צלקת ברק

"מינירווה."
אני פולט נשיפה.
"פרופסור סנייפ-"
"את יכולה לקרוא לי סוורוס, את יודעת," אני אומר.
"מה אתה רוצה?"
מקונגל מביטה בי בקשיחות.
הבטתי בה מייד.
כן.
היא מכירה אותי.
"אני לא יכול, מינירווה," אני אומר לבסוף בקול חצי חנוק, "למה דמבלדור- אני לא מסתדר עם ילדים!"
מינירווה מסתכלת עליי במבט שקשה לפרש.
"זה רק ילד, סוורוס," היא אומרת.
"זו ילדה,'' אני אומר לבסוף, קולי מדוד.
"בחייך, סוורוס- זה רק להסביר על עולם הקוסמים," נאנחת מינירווה.
"ואם אני אצטרך להראות לה את סמטת דיאגון? לקנות איתה דברים," אני פולט, "והיא בטח תשאל אותי שאלות-"
"ולא הייתה לי בעיה להחליף אותך, סוורוס," היא אומרת בכמות לבסוף, "אבל אולי זה ייטיב איתך."
אני מתאמץ לא לפכור את ידיי בעצבים.
"בעוד כמה ימים מתחילים הלימודים," אומרת מינירווה, "אלבוס הסכים השנה שתהיה המורה להתגוננות מכוחות האופל?''
"לא," אני אומר וציניות מתגנבת לקולי, "אבל אני הבייביסיטר של פוטר. ייאי."
על פניה של מינירווה מופיע חיוך דק.
"זה רק צחוק, מינירווה," אני אומר לה בחצי חיוך.
"... למה אתה שומר עליו?" היא אומרת לבסוף.
"עניין המרגל, הקוסם החזק וכל זה," אני מתפתה לגלגל את עיניי.
"שמעתי שמאלפוי מגיע השנה," היא אומרת לי.
"הידד לי," אני אומר בסרקזם, "בהצלחה עם הוויזלים.''
מינירווה לרגע נראתה מבוהלת.
"אני בהחלט אזדקק לזה."
אני מחייך.
"אז הולכת להיות שנה לא קלה, אה?" אני אומר ברוגע.
"לא, בהחלט לא," היא מחייכת גם.
"בהצלחה לך עם פוטר," אני מגחך.
"סוורוס!?"
"הוא יהיה בגריפינדור," אני אומר בביטחון, "שחצן ופזיז כמו אבא שלו. אולי יש סיכוי קטן לסלית'רין, אבל לא נראה לי."
היא מנידה בראשה.
"אל תהיה ביקורתי כל כך, סוורוס," היא אומרת.
"מי שמדברת," אני פולט גיחוך צחוק קטן, "את אפילו לא מחייכת לתלמידים שלך."
"כי אתה כזה קרן שמש."
"נכון."
לרגע שנינו מגחכים בבוז מדומה.
"בכל אופן, הוא ינסה להפר כך חוק בבית הספר הזה, כמעט בלי שום סיבה," אני נאנח, "למה הסכמתי."
"כי אכפת לך-"
"די, מינירווה," הקול שלי הופך רציני יותר.
המניעים שלו יישארו שלי.
עיניי השחורות בוהקות, כשאני לוחש:
"האגריד מביא את זה בקרוב?" אני שואל.
מינירווה נהפכת גם רצינית.
"כן. נתחיל לתפעל את ההגנות מייד."
אני מביט אל האופק בדאגה.
אני חזרתי להיות פרופסור סנייפ, היא חזרה להיות פרופסור מקונגל.
"אם תלמיד יתקרב לשם-"
עיניי מבליחות.
"זה יהיה המעשה המטופש ביותר שאראה מימיי," אני אומר, "אשמתו."
"ואם לא תהיה ברירה-" אומרת מקונגל.
אין מה לעשות, עדיין יש בה גריפינדוריות, כמה שהיא מנסה לשלוט בזה.
"זה העניין, מקונגל," אני אומר בשקט קריר, "תהיה ברירה. המחסום של דמבלדור גאוני. הוא בנוי על המחשבה עצמה. אפילו וולדמורט בעצמו וכל אוכלי המוות שהיו לו לא יוכלו לקחת את האבן. העניינים האלו הם לא בשביל האף הקטן והצעיר שלהם, את יודעת," אני אומר, "ואם הם אפילו לא יספרו למורה, ובהרואיות משהו ינסו להיכנס לשם ולהציל את מה שזה לא יהיה, הם רק עוזרים לגנב. ומסכנים את עצמן בטיפשות, ללא שמץ של סיבה."
מקונגל מהנהנת, מהורהרת.
"את בסדר, מינירווה?" אני שואל.
"כן, אני מניחה," היא אמרה בשקט, אבל בקולה היתה כמיהה.
"מינירווה," אני אומר בעדינות, "אף אחד לא יכעס אם תעזבי את הוגוורטס ותבני לעצמך חיים."
מינירווה כובשת את מבטה העצוב ברצפה.
"אז למה אתה לא עושה את זה,סוורוס?"
"אני כבר הרוס," אני אומר בעצב.
במינירווה יש משהו שמבין.
אולי בגלל ששנינו ויתרנו על החיים שלנו בשביל ללמד ילדים.
"אתה לא הרוס, סוורוס," היא אומרת בעדינות, "אתה עוד יכול."
אני נאנח.
"את לא מבינה."
מינירווה משפילה את מבטה.
"אני לא יכולה פשוט לעזוב," היא לוחשת, "לא אחרי כל האחריות שיש עליי."
אני מחייך חצי חיוך עקמומי.
"סגן המנהל, עשית מעל ומעבר," אני מחייך, "מאז שמינו אותך להיות ראש בית גריפינדור ישר כשסיימת את הלימודים."
''כן..." אומרת מינירווה בטון מהורהר, "מעניין מה קרה לאותו פרופסור... ולמה דמבלדור היה כל כך לחוץ..."
אני מחייך בשקט.
אני יודע למה.
אלאן מת כשהוא נלחם באותה קליפה של הפרופסור הזה.
כמעט הסכמתי לאחד בין גרינדלווד וולדמורט.
כמעט מתנו כשניסינו לעצור את סלאזר סלית'רין.
"סוורוס?" אמרה מינירווה בטון חושד, "אתה יודע! כל הזמן ידעת!"
אני מביט אל האופק, שפתיי חתומות.
מחקתי את הזיכרון לכולם; אין סיבה לספר למינירווה.
"תספר לי, סוורוס," היא לוחצת.
אני שותק, שערי מתנפנף ברוח הקלילה.
"סוורוס!"
"אין סיבה שאספר לך," אני אומר בשקט, "ויש סיבה למה זה נשאר בסוד."
מינירווה חושקת את שפתיה.
"סוורוס-"
"די, מינירווה," אני אומר קצרות, "ואולי תסכימי את לענות על השאלה ששאלתי אותך כבר בשנה הראשונה שלי כאן: את חושבת שאם לא תהיי קשוחה לא יקשיבו לך? את פוחדת להיפתח לתלמידים?"
ואז מינירווה נשברת.
"כן, סוורוס, כן!" היא מטיחה לעברי, "אני חושבת שאם לא אהיה קשוחה יזלזלו בי! מהרגע הראשון- כשעמדה מולם ילדה בת 18 הם רק צחקו! אז הייתי צריכה להיות קשוחה, להראות להם שאני רצינית!"
באותו רגע אני זועם על תלמידי הוגוורטס.
על התלמידים שבטיפשותם וליגלוגיהם הרסו את הנערה הפורחת שהכרתי והפכו אותה למורה קשוחה.
הם מביאים כל עונש על עצמם.
אני מסתכל עליה ברכות.
"עדיין לא מאוחר," אני לוחש לעבר הרוח, "להשתנות, מינירווה. עדיין לא מאוחר להיפתח.''
"ואז?!" מינירווה כמעט זועקת, "אני יפלה בינהם! אסור לי להעדיף תלמיד על פני תלמיד! ואז יקרה משהו נורא... ואני אשבר. אני לא יכולה לאבד את מעט האהבה שתהיה לי בחיי."
אין לי מה להגיד.
גם אני חושש מאותו דבר.
להיפתח.
לחץ לאחרים להיכנס לך ללב.
כי מי שחווה אובדן, יעשה הכל כדי לא לחוות זאת שוב.
"מי זה היה?" אני לוחש לבסוף, נשען על הקיר.
"היתה לי אחות," לוחשת מינירווה בקול חלול, מנותץ.
אני לא אומר דבר.
שנינו שותקים, מכירים באבל.
שנינו קבורים עמוק בחשכת העבר, מסרבים לעתיד לבוא וללטף את פצעינו.
שנינו מסרבים להיפתח.
רועדים מלהיפגע, כי חווינו מספיק מן הכאב האיום הזה.
"מותר לך להיות בן אדם, מינירווה," אני לוחש לחלל האוויר לבסוף, "מותר לך להיקשר, להשתחרר, להפלות. אף אחד לא מושלם. תכירי בחסרונות שלך."
מינירווה מחייכת חיוך מאומץ.
"תנסי," אני מפציר בה, "תבטיחי לי שרק תנסי."
החיוך של מינירווה הופך פחות ופחות מאולץ.
"תבטיח לי שגם אתה תנסה, סוורוס," היא אומרת לי בשקט.
"בטח," אני מחייך, "נעשה את זה ביחד."
וכבר אני קולט שעוד מישהו נכנס ללב שלי.
לא.
היא הייתה שם כל הזמן, מהרגע בו היא הצילה אותי מג'יימס וסיריוס.
היא מחייכת.
חיוך אמיתי.
"תקשיבי לי," אני אומר לה, ותוכנית ערמומית נרקמת במוחי, "כדאי לך להכיר את הרמיוני גריינג'ר. אומרים שהיא ממש חכמה, ומקפידה על החוקים-"
"אתה מנסה לעבוד על המורה שלך, סוורוס?" היא שואלת בתדהמה מעושה.
"לא, פרופסור מקונגל," אני אומר במהירות, "אני מנסה לעזור לה."
היא מסתכלת עליי במבט חושד.
"בסדר, בסדר!" אני נכנע, "אז ניסיתי לעזור קצת לעצמי! אני לא מסתדר עם ילדים! אבל זה לא רק זה!"
היא מחייכת.
"בסדר," היא אומרת, "אבל אתה חייב לי."
"לא," אני שולל אותה בחיוך, "את חייבת לי. את עוד תאהבי אותה, אני בטוח."
למעשה, אני לא כל כך בטוח.
אבל אם יש משהו שיכול לעזור למינירווה להיפתח, אלו רק עידודים.
"רק עוד עניין אחד,'' אומרת מינירווה, "היום, ביום שבו יש את ביקורי הבית לבני המושלגים, האגריד אמור להביא את אתה יודע מה... הייתי אמורה להשגיח על זה... אתה יכול לעשות זאת במקומי?"
חייכתי.
"בטח," אמרתי בקלילות, "רק להעביר את זה. ואולי קצת להשגיח. הכל טוב."
למעשה, זה היה יותר מסתם להשגיח.
אני נאנח מנטלית בראשי.
אילו ידעתי אז לאיזו תסבוכת אני מכניס את עצמי במשפט הבודד הזה.
"סוורוס-" היא אומרת שנייה לפני שהיא הולכת, "אבל למה אתה מוותר על עצמך?"
אני משפיל את מבטי ונאנח בקול.
אני הרוס.
לא נשארה בי אהבה לכלום, כוח לכלום.
אני עוד עמוק בנבכי העבר, גדוש זיכרונות נוראים.
אני לא מוצא בית בשום מקום, מאז שזרועותיה של לילי אינם.
הם היו מקום מבטחים בעבורי.
ועכשיו הם כבר לא.
"לכי, מינירווה, לכי," אני אומר לה בקול שחוק, "לכי אל העתיד. ואם תמצאי שם קצת אהבה, אולי תביאי קצת גם לי."
מינירווה מביטה בי בעצב.

"רק דבר אחד אני לא מבינה, סוורוס," היא לוחשת בכאב, "למה אתה לא אומר את כל זאת לעצמך?"

הפרק הקודם		הפרק הבא