העולם השלישי

"אתה משקר!" צעק מארק על פקיד משרד הקסמים. אמנדה לא ניסתה לעצור את פרץ האגרסיביות, היא לא האמינה, לא הייתה מסוגלת להאמין. היא ישבה על הספה הישנה ובהתה באחיה המשתולל, לא מנסה אפילו לרסנו.

"איך זה קרה?" נשמעה לפתע לחישתה בזמן שאשי משרד הקסמים ריסנו את מארק.

"אוכלי המוות. הם מוטטו את הגשר בשדרות ווינס." אמר הפקיד.

אמנדה קמה והעיפה את ידי אנשי משרד הקסמים מאחיה.

"אמרתם מה שנשלחתם לומר." אמרה בשקט, "אני מבקשת מכם ללכת."

הפקיד הנהן והם מיהרו להתעתק משם.

"זה לא נכון." אמר מארק בשקט, "זה  לא יכול להיות."

אמנדה הביטה בפניו של אחיה הקטן שמזמן כבר הגיע לגובה שלה ונאנחה.

"הלוואי וגם אני יכולתי להאמין בזה." השיבה.

הוא חיבק אותה, אז היא הרגישה את הלבד. הם נותרו רק שניהם, לבדם. ואז היא הרשתה סוף סוף לדמעות לזרום.

ההלוויה הייתה קטנה וקצרה. פרט למשפחת וויזלי, הארי, הרמיוני ושותפיו של אדון רייס למחקר לא הגיעו אנשים. אדון וויזלי הוא שארגן את סידורי הקבורה והיחיד שהתעקש לומר דבר מה מעל קבר האיש.

"פול עזר לי כאשר משפחתי הייתה במצוקה, הוא סידר לי עבודה ואוזן קשבת." אמר אדון וויזלי, "במעמד זה אני רוצה לומר כי אעשה הכל בכדי להחזיר לו על הטובה ההיא ולעזור במצוקת משפחתו."

מארק לחש לו תודה חנוקה ואמנדה לא הגיבה. האנשים הלכו במהירות, אפילו מארק החליט לחזור הבייתה ולהמשיך בחייו. אך אמנדה לא הייתה מסוגלת. כל ההלוויה היא עמדה לצד הקבר כשעל פניה ארשת פנים אטומה, שום מילה לא הגיעה אליה, שום מגע לא הורגש. היא המשיכה לשבת לצד הקבר הטרי במשך דקות ארוכות כששמעה צעדים מאחוריה.

"היי." נשמע קולו של פרד והוא התיישב לצידה.

"הייתי בטוחה שכבר הלכת." אמרה אמנדה.

"חזרתי." השיב פרד.

הייתה שתיקה, שתיקה עדינה שהוא לא העז להפר.

"אני מפחדת." לחשה לבסוף.

"ממה?"

"להיות לבד."

פרד חייך, "את לא לבד, לא שמעת מה אבא שלי אמר לכם?" הוא אמר והסיט את שערה מעינייה.

"את לעולם לא תיהיי לבד, יש לך את ג'יני, לונה הארי, את רק צריכה לתת להם את האפשרות לעזור לך. אפילו אני כאן בשבילך." אמנדה חייכה חיוך קטן.

"למרות שלאחרונה את רואה בי יותר בוס מאשר ידיד." הוא הוסיף והיא חייכה בשנית.

"אני אצטרך לפרוש מהלימודים כדי לעבוד, אחרת מארק-"

"לא תאלצי לפרוש משום לימודים."מיהר פרד לקטוע אותה, "אנחנו נשלח לך מוצרים ואת תמכרי אותם במהלך השנה. ככה שנינו נרוויח."

"תודה." היא לחשה.

"ובקשר לעבודה בחנות-"

"אני אחזור מחרתיים, אני שולחת את מארק לחברים של אבא שלי."

"את לא צריכה לחזור-"

"אני רוצה." היא אמרה בהחלטיות, "זה יגרום לי לחשוב על משהו אחר."

פרד הנהן בהבנה, נשק למצחה וחיבק אותה, במטרה לחזקה.

הוא קם ללכת כשפיסת קלף נפלה מכיסו, היא התכוונה לקרוא לו, אך הוא כבר התעתק משם. היא פתחה את פיסת הקלף וזיהתה את הכתב המוכר. בכתב ידה היה כתוב המכתב שפרד טען שמעולם לא קיבל ובתחתיתו כתובה השורה שגרמה לה לכל כך הרבה נקיפות מצפון וחרטה: " מבין העוויתות והביעותים, מנד' שלך." היא קראה את השורה שוב ושוב, מנד' שלך, היא כתבה לו אז, בכל כך טבעיות בלי שהבחינה במסר שבמילים. היא קיפלה את המכתב ותחבה אותו לכיסה. מחייכת לעצמה מבפנים כשעל פניה ארשת הפנים האטומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא