מסע בין עולמות

"אתה אי-פעם תפסיק לטחון?" קינטרה הרמיוני.

"לא." אמר רון בפה מלא פשטידה.

נוויל וג'יני ישבו לבדם בקצה השולחן הארוך ואמנדה ולונה ישבו עם חבריהם מרייבנקלו כך שהם חזרו להרכבם המקורי.

"הארי, מה נסגר? אתה לא אוכל." דאגה הרמיוני. מאז השיחה עם נוויל לא יכל הארי להפסיק לחשוב על אוכלי המוות שכל מטרתם כעת היא להרוג אותה.

"הכל בסדר." הוא מיהר לומר ושם בצלחתו מעט פירה, הרמיוני העדיפה שלא לשאול יותר.

"בחייך אל תיהי כזאת..." התחנן קייל.

"אבל אתה נראה כל כך מצחיק.." צחקה אמנדה.

"לונה..?"

"אני לא מתערבת." אמרה לונה בחיוך.

פדמה וקונור הביטו בהם בבוז כמה מקומות מהם.

"בסדר." אמרה אמנדה לבסוף "רטראנוֹס." לחשה והצביעה עליו בשרביטה.

עורו השרוף חזר לחיוורונו הרגיל ושערו חדל מלעמוד כאילו קיבל מכת חשמל.

"תודה מנד'." אמר קייל בחיוך.

אמנדה בחנה את פניו.

"מה קרה?" שאלה לונה.

"זה לא בדיוק כמו שהיה קודם. חסר משהו." מלמלה אמנדה ואז, בתנועה עדינה וללא מילים, הצמיחה חצ'קון על מצחו.

לונה צחקה בקול, מה שגרם להארי ורון אוטומטית לבדוק מה קורה איתן. אמנדה שלחה להארי מבט מרגיע והם חזרו לאכול.

"בבקשה תגידי לי שאת לא רצינית..." מלמל קייל.

לונה פרצה בצחוק נוסף.

"אז אני לא רצינית." אמרה אמנדה בניחוחות וחייכה לפצעון.

למחרת, השיעור הראשון היה שיקויים. סלגהורן חייך בשביעות רצון כאשר ראה את השלושה נכנסים לכיתתו הקטנה והמעלה אדים. תוך זמן קצר היו כולם בחדר. הארי לא הופתע במיוחד לגלות שפרט לפרקינסון ותלמיד חיוור אחר ולא מוכר, לא נותר אף איש מסלית'רין. חוץ מזה, גם קבוצת רייבנקלו והפלאפאף הצטמצמו ואף גריפינדור כללו את השלושה, לבנדר בראון, פאוורטי פאטיל ושיימוס פיניגן בלבד.

על השולחן עמדה קערית קטנה ובה נוזל שקוף כמים וחסר ריח אשר נראה כמעטה זכוכית דק.

"השיעור הראשון שלנו יהיה משהו קליל ונחמד," אמר סלהורן בחיוך "מי יוכל להגיד לי מה השיקוי שכאן?"

כרגיל ידה של הרמיוני זינקה לאויר.

"כן, העלמה גריינג'ר?" אמר סלגהורן.

"זה שיקוי הוישאני." אמרה הרמיוני בידענות.

"ואני משער שאת יודעת למה הוא משמש." אמר סלהורן, מעט משושעשע.

"הוא מגשים את משאלת הלב הגדולה ביותר של זה ששותה אותו." הסבירה הרמיוני ורון הביט בה בהשתאות.

"יפה מאוד העלמה גריינג'ר, חמש נקודות לגריפינדור."

"תפתחו כולם את ספרי הלימוד בעמוד שש עשרה. עליכם לרקוח את שיקוי השינה לפי ההוראות שבספר. מי שיהיה הכי קרוב יקבל בקבוקון של הוישאני."

הארי החל להתחרט שהוא כבר לא יכול להשתמש בספר של הנסיך אך התעשת במהירות והחל להעתיק כל דבר שהרמיוני עשתה.

עברו כבר כמעט שעתיים, כל הרכיבים כבר בפנים, הםה משיכו לערבב בקדחנות נגד כיוון השעון כפי שהורה הספר כאשר נזכר בהצעה של הנסיך: שבע נגד השעון, אחד בכיוון השעון.

אולי זה יעבוד גם בשיקוי אחר. הוא ניסה, אין לו מה להפסיד. תוך דקות אחדות קיבל  השיקוי את צבע הלבן פנינה אשר מתואר בספר הלימוד.

הרמיוני הביטה בו בקנאה מודחקת.

נגמר הזמן ופרופסור סלגהורן החל עובר בין השיקויים, כמובן שהשיקוי של רון היה שחור וצמיגי,הוא ביעבע כאילו הוא יצור חי, הוא שכח לערבב שמונה פעמים לפני הוספת תמצית ריח הבואש.

הפרופסור נעצר ליד השיקוי של הרמיוני והביט בו בהשתאות ואז הגיע לשיקוי של הארי, לא היה צורך להמשיך בסבב.

"ויש לנו זוכה." אמר סלגהורן בחיוך ונתן לו את הבקבוקון.

"וישאני?!" הופתעה אמנדה "הארי?! איך?!"

"גם אני לא מבין את זה." אמר הארי בחיוך קל.

לפתע החלה לונה לצחוק.

"מה קרה?" שאלה הרמיוני.

"דמיינתי את השיקוי של רון מגעיל לגמרי את סלגהורן." אמרה לונה בין הצחקוקים.

"זה היה נראה חי, פחדתי שהוא יתחיל לרדוף אחריו." אמר הארי בחיוך.

"זה לא היה כזה נורא." התגונן רון.

"זה בסדר." אמרה אמנדה "אני מאמינה לך."

"באמת?"

"לא."

"תגידו," אמרה לפתע הרמיוני "עם כבר מדברים על צורות חיים חדשות, ראיתם מה צמח לקייל על המצח?"

לונה ואמנדה חייכו זו לזו בחיוך צופן סוד.

את סנייפ בהתגוננות החליף פרופסור צעיר ונאה. הארי לא יכל שלא להיזכר בלוקהרט.

"אני פרופסור סבאריס בגשוט, כן יקירתי אני קרוב משפחה של בתחולדה." הוסיף למראה פניה של הרמיוני.

"מי יכול להגיד לי מהו הקסם שהשתמשו בו הכי הרבה בהיסטוריה לצורך קרבות לפני המצאת השרביט?" הרמיוני הביטה בו, לא לגמרי מבינה את השאלה.

"סיאנס?" אמר דין וכולם פרט להרמיוני פרצו בצחוק.

"לא." אמר בגשוט בחיוך "לקסם שאני מדבר עליו קוראים קוואר." הכיתה הביטה בו בבלבול.

"זה קסם שלשמו לא צריך שרביט." החל בגשוט בהסבר והניח את שרביטו על השולחן "בשונה משאר הקסמים, הוא לא נובע ממחשבה אלא מרגש."

"וואו." לחשה לבנדר.

"אני שמח כשתלמידי מתלהבים ממה שאני מלמד." אמר בגשוט וזר פרחים קטן הופיע על שולחנה, הוא חייך בסיפוק לנוכח הדגמתו.

"כמובן שבקרב לא משתמשים בקסם כדי להעניק פרחים." אמר בחיוך והורה להתחלק לזוגות.

הארי  ורון ניצבו זה מול זה וניסו ללא הועיל לגרום למשהו, כלשהו, לקרות. לעומתם הרמיוני שהייתה עם הבחור החיוור מסלת'רין שהם לא הצליחו לזהות, כבר מזמן כבלה אותו לכיסא וסתמה את פיו כאשר ניסה להפגין עליונות עליה.

"אל תשכחו להתאמן לקראת השיעור הבא!" קרא אחריהם הפופסור כאשר כולם מיהרו לארוז את חפציהם ולמהר לשיעור הבא.

"פרופסור בגשוט?"

הפרופסור הסתובב אליו בחיוך "כן אדון וויזלי?"

"פרופסור.. רציתי לשאול אותך משהו בקשר לשיעור."

הפרופסור הביט בו, מחכה.

"יכול לקרות מצב שבו מישהו עושה את הקסם הזה בלי כוונה?"

בגשוט חייך "כמובן שכן. כבר שכחת את כל הדברים שגרמת להם לקרות ללא שרביט לפני שהגעת להוגוורטס? כמובן שאחרי מתן השרביט זה מאוד נדיר אבל במקרה של רגש קיצוני, זה בהחלט ייתכן."

"יכול לקרות למשל שבטעות תשתמש באחת מהקללות שאין עליהן מחילה?"

"במקרה של זעם קיצוני- כן. אבל זה עדיין נחשב עילה לשלוח אותך לאזקבאן ולא משנה הגיל שלך."

"פשוט אני מכיר מישהו ש-"

"אל תדאג, אני לא אומר מילה. טעויות קורות יקירי."

רון הביט המום בפני הפרופסור האבהיים.

"תודה." אמר בשקט.

הוא מיהר לצאת משם אך הוא כבר איחר לשינוי צורה אבל לא היה לו אכפת. הוא חייך לעצמו בסיפוק, אמנדה כל כך תשמח.

את אשר מבקש ליבך קורא שכלך אסור

את אשר נתון לכם תשמרו ותמסרו.

אבי כל חרטה, אם כל אי וודעות

אחות כל האימה, אח ללא חירות.

"את יודעת שבחיים לא יהיה לי מושג." אמר רון לדלת "רק תדאגי שיקראו לאמנדה בבקשה?"

תוך דקות נפתחה הדלת ואמנדה עמדה שם, מחוייכת.

"מה את שמחה כל כך?" שאל רון לנוכח פניה הקורנות. היא מיהרה לסגור אחריה את הדלת ולהוביל אותו מתחת לגרם המדרגות. היא חיבקה אותו באושר.

"מה קרה?" התבלבל רון.

"הכל בסדר איתי." היא אמרה בחיוך.

"על מה את-"

"בצריף, זוכר? אמרתי לך כבר הדבר הזה הפחיד אותי. הארי סיפר לי על פרופסור בגשוט והשיעור ושבסה"כ עשיתי איזה קסם שקוראים לו קוואר ושאני לא צריכה לדאוג כי כל אחד יכול לעשות את זה."

"אהה.." מלמל רון, מסווה את אכזבתו.

"מה קרה?" שאלה, הוא לא יכול להסתיר דבר מפניה.

קיוויתי אני להיות זה שיספר לך." הודה בכנות.

"אוי.. אני מצטערת...-"

"זה בסדר. אני שמח שאני כבר לא מרגישה כל כך רע עם עצמך." אמר וחיבק אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא