זיכרונותיי מסיריוס

"תנו לי להיכנס!" רמוס לופין קרס על האדמה היבשה בסמוך לבית הקברות שבמכתש גודריק, וחפן את שיערו שהיה מופרע מן הרגיל בין ידיו. הוא הרגיש כמו בחלום בלהות. במבט מיוסר, הוא הביט בהריסות שהעידו על האסון הכבד שארע לפני זמן קצר. מבטו פנה לשמיים, כאילו חיפש את הגולגולת המוכרת - סמל האופל - אך השמיים היו בהירים, למרבה האירוניה ולגמרי ללא קשר למציאות הבלתי נתפסת. "זה לא ייתכן, דמבלדור. זה פשוט לא ייתכן."

"אני מצטער, רמוס." אלבוס דמבלדור השיב לו בקול שקט ומהורהר.

"איך זה ייתכן? עשינו הכל - אתה הגנת עליהם. הבטחת..." זעם תקף אותו לפתע; האיש הזה שעומד מולו אף פעם לא נכשל. איך הוא לא צפה את זה?

"לילי וג'יימס בחרו לבטוח באדם הלא נכון-"

"אל תעשה את זה, אל תאשים אותם! אף אחד לא חשב שמכולם, דווקא סיריוס... לעזאזל דמבלדור, ברור שג'יימס טעה כשסמך על סיריוס, אבל אל תאשים אותו. סיריוס בלק הוא בוגד מהסוג הגרוע ביותר, הוא כפוי טובה ומה שהוא עשה מזעזע ולא ייסלח לעולם!" הוא בקושי עמד בזה. מעולם, גם לא בלילות הקשים ביותר של הירח המלא, הוא לא הרגיש נורא כמו עכשיו. הוא רצה לצרוח מרוב שזה כאב. זה הרגיש כאילו הלב שלו התנפץ לא למאות, אלא לעשרות אלפי חתיכות; הוא איבד בבת אחת את כל חבריו הטובים: ג'יימס מת, פיטר מת, וסיריוס גרוע ממת - הלוואי והיה מת. הלוואי ובחיים לא היה נולד... לכמה רגעים מטרידים במיוחד, רמוס שקל לוותר ולהתאחד שוב עם החברים שלו; פשוט למות ולהצטרף אליהם.

הוא לא העז לומר זאת בקול, אך הוא אהב את סיריוס יותר מהכל. זאת לא הייתה אהבת אחים - זאת הייתה אהבה אמיתית, בדיוק כמו האהבה של ג'יימס ולילי. הנער יפה התואר, נער שטן כך מסתבר, כישף אותו בלי שום שיקוי. הוא היה יפה מדי, חכם, מצחיק ושנון - ורמוס, כמו כל כך הרבה בנות צעירות, פשוט נפל שבי בקסמיו המורעלים.

יותר מהכל, רמוס היה פגוע. שנים של ידידות נפלאה שהפכה לחברות של ממש אותה הסתירו מכל העולם, אפילו מהחברים הכי טובים שלהם (למעט ג'יימס), ולא היה לו מושג שסיריוס מסתיר דבר כה אפל. זה לא הגיוני. בשום שלב בקשר שלהם - לא כאשר השתעשעו על חשבון סבר-מאוס, לא כשהפו לאנימאגוסים עבורו, ואפילו לא אחרי הוגוורטס בכל אותם לילות בהם בילו רק שניהם בבית שירש סיריוס מדודו - בשום שלב, לא עלה בו אף לא צל של חשד שסיריוס מסוגל לזה. הוא לא ידע לספור את כמות הפעמים בהן התעורר אל מול זקפת הבוקר של חברו. אינספור מקלחות משותפות, ואף לא נורה אדומה אחת. סיריוס ניצל אותו וקנה אותו במילים מתוקות ובמעשים שהוא ידע שלופין אוהב כי לופין נתן לו להתקרב יותר מדי, ושבה את ליבו במילים רכות ובמגע עדין שהטריף אותו בכל פעם מחדש; זה הפך את הבגידה שלו לכל כך מפתיעה וכואבת. בבת אחת הוא הפך מאהוב לסיבה שכל האנשים היקרים לו מתים, מהאדם היחיד שגרם לו לתחושות נעימות של תשוקה ושכרון חושים לבוגד מתועב, ממקום המפלט למקור של שנאה תהומית שרמוס לא הכיר עד כה...

זה לא ייתכן, זה מטורף - ככל שחשב על זה, כך נבצר מבינתו להבין איך סיריוס יכול לעשות דבר כזה. מכולם, דווקא הוא! ג'יימס בטח בו - לג'יימס תמיד הייתה נטייה מעצבנת לסמוך על החברים הכי טובים שלו, גם כשהיה ברור לכולם שיש בניהם בוגד. אפילו בסיוטים הפרועים ביותר שלו, הוא לא חלם שהבוגד הוא סיריוס; הוא היה בטוח שסיריוס יעדיף למות ולא לבגוד בהם. העובדה שרצח כל כך הרבה אנשים לא הייתה המזעזעת ביותר, גם לא העובדה שרצח על הדרך את פיטר; הוא לא הבין איך אחרי שהפוטרים קיבלו אותו כל כך יפה והתייחסו אליו כמעט כמו בן שני, הוא העז להיות כפוי טובה ולבגוד בחבר שהיה שם ברגעים הכי קשים שלו וסיפק לו בית... המחשבה על אהבתם העזה מעוררת בו שנאה ואהבה גם יחד, מבול של רגשות ובלבול קשוח - זה היה סוד רק שלהם שהם נשבעו לקחת איתם לקבר, ועם זאת הייתה בין סיריוס לבין ג'יימס ברית חזקה לא פחות גם אם היא לא נאמרה בקול או נכתבה במילים - וסיריוס הפר אותה כל כך בגסות. רמוס רצה לשכוח הכל, למחוק מזיכרונו את כל הרגעים שחלקו יחד מרוב שזה כאב.

"אין לי אוויר." הוא חש מחנק שלא היה קשור למזג האוויר הקיצי. "אני לא מסוגל, דמבלדור. לא יכול לנשום." הוא התייפח, מתקשה לעכל את עומק היגון.

כלום לא יהיה אותו הדבר כעת - הוא בחיים לא יחזור לעצמו. הוא היה אדם חזק, בעיקרון. הוא לא נשבר אף פעם - עד עכשיו. חיים שלמים לא יספיקו כדי להתאושש מזה שהכל היה שקר. האדם שאהב, זה שהבטיח לו ארמונות, זה שהיה איתו ברגעים הכי קשים וגם ברגעים היפים ביותר - זה שהפך את הרגעים ליפים ביותר - שיקר לו. הכל היה העמדת פנים מוצלחת במיוחד. רמוס תמיד חשב שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות ליחסים שלהם זה שסיריוס ימצא לו אהבה אחרת, אהבה טובה יותר שלא הופכת למפלצת פעם בחודש. טוב, רמוס טעה בכל הנוגע לסיריוס, זה ברור. הוא טעה הכי הרבה שאפשר לטעות.

"וולדמורט נפל אמש, כך אומרים." הוא אמר בקול סתום. כבר הרבה זמן שהוא ייחל רק לזה, וכעת זה אפילו לא מעניין אותו. וולדמורט חי או מת, הוא עדיין התמלא בכעס על הבוגד שאהב, וזה בסדר - כי עדיף לשקוע בכעס ולא בדיכאון או בבושה או בהבנה שהם מתים.

"כך אומרים..." דמבלדור חזר אחריו בקול מהורהר.

"והארי, הוא בסדר?" הוא המשיך באותו קול מנותק מעצמו; הוא העדיף לדבר, במקום להתמודד עם אלפי הרגשות שהוא לא מסוגל לחוש כרגע. הוא נזכר בכאב איך בעצמו אמר לסיריוס שזה בסדר לפעמים לא לדעת מה להרגיש, אבל זה לא המצב כרגע - הלוואי שהוא לא ידע מה הוא מרגיש, אבל רמוס תמיד הרגיש הרבה יותר מסיריוס, וגם עכשיו הוא מרגיש, אינספור רגשות שליליים שאם היה באפשרותו הוא היה מדחיק.

"הוא יהיה. תחזור הביתה, רמוס. אתה צריך לנוח."

"אני לא רוצה לנוח, אני רוצה להיכנס פנימה. אני רוצה לראות אותם בפעם האחרונה - אתה ידעת שהפנים יכולות לספר הכל? אני רוצה לדעת אם הם מתו מאושרים או שהם כבר הבינו. ומישהו צריך לסדר, אני לא רוצה שיזרקו בטעות את החפצים שלהם! חייבים למצוא - יש את גלימת ההיעלמות של ג'יימס - אולי מישהו מהם מסתתר מתחת לגלימה. היא אמנם לא חסינה מקללות, אבל היא שימושית יותר ממה שנראה - ומה אם בלק עדיין שם? מה אם הוא מצא את הגלימה-" הוא אמר בנשימה אחת, ואז הניח יד על פיו כשהבין מה אמר.

"רמוס, רמוס." דמבלדור רכן מולו ועזר לו לקום. הוא הביט בו בכאב. "לילי וג'יימס אינם. גלימת ההיעלמות אצלי. ואנחנו נמצא את בלק, והוא יכנס לאזקבאן, אני מבטיח."

"אני אמצא אותו - אני רוצה להרוג אותו!" הכעס איים להשתלט על הכל.

"מחר, רמוס. אקפוץ אליך מחר. עליך לנוח..."

רמוס לא השיב לזה - הוא יילל בכאב לשמיים הבהירים באופן מכעיס כל כך.

~

"וואו. אז לזה אברפורת' התכוון כשהוא אמר זיכרונות קודרים." הארי תמיד הניח שהדבר הזה קרה, אך מעולם לא חשב על זה לעומק - הוא לא רצה לחשוב על זה לעומק.

"אבל בסוף מגלים שהוא טעה. אז בעצם, זה לא כל כך נורא, נכון? בטח בזיכרון הבא הם ישלימו..." רון ניסה להקליל את השיחה.

"יש לי הרגשה שזה יחמיר יותר לפני שזה ישתפר." הרמיוני נאנחה. "להשמיד את הזיכרון הזה, הארי?"

"לא." הוא השיב אחרי מחשבה קלה. "כרגע, לא..."

"לפחות לא גילינו שלופין היה מאוהב גם בדמבלדור..."

"בינתיים לא; אני חייבת לציין, שיש לי חשד מבוסס שגם דמבלדור היה - איך אמרת, הארי? - אוהב בנים."

"אוי לא; אם בהמשך יהיה זיכרון של דמבלדור ולופין, אני לא אעמוד בזה..."

"רק כי יש לך מנעד רגשי של כפית." הרמיוני אהבה להזכיר את זה, בכל הזדמנות.

"ההורים שלי מתים פה, זה אומר שאבא שלי לא יופיע יותר בשום זיכרון..." אמר הארי בעצב.

"תסתכל על הצד החיובי - עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שלופין לא היה מאוהב גם באבא שלך..."

"רון!"

"עכשיו זה שתיים-אחת לי." הוא חייך בניצחון, והם פנו לטפל בזיכרון הבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא