נגד הכל

אוקי אז הפרק הזה מסביר קצת את מה שקרה..

אין לי מה לכתוב חוץ מזה.

תהנו🌻

פרק 4 | המפגש | לרה

הדלת נפתחה באיטיות, ולרה נשמה נשימה עמוקה ועמדה בחיוך קלוש אל מול עיניה הירוקות הבוחנות של חברתה הטובה מרג'י.
היא הייתה מתוחה. כל הדרך היא הרגישה כאילו עוקבים אחריה, ואפילו שהיא כנראה חלמה את זה, זה עשה לה הרגשה לא טובה.
מרג'י הביטה בה למשך כמה שניות. "לרה?" קראה בהפתעה, ולאחר רגע מצאה את עצמה בתוך חיבוק חם. "את לא מבינה כמה אני צריכה לדבר איתך..." מלמלה מרג'י אל תוך כתפה של לרה.
היא השיבה לה חיבוק. "אז בואי נדבר." היא ראתה את הסערה שמתחוללת במרג'י, והחליטה שתדבר איתה על התוכנית שלה אחר כך.
הן עלו במדרגות ונכנסו לחדרה של מרג'י.
"הי, שינית את הצבע של החדר!" קראה לרה בהפתעה, והביטה בחדר האדום כולו.
"כן, קצת נמאס לי מכל הכחול. זה מדגיש מידי את השוני... את יודעת." היא חייכה במבוכה, ולרה לחצה את ידה בעידוד.
"את רוצה לספר לי מה עובר עלייך?" שאלה את מרג'י.
"יש... יש לך זמן?" שאלה מרג'י, "באת לכאן בשביל משהו, לא?"
"כן. אבל זה יכול לחכות..."
"מרג'י, עוד חצי שעה אנחנו אוכלים ארוחת ערב! תתארגני בבקשה!" נשמע קולה של מארי, אמה של מרג'י מלמטה.
"עכשיו זה יותר דחוף?" שאלה מרג'י וחייכה.
"בערך?" לחשה לרה וחייכה בחזרה. היא נשמה עמוק והתחילה לדבר.
היא חשבה הרבה איך תגיד לה את האמת מבלי להבהיל אותה. הפחד הכי גדול שלה היה שהן לא ימשיכו להיות חברות בגלל זה, בין אם בגלל שמרג'י לא תרצה להיות חברתה ובין אם בגלל הוריה של מרג'י. בסופו של דבר היא החליטה שהדרך הכי טובה היא לא לספר לה את כל האמת, ולקוות לטוב.
"קיבלנו היום בבוקר את המכתבים להוגוורטס. את מכירה את המנהג שלנו לגבי המכתבים..."
מרג'י הנהנה בחיוך כל כך מעודד, שלרה התפתתה לספר לה רק את האמת, אבל הפחד עצר אותה, והיא המשיכה באיטיות.
"אני כל כך פחדתי. ומה אם המכתב שלי לא טוב? ומה אם כל מה שיהיה כתוב בו זה 'מצטערים, את לא טובה בשבילנו'? אז... פתחתי את המכתב שלי. הוא היה כל כך יפה," לרה השתתקה לרגע, לפני שהמשיכה. "הייתי בסלון... ואז, אמא שלי הגיעה. נבהלתי וזרקתי את המכתב הצידה מהר. אחרי שהיא הלכה ראיתי שזרקתי אותו לאש..."
מרג'י הביטה בלרה בהשתתפות.
"אני כל כך מפחדת לספר לאמא שלי את האמת, אבל אם לא יהיה לי מכתב... אם היא תחשוב שאני סקיבית..." היא החלה לבכות, אבל לא מהסיבות שמרג'י חשבה.
"אז מה את רוצה לעשות?" שאלה מרג'י בעניין כשסיימה לדבר.
"טוב... אני יודעת שיש לך כתב מאוד יפה... חשבתי שתוכלי להעתיק לי את המכתב מילה במילה, כך אף אחד לא יחשוב שלא קיבלתי מכתב."
"את רוצה שנזייף מכתב?" שאלה מרג'י בתדהמה, ונענעה בראשה. "זה לא יראה אמיתי. אם מסתכלים מקרוב אפשר לראות שזה שונה."
"אז... מה את רוצה שנעשה?"
מרג'י הלכה אל השולחן שהיה מונח בחדרה, לקחה את עט הנוצה שלה, ובעזרתו מחקה את שמה מהמכתב. "את הולכת לקחת את המכתב שלי. אני פשוט אגיד לאמא שלי שאיבדתי את המכתב, זה גם ככה אותה רשימת ספרים, לי ולגִ'ין." מרג'י סיימה לכתוב את האות האחרונה בשם משפחתה של לרה והביאה לה אותו, והיא התנפלה עליה בחיבוק מוחץ.
"את לא מבינה כמה עזרת לי!" קראה בחיוך, ומרג'י חייכה והעיפה את שערה לאחור.
"רק כדי שלא נשכח, בואי נלך לחתום את זה. אני חושבת שיש לנו חותמת של הוגוורטס," אמרה מרג'י בחיוך. היה נראה שהיא נהנת מכל העניין. לכן לרה כל כך אהבה וכל כך סמכה על מרג'י. היא הייתה יכולה תמיד לשפר לה את ההרגשה, והיא ידעה שהיא יכולה לספר לה את הדברים הכי סודיים שלה, והם ישארו סוד. היא עזרה ללרה לראות הכל בפרופורציות נכונות, לא להיבהל מדברים קטנים, ולדעת שתמיד תהיה שם מישהי בשבילה.
לרה חייכה וירדה במדרגות אחרי מרג'י הנרגשת.
הן נכנסו בשקט אל חדר גדול, שעל הקיר היה תלוי שלט מתכת, שעליו רשום באותיות מוזהבות: 'מר צ. טאיין'. מרג'י ניגשה אל שידה קטנה בצד והוציאה משם חותמת יפה של הוגוורטס. תוך חמש דקות היה המכתב חתום וכתוב והיה נראה בדיוק כמו כל מכתב אחר מהוגוורטס.
"עכשיו את רוצה לספר לי מה מציק לך?" שאלה לרה כשחזרו לחדרה של מרג'י.
מרג'י חייכה בהיסוס והחלה לספר לה בשקט על כל מה שהרגישה. הוודאות המוחלטת שלהוריה יש בת מועדפת, וזו לא היא, ההשוואות שהם עורכים בלי סוף בינה לבין אחותה, כל הרגשות שמתרוצצים בתוכה. "אני רוצה לאהוב את גִ'ין. אני פשוט לא יכולה... אני מתנהגת אליה כל כך לא יפה. זה לא מגיע לה, היא באמת אחות טובה. אני פשוט... לא יכולה." דמעות זלגו בשקט על לחיה, ולרה הביטה בה והקשיבה.
"אני בטוחה שזה קשה," ענתה לבסוף בשקט, "אבל הפעם אני לא יכולה לעזור לך, רק לייעץ. אני חושבת שגִ'ין היא ילדה מקסימה, ואולי אם תנסי להסתכל עליה בתור אחותך התאומה, שקטנה ממך בכמה דקות, ולא בתור מה שלא תוכלי להיות אף פעם. לא בתור ההפך ממך. לא בתור המתחרה שלך על תשומת הלב של ההורים שלך. היא בסך הכל רוצה, להיות חברה שלך, בדיוק כמו שאת רוצה להיות חברתה. רק תנסי. בשבילי."
מרג'י הנהנה בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על לחיה. בעיניה נראתה התודה שלא הצליחה להביע במילים. היה שם עוד משהו שלרה לא הצליחה להבין, אבל היא הניחה שזה התרגשות.
דפיקות נשמעו מדלת חדרה, ומרג'י ניגבה את דמעותיה במהירות ואמרה בקול הכי רגיל שהצליחה לגייס, "מה?"
"אמא אמרה שארוחת ערב עכשיו... ושבטח גם מחכים ללרה בבית... גם הם אוכלים עכשיו..." אמרה גִ'ין.
"היי, גִ'ין," אמרה לרה בחיוך, אך הביטה במרג'י בגבות מורמות.
בתגובה היא הסתובבה אל גִ'ין, ואמרה לה בחיוך מהוסס. "אני כבר באה..." אמרה, וגִ'ין חייכה אל מרג'י, הסתובבה וירדה למטה.
לרה ומרג'י התחבקו ומרג'י לחשה לה "אני אנסה... תודה." לרה הנהנה, ורצה למטה בעקבות חברתה.
"תודה! להתראות," צעקה אליה ויצאה החוצה.
היא רכבה במהירות עד לביתה, וזרקה את אופניה בכניסה. היא הכניסה את המכתב לתחתית התיבה, בדיוק כששמעה את קולה של קלייר קורא לה לבוא.
"אני באה!" צעקה במהירות, שלא יבואו לחפש אותה. פינה אחת של הכתב ההתעקמה בזמן שדחפה אותו פנימה, שמה את שאר המכתבים בפנים וסגרה את התיבה. היא הסדירה את נשימתה ונכנסה לבית.
במשך כל הארוחה היא רק הסתכלה על התיבה שהייתה מונחת על השולחן ליד אמה, וענתה בקצרה על כל השאלות ששאלו אותה.
לבה פעם כשאמה הודיעה שמחלקים מכתבים, אבל הכל עבר בשלום.
זהו. אין דרך חזרה. למרות שכאב לה לשקר להוריה, היא לא הייתה בטוחה שהיא מתחרטת על זה.
***
"לרה מתוקה, בוקר טוב!!" קולה של אמה חדר אל תוך החלום, ולרה מצמצה בעיניה מספר פעמים עד שהתעוררה לגמרי.
"התארגני בבקשה, ונצא לסמטת דיאגון." קולה המתרחק של אמה העיר אותה לגמרי, והיא התיישבה במהירות במיטתה.
לרה הרימה את הכרית והוציאה את המכתב שלה מהוגוורטס.
היא חייכה בהתרגשות. אולי המכתב הזה עלה לה בהרבה דברים, אבל באותו רגע לא היה לה אכפת.
היא התארגנה במהירות ורצה למטה, ותוך דקה הם היו בחוץ.
אחרי נסיעה קצרה הם הגיעו לקלחת הרותחת, ועברו דרך החצר האחורית לסמטת דיאגון.
"וואו!" קראה לרה ופתחה עיניים גדולות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה בסמטת דיאגון, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא גם תקנה שם דברים. יהיה לה שרביט, וספרים יפים, וגלימות. בעוד היא חושבת על כל הדברים האלה, היא הרגישה תפיחה על הכתף והסתובבה, עדיין שקועה בדמיונותיה.
"מה?" שאלה בהיסח הדעת, והביטה בדמיאן.
הוא חייך, הושיט את ידו והזיז את פניה כמה סנטימטרים שמאלה.
עיניה נתפסו על משהו, ופיה נפער בתדהמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא