אנשים עם מוח מאורגן

במיוחד בשביל אביאל פרסי.

אתה אשכנזי, אביאל?

הערת המחבר: דעותיו של ניקולס אינן גם דעתו של המחבר. בעיקר בקשר לטריפולי.

אם הייתי יכול להפעיל לחש באמצע התעתקות, הייתי מאט את הזמן ורואה את כל הנופים המדהימים שעוברים לכולנו מול הפרצוף ואף אחד לא עוצר להסתכל בהם.

בעצם, מה אני משלה את עצמי? הנוף היחיד בין קהיר לטריפולי זה אגן הנילוס, אז אין כל כך מה לראות, הכל רק חול חול חול חול וכו'.

אולי בהתעתקות מצרפת לספרד, או בדרך לארץ הקודש.

איי, איזה  נופים מדהימים יש שם, כל הנופים במקום אחד.

ביקרתי שם בתקופת הרומאים, הממלוכים, הביזנטים, העות'ומאנים והבריטים.

במדינת ישראל הייתי רק פעם אחת ב-43 השנים שבין הקמתה למוות שלי. בכל שאר הזמן הייתי עסוק בענייני גרינדלוולד דחופים.

אגב, הפעם הזאת הייתה באמצע 1967, התארחתי בארמון הנציב ונרגעתי לרגע מהמלחמות.

עד שקליע שבר את השמשה של החלון וטס לעבר המשרת. קטל אותו. בול בלב.

העלמתי את הראיות וחזרתי לצרפת בחזרה. עדיף לירות קללות עם חיוך על הפנים מאשר לנוח כשאתה מבוהל.

נטשנו את צפניה (סוף סוף) בבירת לוב, לא שיש לי מושג מה יש לה לעשות שם, ובלחש פורטוס אחד על הנעל של פרנל (איכס) עברנו לאנגליה.

כמה שההבדל מדהים.

מחם לקר.

מקודש לחול.

מאור לחושך.

מעתיק לחדש.

מדיונות חוליות במדבר ענקי לרחוב מישורי שטוף גשם.

מגמל דוהר בדרך לא דרך (גמל יכול לדהור?) למכונית עתיקה על כביש מזופת.

משפה אפרו-אסיאתית-שמית-תיכונה-דרומית-ערבית-מצרית עם ר"א מזמזמת בשיניים לשפה הודו-אירופית-גרמאנית-מערבית-דרומית-אנגלית עם א"ר שנשמעת כמו י"ו. כל שפה מזהים לפי הרי"ש שלה. אישית, אני חושב שהאֵרֶ"ה הצרפתית נשמעת הכי טוב, כמו ח' כזו. מדהימה. (הי, אל צ'פטו לרעה. הבנאדם חי כל ימיו בפרי, תדונו לכף זכות).

מה הייתי מעדיף? צ'מע. למרות שאני קצת מסוכסך עם המלכה, עדיין גריניץ' המהממת יותר יפה מטריפולי המדממת (התכוונתי לזה!).

12:06.

חצות היה ב-11:24.

איחרנו בחצי שעה.

ליתר דיוק, בשלושים ושש דקות.

קדמוס בטח לא חיכה לנו.

יש לו קטע כזה, כמו שעון שוויצרי מדויק (אני הייתי הקריין בהצגה ההיא, היו לי הרבה קטעים לומר).

איך שנכנסנו, אפילו בלי להסתכל אחורה, הוא צעק שנטיל על עצמנו לחש מגן ונתרחק מאזור הניסוי.

אם כי לא היה צורך להסתכל אחורה, פרנל צרחה עלי כמו משוגעת כשחזר לה חוש הדיבור.

בעצם למה כמו?

משוגעת.

לפני קדמוס מונחת קערה עם נוזל בצבע של יין - לא בדיוק אדום, יותר סגול כזה. רגע. פרנל! אה, כן. ארגמן. תודה. כן.

ליד הקערה יש שלוש חלוקי נחל (אל תתקנו אותי. אני זה שמספר את הסיפור הזה, נכון? יופי. היו שלוש ולא שלושה. נ-קו-דה. נקו-דו-תיים: פסיק, סוג-ר-יים() ג-רש' וכו').

קדמוס מנסה להטמיע באבנים את הנוזל.

אני ופרי מטילים לחש בועית קסדה וצופים בקדמוס.

הניסיון הקודם נגמר כנראה בפיצוץ, כנראה, כי יש הרבה שברים על הרצפה.

קדמוס משנה לאבן את הצורה, והיא הופכת לנוזל צהבהב.

הוא מנסה לערבב את שני הנוזלים, אבל הם לא מתערבבים, כמו מים ושמן.

יותר מזה, ברגע שהנוזל הצהוב נוגע בנוזל הארגמני (ככה אומרים?) הוא הופך שוב לאבן מוצקה ומתפוגג לחלל הריק.

קדמוס מסתובב אלינו (סוף סוף!), דופק על הקסדה שלו, ומזהיר אותנו בפנטומימה לא להוריד את הקסדה.

זה לפחות מה שהבנתי.

יכול להיות שהוא אמר ששנינו מטומטמים לגמרי.

ואנחנו הסכמנו איתו כמו מטומטמים.

הוא מנסה שוב, אבל הפעם הוא הופך את שני החומרים למים ואח"כ מערבב אותם יחד ומטיל עליהם 'רֶפָּרִיפְרֶג'' שיחזרו לצורתם המקורית.

הבת של קדמוס, איימי, נכנסת.

זו הפעם שאני רואה שיש לו בת.

פרנל תופסת חסות עליה.

קדמוס מסתובב, זורח מאושר, ומראה לנו את יצירתו המופלאה, שבעתיד תהפוך ל"אבן האוב".

אם אתם שואלים אותי, אז - כן.

המוות עשה ת'דבר הזה.

הודיתי בזה, טוב? אני מקנא בו, מודה.

מ-ק-נא.

אני פשוט לא יכול לסבול שהוא הצליח לעשות דבר שאני אפילו לא ניסיתי.

זה מעצבן.

כשהוא מסתובב, אני רואה את המבט הרצחני בעיניים שלו.

קטלני.

איימי רצה אליו ומחבקת אותו.

אני תוהה מי ילווה אותו בדרך לעולם הבא.

אם לא נצליח להרוג את גרינדלוולד עד אז, אולי ילווה אותו מרלין.

או אדם השני.

מה אתם מסתכלים עלי ככה? אם יש אדם הראשון, יש גם אדם השני.

פחח.

אדם הראשון.

עאלק.

הפרק הקודם		הפרק הבא