הארי פוטר הישראלי

אולם שיש ענקי ומפואר נגלה לפניהם. "וואו," אמרו הארי וג'ק. "מדהים פה!" אמר הארי. "לגמרי מהמם!" צווחה נינה. "עכשיו תשתקו, שלושתכם. אנחנו הולכים לאחד הגובלינים."

הם התקרבו לגובלין מקומט למראה. "לאיזו כספת?" שאל הגובלין בקול משועמם. "נתחיל בכספת של הארי פוטר ואז בכספת של מקס וג'סיקה פוטר." אמר מקס. "יש מפתחות?" שאל הגובלין. "כן." מקס פשפש בכיסיו ושלף מפתח זהב קטן שעליו היה חרוט בחלקו העליון:הארי ג'יימס פוטר.

מקס הושיט את המפתח לגובלין. הגובלין בחן את המפתח, כאילו נחוש לגלות בו זיוף, ומשגילה שהוא תקין, הוא החזיר אותו למקס ואמר: "גריפהוק! קח את אלה לכספת של הארי פוטר." גובלין נוסף צץ כאילו משום מקום. "המפתח תקין?" הוא שאל. "כן, וגם בעל הכספת נוכח." אמר הגובלין הראשון. גריפהוק הנהן בשתיקה והוביל את הארי, ג'ק, מקס ונינה אל קרון רכבת קטן שהכיל את חמשתם רק בקושי. "זה קצת מהיר," הזהיר גריפהוק ומשך בידית הקרון. הקרון החל לנוע באיטיות. 

"שלוש… שתיים… אחת…" מלמל גריפהוק, והקרון החל לנסוע במהירות מטורפת.

"אההההה!" צרחו הארי, ג'ק ונינה.

אחרי כמה שניות הקרון נעצר. הם עמדו מול כספת גדולה.

גריפהוק יצא בקפיצה קלילה מהקרון, והכניס את המפתח לחור קטן וכמעט בלתי נראה בדלת הכספת, וזו נפתחה בנקישה. "נו, קדימה!" הוא זירז את מקס, ג'ק, נינה והארי, שעוד ישבו בקרון, רועדים ומבוהלים.

הם הרימו את מבטם אל תכולת הכספת וראו…

ערימות של אוניות זהב!

גבעות של חרמשי כסף!

הרים של גוזי נחושת!

"כל זה שלי?" נדהם הארי.

"כן, בהחלט." ענה גריפהוק.

הארי ערם לתיקו של מקס כמה אוניות, חרמשים וגוזים, ויצא מהכספת.

גריפהוק נעל אותה היטב והם נכנסו חזרה לקרון.

"אפשר לאט יותר?" ביקש ג'ק. הוא באמת נראה שהוא עומד להקיא." "יש רק מהירות אחת." נהם גריפהוק.

ג'ק הניד בראשו בעצבנות. "עכשיו לכספת של משפחת פוטר?" עקץ הגובלין.

"כן, גריפהוק." מקס זעף. הוא שנא כשדיברו על בן דודו ואשתו, מפני שהיה קשור אליהם מאוד.

גריפהוק משך בידית הקרון פעם נוספת. "שלוש… שתיים… אחת…" מלמלו הארי וג'ק, והקרון נסע במהירות עצומה פעם נוספת. הפעם נינה קצת בכתה. כשהם עצרו אחרי כמה שניות ליד הכספת של מקס וג'סיקה, נינה קפצה מהקרון ונשענה על הקיר. "אני עומדת למות, אבא!" היא מלמלה. מקס חייך. "את לא עומדת למות, נינה. הכל יהיה בסדר, מתוקה. אף אחד לא מת מזה."

"למען האמת-" גריפהוק פצה את פיו.

"גריפהוק, שתוק. אני מנסה להרגיע אותה!" סינן מקס לגריפהוק.

גריפהוק הזעיף פנים ופתח את הכספת של מקס וג'סיקה פוטר.

"וואו!" צווחו הארי, ג'ק ונינה.

הכספת הייתה מלאה לפחות כמו זו של הארי.

"מדהים!" אמר ג'ק.

"מטורף!" צווחה נינה.

"יוצא מן הכלל!" התלהב הארי.

מקס חייך בסיפוק. "נהדר פה, נכון?" אמר מקס.

"הארי, כמה כסף לקחת?" שאל מקס.

"עשרים אוניות, עשרה חרמשים ובערך אותה כמות של גוזים. תמיד טוב שיש כסף קטן," חייך הארי.

"אז אני אקח אותה כמות." אמר מקס וגרף לתיק שלו כמה מכל סוג.

הארי נכנס בכבדות אל הקרון, אחריו נכנס שאר בני משפחתו וגריפהוק.

הם יצאו מהבנק ברגליים רועדות. "אני-שונא-את-המקום-הזה!" צרח ג'ק.

"גם אני!" מלמל הארי.

"דבר ראשון, נקנה גלימות." אמר מקס.

הם נכנסו לחנות הגלימות של מדאם מלקין.

מדאם מלקין הייתה אישה רזה וחייכנית, שהייתה תמיד נחמדה. היא קיבלה בחיוך את הפוטרים אל החנות, ואמרה: "רגע, חמודים. אני כבר מתפנה, יש פה פשוט עוד מישהו לפניכם."

היא הצביעה על ילד בן-גילם של ג'ק והארי, בעל פנים חיוורות ומחודדות, שיער בלונדיני בהיר ועיניים אפורות.

"גם שניכם להוגוורטס?" שאל הילד.

הארי וג'ק הנהנו בעצבנות.

"איך קוראים לכם?"

"אני ג'ק."

"אני הא…"

"חמודי, בוא. הגיע תורך!" מדאם מלקין קטעה אותו.

הארי ניגש אליה והיא החלה למדוד אותו ולהציע לו גלימות.

גבר שלא יכול היה להיות אלא אביו של הילד נכנס לחנות.

"דראקו, בוא." הוא אמר. הילד, שהתברר ששמו דראקו, יצא מהחנות.

הארי היה בטוח כבר אז שהוא לא מחבב אותו.

הם קנו לכל אחד את הגלימות הדרושות, ואז עברו לציוד.

"שרביטים!" הכריז מקס.

"יש!" קראו הארי וג'ק ונתנו כיף.

הם הגיעו אל כניסה לחנות מאובקת מאוד, שבחלון הראווה שלה היה מונח שרביט אחד בודד אל כרית קטיפה סגולה.

בראש החנות נכתב באותניות מתקלפות:

אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס.

הארי נכנס ראשון. "הארי, אתה ראשון." אמר מקס.

"סליחה?" אמר הארי. "אממ… אוליבנדרס?"

איש זקן הופיע ממעבר קטן וכמעט בלתי נראה בפינת החנות. "אני פה," הוא אמר. "קדימה, בוא נתחיל."

הוא שלף כמה קופסאות דקות ונתן את כולן להארי. "קח כל פעם שרביט אחד, ונופף בו. זה הכל." הסביר האיש.

הארי פתח קופסא אחת.

"ערבה בוכייה. ליבה: נימי לב של דרקון. עשרים ואחד סנטימטרים, ושני שליש. גמיש מאוד." אמר האיש.

הארי נופף בו. שלוש קופסאות עפו לרצפה.

הוא הניח את השרביט.

ככה עבר שרביט אחר שרביט, עד שפתח קופסא נוספת. הוא לקח את השרביט וחש חום בקצות אצבעותיו.

"זהו זה." אמר האיש. "זה השרביט. צינית, ליבת נוצת עוף חול. עשרים ושמונה סנטימטרים. גמיש ונחמד. מעניין…"

"מה מעניין? או, ודרך אגב… השם שלך הוא אוליבנדר או אוליבנדרס?"

"שמי גאריק אוליבנדר. וזה מעניין מפני שליבת שרביטך היא נוצת עוף חול. עוף החול שנתן את הנוצה הזאת, נתן עוד נוצה אחת בלבד. הנוצה הנוספת היא ליבת השרביט של זה שעשה את הצלקת שלך, מר פוטר. של זה-שאין-לנקוב-בשמו."

הארי התחיל להרגיש קצת לא בנוח. הוא חייך חיוך מנומס ויצא מהחנות. הוא המתין בחוץ כמה דקות עד שמקס חזר עם ג'ק ונינה, ושני שרביטים.

תוך שעתיים הם סיימו לקנות את כל הציוד, שעתיים שבהן כל אדם שני נעץ מבט בצלקת של הארי.

"למה כולם בוהים בהארי?" שאלה נינה.

"כי הוא מפורסם!" חייך ג'ק.

"באמת?" נדהמה נינה.

"אפשר לומר…" מקס משך בכתפיו. "כשנחזור הביתה, אני אסביר לכם."

נינה וג'ק הנהנו, ורק הארי לא היה בטוח שהוא באמת רוצה לשמוע את הסיפור הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא