עיניים

הגענו אני, מארי, ויובל, לארוחת הבוקר באולם הגדול.

ילדים זרקו אליי עלבונות, ואני התכווצתי במקומי.

מארי ויובל חיבקו אותי ועזרו לי וכעסו על הילדים שצעקו עליי.

״קבצנית!״ צחק מישהו ויובל לא יכלה לשאת זאת יותר, ככל הנראה.

״תשתוק! תשתקו כולכם! כאילו אתם יותר טובים! היא לא הייתה פוגעת באף אחד מכם, ואומנם יש לה בגדים פחות טובים משלכם, אבל היא בן אדם הרבה יותר טוב מכם!״ צעקה עליהם.

וכולם שתקו בהלם לכמה דקות, ואז התחילו שוב.

״די!״ נשמעה צעקה וילד בערך בגילי נעמד על ידי.

היו לו עור כהה, תלתלים בצבע קינמון, ועיניים זהובות.

״דיי! למה אתם צריכים להציק לה ככה? מה היא עשתה לכם?״ שאל אותם בכעס.

כמה ילדים מילמלו משהו וכולם השתתקו וחזרו לאכול, מבלי להעליב אותי.

צמצמתי את עיניי והבטתי בו.

לא הבנתי למה הוא מגן עליי.

הרי אני לא מכירה אותו, אז למה שיעזור לי?

״היי, אני אלן.״ חייך אליי.

״ה-היי״ השבתי חזרה, מבולבלת מאוד.

״הם מפחדים ממני כי אני הבן של פרופסור מקגונגל.״ אמר בשלווה אלן.

״מה? פרופסור מקגונגל הולידה ילד?״ שאלה בהלם מארי.

״אה-הא״ אמר אלן כשחיוך מבצבץ על שפתיו.

התחבטתי עוד כמה שניות ולבסוף השאלה יצאה בכוח מבין שפתיי.

״למה עזרת לי? אתה לא מכיר אותי.״ אמרתי לו והבטתי בו בתמיהה, מנסה לפענח אותו.

״נכון, אבל אני לא אוהב שנטפלים לאנשים שלא עשו לך כלום רק בגלל המראה או המעמד שלהם.״ אמר אלן, ועיניו העידו שהוא דובר אמת.

״אה.״ אמרתי ואז כשהבנתי שהתגובה שלי בטח הייתה מעט מעליבה מיהרתי לתקן:

״אמ... תודה רבה.״ אמרתי וחייכתי אליו חיוך קטן.

הוא חייך אליי חזרה והתיישב על ידנו.

פיטפטנו ארבעתנו והיה כיף מאוד.

מסתבר שגם הוא בגריפינדור.

הלכנו ארבעתנו יחד לשיעורים.

ראשון היה שיקויים.

ירדנו אל המרתפים ופרופסור בשם פרופסור סנייפ, שנראה לא הטיפוס הכי סימפטי שיש.

הוא ניסה להוריד לנו נקודות כל השיעור, אבל מסתבר שאני הייתי מעולה בשיקויים, אז בעצם, על כל נקודה שהוא הוריד הוא הוסיף לי שתי נקודות.

הוא לא נראה שמח לעשות את זה, אבל היה חייב.

לאחר מכן היה לנו שיעור שינויי צורה,שהייתי גרועה בו.

תולדות הקסם, שבו כולם נרדמו, חוץ ממארי, שסיכמה וכתבה בשיא המרץ במחברת שלה.

צורת הצמחים, מקצוע שבו לא כל כך הצטיינתי.

לחשים, מקצוע שהייתי בסדר בו.

התגוננות מפני כוחות האופל, מקצוע שהייתי טובה בו.

וככה נגמר יום הלימודים.

הייתי מאוד עייפה, לכן עליתי לישון וביקשתי מהבנות שיעירו אותי יותר מאוחר.

לא הרגשתי כלום.

זו הייתה הרגשה נפלאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא