה רפויה לצד גופו ביחד השנייה מכסה את פיו כאילו זה הדבר היחיד שמונע ממנו להתפרק לרסיסים. 

קרולי לא היה בטוח איך להגיב, והמחשבה הראשונה שלו הייתה, איך? אזירפאל תמיד היה כל כך רגוע ויציב וחזק, אבל מהר מאוד המחשבה תיקנה - או השלימה - את עצמה לאיך יכולתי לפספס את זה? בטח היו סימנים כלשהם, היו חייבים להיות, כמה פעמים זה כבר קרה מאז שהם הכירו? מאז ההסכם? ובאמת, הוא היה צריך לעשות משהו מוקדם יותר, כמה זמן הוא ביזבז כשישב שם-

אבל לא, הוא ניער את עצמו, זה לא העניין עכשיו, כל זה לא משנה כמו העובדה שאזירפאל כאן ועכשיו והוא צריך עזרה. 

לקרולי עדיין לא היה מושג מה לעשות, אבל הוא ניגש אל אזירפאל בכל זאת, מתקדם באיטיות כדי לא להלחיץ אותו. "מלאך?" הוא אמר בשקט, כמעט בלחש, כורע מולו. אזירפאל הרים את מבטו, עיניו מתמקדות לרגע, ואז נד בראשו ועצם אותן בחוזקה. לא נראה שהוא נרתע מנוכחותו של קרולי, אז הוא נשאר היכן שהיה. הוא היסס. "אתה רוצה לדבר על זה?" 

נשמע שאזירפאל עומד לענות, אבל כל מה שהצליח לפלוט היה יבבה חנוקה, והוא נד בראשו, יותר בתסכול מאשר בתור תשובה, אבל לא ניסה שוב לעת עתה.

הם נותרו כך במשך רגעים אחדים, עד שקרולי זע מעט ועבר לשבת ליד אזירפאל במקום מולו, והצליל היחיד שב להיות נשימותיו המהירות - מהירות מדי - של אזירפאל, וקרולי לא ידע מה הכניס אותו למצב הזה, אבל הוא רק רצה שחברו יחזור להיות בסדר. 

הוא לא ידע כמה זמן עבר, אבל מתישהו ידו של אזירפאל - זו שלא עוצרת לבדה את הדמעות - נעה מעט, מוצאת את ידו-שלו ולוחצת אותה, מעט חזק מדי, כמחפשת עוגן ולא רק מגע. קרולי נלחם בדחף לשחרר את ידו מהאחיזה והשיב לחיצה קטנה יותר, כאומר, אני כאן, אני לא עוזב אותך. 

בסופו של דבר ההתנשמות פינתה את מקומה למשהו אחר. "זה מתקרב," קרקר אזירפאל, קולו צרוד.

"אני יודע," קרולי אמר ברוך, ובתוך תוכו זעק כנגד כל תוכנית, גדולה או קטנה, שהביאה אותם - את המלאך שלו - למצב כזה. "אבל הבטחתי לך שנעצור את זה, ו… ואם…" הוא בלע רוק. "אם אתם תנצחו-"

"אל," המלאך התחנן. הוא עדיין ישב מכונס בתוך עצמו, אבל קרולי יכול היה לדמיין את הבעת פניו. "אל תגיד את זה." 

"לא," הסכים קרולי, והמילים הבאות זרמו מתוכו לפני שהספיק לחשוב. "לא, מלאך, זה לא יקרה, אנחנו לא ניתן לזה לקרות, זה ייגמר, זה לא יתחיל אפילו, אני נשבע-" 

אזירפאל חזר לרעוד, ונדרש לקרולי רגע להבין שהפעם הוא צוחק. "אתה חייב," קולו עדיין היה לא יציב. "להפסיק לפתות אותי ככה." 

"אני שד," קרולי מצא את עצמו מחייך. "זה מה שאני עושה."

אזירפאל הסתובב אליו, מביט בו - באמת מביט בו בפעם הראשונה באותו יום, וקרולי נלחם בדחף למחות את הדמעות מלחייו, אבל אזירפאל היה זקוק למרחב שלו, והוא חשש שזה יהיה יותר מדי, במיוחד עכשיו. 

הלילה חלף, וערפילי השעות המוקדמות החלו להתאסף ברחובות לונדון, אבל למראה החיוך הקטן שריצד על פניו של אזירפאל קרולי הרגיש איך הבוקר נעשה בהיר יותר.

¹ובכל מקרה הוא נשא באחריות חלקית על מנהגם של אנשים לשקר לעצמם שהשנה הם באמת יעשו את הדיאטה ההיא, וזה פחות או יותר אותו הדבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא