אף פעם לא באמת שנאתי אותך

כמו שאמרתי, הפרק הזה הרבה יותר ארוך. מוזמנים להגיב אם אהבתם או לא אהבתם! קריאה מהנה:)

------------------------------------------------------------------------------------------------

הרמיוני התעוררה בבהלה על הרצפה. היא לא האמינה שהיא חלמה הרגע חלום על דראקו מאלפוי. איך זה קרה? הרי היא חשבה על מאלפוי היום אבל מי היה מצפה שזה יהפוך לחלום כזה.. רגיש, נקרא לזה ככה.

היא קמה בחרדה מהרצפה, התארגנה בפזרנות וכשהגיעה לעבודה היא הייתה כל כך קופצנית כך כל רעש קטן הבהיל אותה וכל תזוזה קטנה של עמית לעבודה הקפיצה אותה ממקומה. מכיוון שהיא הכירה את עצמה, היא השאירה את השרביט שלה רחוק ממנה כדי שלא תשלוף אותו כל פעם שהיא תיבהל (הרגל שנוצר אחרי השנה השביעית) ותיצור בהלה גם בקרב עמיתיה לעבודה.

מאלפוי התגנב למשרדה כשהיא התכופפה מתחת לשולחן שלה כדי לחפש מסמך מתוך ערימת הבלגן שהתגבשה שם בשבועות האחרונים. כשהוא כחכח בגרונו היא התיישרה מהר וחבטה את ראשה בשולחן, זעקה בכאב והתרוממה כשהיא אוחזת בחלק האחורי של ראשה.

"מה לעזאזל הבעיות שלך מאלפוי? אתה חייב להבהיל אותי ככה?" אמרה בפאניקה ברורה.

הוא גיחך קצת אך השפיל את מבטו ועטה על פניו ארשת רצינית יותר כשפגש במבטה    הלא-סימפטי-במיוחד.

"אממ.. סתם רציתי להגיד שלום.." אמר  בשקט ובמבוכה קלה.

"אה, אוקיי. סליחה שהתפרצתי עלייך ככה, לא ישנתי טוב כל כך בלילה. היה לי חלום... רע. היה לי חלום רע," היא השלימה במהירות אבל לא נראה שהוא השתכנע. אחרי הכול, הוא היה סלית'ריני והוא ידע לזהות שקרים יותר טוב מכולם. הוא היה מלך החלקלקות.

"אל תשקרי לי גריינג'ר." היא הסמיקה למשמע דבריו. הוא היה כל כך ערמומי! הוא פשוט הטריף לה את השכל.

"נתראה מחר בשמונה בשלושת המטאטאים," הוא אמר ויצא מהמשרד.

הרמיוני לא הבינה על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת, נתראה מחר בשמונה בשלושת המטאטאים?

היא רצה מהמחלקה לפיקוח על חיות פלא בקומה הרביעית אל מטה ההילאים בקומה השנייה. היא נכנסה אל המטה מתנשפת. היא עברה בריצה קלה את דלתות המשרדים, מחפשת את השם.

"פוטר.... לא... פוטר... עוד קצת... הנה...!" היא פתחה את הדלת. "אופס! סליחה... אני כל כך מצטערת!" הארי התנשק עם ג'יני בלהט בתוך המשרד. אחרי כמה שניות הוא פתח להרמיוני את הדלת, סמוק במקצת, וגירד את עורפו. "היי.. הרמיוני. מה שלומך? סליחה על זה.." הוא אמר במבוכה.

"הארי אין לכם על מה להצטער. אני ממש מתנצלת על זה. הייתי צריכה לדפוק על הדלת קודם. היי ג'יני, מה שלומך?" ג'יני חייכה אליה חיוך שובב.

"הכול מצוין כמו שאת רואה. באתי לביקור,"

"אני מקווה שהתכוונת גם לבקר אותי אחרי הארי. הארי, גם אתה יכולת לקפוץ להגיד שלום. לא ראיתי אותך מאז היציאה של כולנו לבר ההוא!" אמרה ברוגז, אבל עם חיוך על הפנים.

"הכול היה ממש עמוס, קינגסלי פשוט מעביד אותנו בפרך. תאמיני לי כשאני אומר לך שהייתי מבקר אותך אם הייתי יכול.. למה באת, בכל מקרה? אני די בטוח שאם היית רוצה להגיד שלום היית דופקת על הדלת לפני ולא מתפרצת פנימה," הוא הכיר אותה כל כך טוב.

"העניין הוא כזה.." היא התחילה בעצלתיים.

"מישהו שאני מכירה אמר לי 'נתראה מחר בשמונה בשלושת המטאטאים'. מה זה אומר? לא דיברנו בכלל על פגישה בשלושת המטאטאים, הוא פשוט זרק את המשפט הזה כשהוא יצא מהמשרד שלי." הרמיוני הייתה קצת לחוצה, היא גם השתדלה בכל הכוח לא להגיד שהמישהו הזה הוא דראקו מאלפוי. היא ידעה שהארי לא יאהב את הרעיון ויגיד לה בעקשנות לא ללכת לפגישה, מהסיבה הפשוטה שזה דראקו מאלפוי. שררה שתיקה לדקה ארוכה.

"זה נשמע כאילו הוא הזמין אותך לצאת איתו, בדרך מאוד מוזרה- אבל עדיין, דייט זה דייט!" אמרה ג'יני פתאום. הארי הנהן בהסכמה.

"באמת? אבל זה לא שהיינו חברים לפני זה או משהו, אפילו די רבנו לאחרונה. בכל אופן, מה כדאי לי לעשות?"

"אני מציע לך ללכת מחר. מה יש לך להפסיד? אנחנו דווקא תכננו ללכת מחר גם לשלושת המטאטאים, את יודעת. אבל נמצא מקום אחר כדי שתהיה לך פרטיות כי אני שם לב שאת לא אומרת את השם של הבחור הזה." איזה כיף לג'יני שיש לה חבר מתחשב. 'רון גם היה חבר מתחשב.. עד שזה הגיע לנושא האוכל, האינטליגנציה הרגשית והקנאה. נו טוב, הוא לא היה חבר מתחשב אחרי הכול,' היא חשבה לעצמה.

"הארי, ממש ממש תודה על כך שתעשו דבר כזה.. אני מעדיפה לשמור אותו אנונימי בינתיים. בכל אופן, תיהנו!" היא באמת התכוונה לזה. איזה חברים מדהימים יש לה, היא חשבה לעצמה והודתה על כך שהיא נכנסה לבכות בשירותים ההם בשנה הראשונה, כי בלי הטרול ההוא הם היו ממשיכים לשנוא אחד את השני.

למחרת היה יום שבת אז היא לא באה לעבודה. לקראת הערב היא עשתה אמבטיהארוכה, שבסופה היא התבשמה בבושם הכי טוב שלה. היא בעצמה לא הבינה למה אכפת לה כל כך, אבל פגישה זו פגישה.

היא בחרה ללבוש שמלה סגלגלה וצמודה, בעלת מפתח צוואר מרובע וכתפיות דקות ועדינות. שמלה זו הדגישה את כתפיה הצרות, את צבע העור שלה ואת העיניים החומות שלה. השיער שלה היה פזור. היא איפרה את עצמה איפור עדין, שמיידע שהתבסס על ניסיון רב שנים, היא ידעה שהחמיא לה מאוד.

היא התעתקה אל פתח הבר, ונכנסה אל החום. היא ישר זיהתה את מאלפוי, עומד כעשרה מטרים ממנה, מבין שאר הנוכחים.

 "היי..." היא אמרה בקול שקט מאוד כשהתקרבה אליו.

"היי," הוא ענה לה כשחיוך על פניו. היא באמת לא הבינה איך הוא יכול לחייך. הסיטואציה הייתה כל כך מביכה!

"אתה מוכן בבקשה להסביר לי למה ביקשת שאני אבוא היום?" היא באמת לא הבינה וכרגיל, היא רצתה לדעת הכול.

"רציתי להביא אותך לכאן כדי שנתקן את מה שקורה בינינו, אחרי הכול, השיחה ההיא לא הייתה כל כך אפקטיבית. רק שפכתי רגשות בפנייך ואת לא ידעת מה לעשות. לדעתי אנחנו יכולים להיות צוות טוב, וגם חשבתי שכדאי שנעשה חוויה מתקנת לחוויית הבר הקודמת שלנו.."

היא צחקקה. "בסדר מאלפוי. אולי נשב ונאכל משהו? אני פחות בעניין של אלכוהול היום,"

"זה בסדר גם אני לא," הוא אמר כשחיוך רחב נסוך על פניו.

הוא קרא למלצר ולקח מידיו את התפריטים. הרמיוני הזמינה ספגטי ברוטב שמנת ופטריות, המאכל האהוב עליה, ומאלפוי הזמין פסטה ברוטב בולונז. הם שילחו את ההזמנות שלהם בהינף שרביט.

"אני מבינה ששנינו אוהבים פסטה,"

"לגמרי. זה גם המאכל האהוב עליי. פעם לא האמנתי שאני אוהב אוכל מוגלגי כל כך, אבל אז נטשתי את כל הקטע הזה של טוהר הדם אחרי המלחמה וגם את ההתנשאות שכלולה בדם הקוסמים. כבר לא אכפת לי אם זה מאכל מוגלגי או לא, אבל אני חייב להתעקש על כך  שקינוחים של קוסמים הם הרבה אבל הרבה יותר טעימים."

"אני מצטערת להסכים איתך בנושא הזה." הרמיוני הייתה קצת מבולבלת מהערב הזה.

המלצר הגיע עם שתי המנות שלהם והם התחילו לאכול. כשסיימו את המנות שלהם הם הסתכלו בתפריט הקינוחים.

"אני בעד עוגת לבה מתפוצצת" אמר דראקו בהתלהבות.

"אני פחות בעד... אני לא רוצה כל כך להתלכלך ממיצוי אש דרקונים מקורמל. מה דעתך על קינוח צמר גפן מתוק עם הפתעות שמשנה צבעים וטעמים עם כל ביס?"

"נשמע טוב בשבילי!" אמר מאלפוי והזמין את המנה בהינף שרביט. הרמיוני גם הניפה את שרביטה ויצא ממנו ניצוץ בצבע חום בהיר.

"מה הזמנת?" שאל מאלפוי בסקרנות.

"שתי כוסות של בירצפת. אתה אוהב את זה, נכון?" היא שאלה בדאגה.

"השתגעת? אני מת על זה!" פניו אורו והוא חייך את חיוכו הקסום.

הקינוח הגיע וגם המשקאות. הם נהנו מהסיום המתוק לארוחה. כשהגיע החשבון, מאלפוי התעקש לשלם והרמיוני לא כל כך רצתה לתת לו לשלם אבל הוא נתן לה את המבט המאלפואי הזה והיא הסכימה בגלגול עיניים. הם יצאו מהמסעדה. היא הודתה בינה לבין עצמה שהיא אכן נהנתה.

"חכי- לפני שתלכי- יש לי משהו לבקש-" הוא התחיל להגיד כשהיא פנתה ללכת אחרי שהם סוג של התכוננו להיפרד איש איש לדרכו.

"כן?" היא שאלה. מה בדיוק הוא יכול לבקש ממנה? כל זה היה מניפולציה אחת גדולה? הוא סתם התכוון לשחק לה ברגשות כדי לנצל את התמימות שלה לטובתו האישית?

"אני מבקש רשות- לנשק אותך. בדרך נורמלית הפעם. רק לתקן בשביל הפעם הקודמת. אני קצת פרפקציוניסט.."

העיניים שלה נהיו עגולות כמו מטבעות של אוניה. היא בהתה בו בפה פעור לרגע אחד ואז התעשתה על עצמה. הוא קצת הסמיק.

"כן- כן, בטח.." היא ענתה לו חלושות.

הוא התקרב אליה, הזיז תלתל אל מאחורי האוזן שלה ואחז בעדינות בחיבור בין הראש לצוואר שלה. הוא קירב אותה אליו והפנה את ראשה מעלה. אחרי הכול, הוא היה הרבה יותר גבוה ממנה. ואז הוא נישק אותה. זאת הייתה נשיקה עדינה, אך לא נשיקה רגילה. הוא התמקד בעיקר בשפה התחתונה שלה. הנשיקה שלחה צמרמורות בכל גופה של הרמיוני. אחרי שבע שניות בערך הם התנתקו.

הרמיוני השפילה את מבטה ומאלפוי הסתכל ימינה כאילו שלט הכניסה לבר היה מאוד מעניין. 

"-אני...." הוא אמר בפתאומיות. "תודה על זה, גריינג'ר."

"אממ.. אין בעד מה.. גם ממש תודה על הערב הזה. באמת נהניתי. יש לי רק שאלה אחת- למה לא הזמנת אותי לצאת איתך בדרך נורמלית?"

"אני בעצמי לא יודע.. ניסיתי להתחמק מהמילים 'רוצה לצאת איתי הערב' כי ידעתי שזה יישמע כאילו זה בא משום מקום.. אני לא באמת יודע למה עשיתי את זה. הרגשתי שאם אני אביע את זה ככה, רוב הסיכויים יהיו שתסרבי לי. במקום זאת, בחרתי לעורר את הסקרנות שלך. ידעתי שתבואי גם אם לא תרצי."

הוא לא הפתיע אותה. היא בכבודה ובעצמה לא החליטה אם היא הייתה מסכימה לצאת איתו אם הוא היה מבקש ישירות, למרות שכל פעם שהוא מדבר איתה, במיוחד בימים האחרונים, היא מרגישה דילוג קטן של אושר בלב.

"וואו. איכשהו אני לא מופתעת מהתחכום שלך," היא אמרה בחיוך רחב.

"את יודעת, גם אני נהניתי הערב! טוב, אני חייב לזוז, גויל מחכה לי.. הוא די שבור מהמוות של קראב, למרות שעברו כבר כמה שנים. רק עכשיו זה מתחיל לחלחל אל תוך המוח הקטן שלו. אני לא מאמין שהסתובבתי עם שני המטומטמים האלה בהוגוורטס." הוא אמר והתחיל ללכת באי חשק ברור. הרמיוני הבינה שהוא מעוניין מאוד להמשיך את השיחה.

"אז למה אתה מתכוון להיפגש איתו היום?"

"אני קצת מרחם עליו.." למשמע המשפט האחרון הרמיוני פרצה בצחוק. היא ניסתה להסוות אותו בשיעול אך מאלפוי שם לב. הוא הרים גבה אך עדיין חייך.

"מי היה מאמין לחוסר האיפוק הזה מצד הרמיוני גריינג'ר! טוב, ביי גריינג'ר, אני באמת חייב לזוז..." הוא אמר ונישק את ידה לפני שהיא הספיקה לסרב.

הוא התעתק משם. הרמיוני הסתובבה במקום בכוונה להתעתק אבל שכחה להניף את השרביט שלה מרוב בלבול. "מי היה מאמין שאני אצא עם דראקו מאלפוי לדייט ואפילו אהנה מאוד ובסופו נתנשק! הארי בחיים לא יאמין לי!" היא אמרה לעצמה. היא שלפה את השרביט והפעם הצליחה להתעתק אל ביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא