תחת עינה הפקוחה של עין דור

"עשית טוב, אח יקר," אמרה מרים לילה אחד, כאשר ישבו השניים על ראש דיונה והשקיפו על מחנה העם. "פעלת באומץ רב."

משה נד בראשו והעביר יד על פני הגילופים שעל מטהו. משהו בו נראה לפתע זקן בדיוק כפי שהיה. "הברירה היחידה מלבד זו הייתה חוסר מעש," אמר. "לא באמת הייתה בחירה."

מרים הניחה יד על כתפו. "ובכל זאת, זה היה אמיץ."

~בדרך לכנען

צוות אלפא, מהכוחות הסדירים של עוצבת הבשן, שימשו פעמים רבות כיתת כוננות במוצב קטן על גבול ישראל-סוריה. על אף שהגיעו למקום זה ולא אחר במקרה, חמשת הלוחמים בנו ביניהם הרמוניה שהפכה אותם לצוות מיומן ופעמים רבות הובילה אותם להצלחה. לכל אחד ואחד מהם היו החוזקות שלו, ויחד הם אתגרו אחד את השני להשתפר ולהגיע להישגים משמעותיים. 

באותו ערב הם אתגרו אחד את השני לטורניר טאקי.

בועז, מפקד הצוות, הניח קלף והכריז: "משנה צבע לירוק," כשהקלף שינה את צבעו לאדום. הוא גלגל עיניים. "זה לא עובד ככה."

"אבל זה מה שהקלף אומר," דינה משכה בכתפיה, אבל שינתה את צבע הקלף של בועז לירוק בכל זאת. מסכן, היא חשבה. היה לה רק עוד קלף ירוק אחד, והיא בסך הכל רצתה לחסוך ממנו את ההשפלה ש-

"הקפצה, כיתת כוננות, הקפצה," חרק מכשיר הקשר בפינת החדר. "זיהוי בנקודת תצפית ג'." 

כולם היו על הרגליים ורצו החוצה תוך שניות - בועז ראשון כאילו היה מוכן לזה, דינה שנייה כאילו חיכתה לזה. האחרים היו צמודים מאחור, רצים בקצב אחיד עד שבועז פנה שמאלה לכיוון הש"ג ודינה פנתה ימינה לכיוון הרכב שחנה בקרבתו. "אנחנו יכולים להיות שם תוך דקה אם ניסע!" 

"אנחנו יכולים להיות שם תוך שלוש דקות אם נחתוך רגלית וגם לשמור על חשאיות מוחלטת," קבע בועז, והמשיך בכיוון בו התחיל לרוץ. דינה נשפה והצטרפה לשאר הצוות בעקבותיו. 

השער הוביל לדרך העפר שחיברה את המוצב לכבישים הקטנים של הצפון, אבל הכוח הקטן ירד ממנה די מהר ופנה אל תוך הסבך, נבלע בין העצים ובמורד המדרון. הקרבה לגבול הייתה סיכון בדרך כלל, אבל הצוות נהנה מהיתרון שהמרחק הקטן סיפק לפעמים, כמו חוסר התלות ברכב רועש ושבילי עפר כדי להתקרב לנקודת העניין, ובפרק זמן קצר - בין אם זה רועה צאן, מטייל או אפילו לוחם דאע"ש, הם יגיעו לנקודה לפני שתהיה לו הזדמנות לחצות את הגבול. 

הם עצרו בשולי היער, למרגלות הגבעה, כך שנותר מרחק של כמאה מטר בינם ובין גדר הגבול, וסרקו בעיניהם את המקום. לא היה כל סימן לתנועה - לא במישור, לא ליד הגדר, לא מעבר לה. "יואל," בועז לחש, וסימן בידו לכיוון צפון. יואל הנהן, וביחד עם שניים מהלוחמים התחיל להתקדם לאורך קו העצים בכיוון. בועז סימן לדינה ושלומי לבוא בעקבותיו והם נעו באיטיות ובחרש בכיוון ההפוך, אצבעו של בועז נחה בקרבת הנצרה. 

אחרי צעידה קצרה בועז עצר, סימן לאחרים לחכות, חצה את קו העצים והתקדם בזהירות לכיוון הגדר. הוא עצר שוב אחרי כמה צעדים, מספיק קרוב כדי שדינה תוכל לשמוע אותו משחרר אוויר בהקלה. 

קול האקדח פילח את דממת הלילה. דינה הסתובבה לשבריר שנייה לראות אם מישהו נפגע, וכשסובבה את ראשה חזרה בועז כיוון את נשקו לעבר גבר צעיר שהופיע כפי הנראה משומקום. בועז הספיק לירות יריית אזהרה לאוויר בשבריר השנייה שלקח לה לאמוד את המצב ולהחליט על דרך פעולה. בשנייה הבאה היא כבר הספיקה להטיל את הלחש, והלהבה שעטפה לרגע את האקדח הבליחה כשהמחבל שמט אותו מידיו. 

שתי צעקות הכאב התערבבו זו בזו.

דינה עוד לא הספיקה לעבד את המידע כשרגליה נעו מעצמן, רצה לצדו של בועז, כעת שכוב על הקרקע. קולות מסביב - רשרוש עלים, חריקה של מכשיר קשר, עורב קרוב - נעלמו ברקע, ובאוזניה פעמו שני צלילים בלבד - ההתנשפויות הכאובות של בועז, ורקיעות רגליו של המחבל המתרחק בריצה. "בועז," היא נדה בראשה, קצוות שיער צונחות לתוך עיניה. "בועז, לא, לא לא לא…" היא הושיטה יד, ואז היססה, עוצרת באמצע התנועה כשידה מרחפת חסרת תועלת קצת מעל ידו-שלו, האוחזת במותנו, ספוגה כולה בדם. הוא מצמץ והביט בכיוון הכללי שלה, אך עפעפיו נראו כבדים ומבטו לא ממוקד, כאילו ניסה לראות מבעד לערפל. דינה הביטה לכל הכיוונים בחוסר אונים - למטה אל בועז, קדימה אל חבריה המתקרבים, מעבר לכתפה אל הנמלט. היא לא צריכה לעזוב אותו, היא לא יכולה לעזוב אותו, ובכל זאת… "יואל," היא פגשה בעיניו, נדה בראשה, ואז הסתובבה והתחילה לרוץ. 

היא הייתה מהירה. הוא הספיק לפתוח פער, אבל זה בסדר, היא הייתה מהירה והיא ידעה בדיוק לאן היא הולכת, והיצור הזה כנראה התקדם על עיוור. הוא לא יצליח לברוח. גם אם הוא יפנה עכשיו לתוך היער הוא לא יצליח לברוח. זה היער שלהם, והוא לא יכול לנצח את הכוח - את בועז - בממלכה שלו. 

לא היה לה נשק, אבל היא לא נזקקה לו; היא ירתה לעבר המחבל כמה לחשים שעברו לידו, קרוב אליו, לא מספיק טוב, לא מספיק. היא צעקה בתסכול, בזעם, וכיוונה את הלחש הבא נמוך יותר. הקרקע התפוצצה תחת רגליו והוא נזרק באוויר ונחבט בקרקע במרחק כמה מטרים. דינה לא היססה ופגעה בו בלחש שיתוק מהיר, ואפילו מהמרחק הזה בחשכה חלקית היא ראתה את גופו מתקשח. 

ואז הגיע החלק הכי גרוע.

היא פשוט… עצרה. לרגע ארוך היא עמדה שם, מתנשפת קלות, ומשהו דמוי ריקנות מילא אותה. היא הייתה צריכה לחזור אל בועז. להיות עצובה שהוא נפגע. להיות שמחה שהיא תפסה את המחבל. כל דבר, כל דבר מלבד הכלום הזה, שחדר עמוק לעצמותיה, התפשט ברחבי גופה. העולם התמוסס בשולי שדה הראייה שלה. היא עמדה שם, בין חבר פצוע ופושע לכוד, ולא זזה, ולא הרגישה דבר. 

כמה מילים בעלות איזושהי משמעות הצליחו לחדור מבעד למסך שנח עליה, והחזירו אותה בבת אחת למציאות. היא פנתה בחדות אל יואל, שעמד לפתע לידה. "מה זאת אומרת שניים לפינוי?" ירתה.

יואל בבירור השקיע מאמץ רב בהסוואת הרעד בקולו. "בועז חטף," הוא אמר. "ולבחור הזה יש פגיעת ראש ויותר פגיעה מגפיים. מסוק מגיע בכל מקרה, הוא צריך לדעת ש-"

"הבחור הזה," דינה סיננה. "יכול היה להרוג חבר שלנו."

"ובגלל זה הוא לא הולך לשום מקום," יואל הרים מעט את קולו. "אבל אנחנו לא משאירים אותו לדמם למוות."

"אולי זה מגיע לו!" היא צעקה עכשיו. ידיה נקפצו לאגרופים כדי לעצור את הרעידות.

יואל פתח את פיו כאילו הוא עומד לצעוק בחזרה, אבל אז הוא נשף בחדות ואמר, "זה לא משנה עכשיו. אני הולך לראות אם אני יכול לעזור לתאג"ד." הוא הסתובב והתחיל ללכת, וזרק מעבר לכתפו: "דווקא את היית ממש עוזרת!" 

דינה הביטה בו מתרחק, השפילה את מבטה לאדמה ולא הצליחה להרים אותו חזרה. דמה געש באוזניה, ומשב הרוח הקל נשמע חזק יותר מכל צליל אחר בסביבה. כשניסתה לזוז היא לא יכלה להניע אף שריר מלבד אלה שבידיה, מתכווצים, מרפים, שוב ושוב עד שהפעולה איבדה משמעות. המסך התפזר בפעם השנייה כשהרוח התגברה כל כך שלא הייתה לה ברירה אלא לכסות את פניה, ותוך כדי כך הבחינה במסוק, באנשים יוצאים ממנו, בחבר ואויב נלקחים לתוכו לפני שהמריא חזרה לאוויר ונעלם בשמי הלילה. 

לרגע שרר שקט, ואז יואל דיבר לתוך מכשיר הקשר שלו: "משנה לכנף, בוצע, עבור." הוא המתין מעט, ואז קול נשי, משובש, ענה לו: "כאן כנף, קיבלתי, סוף."

"לא סוף," אמרה דינה בלי לחשוב. 

הקול חזר מאוחר יותר הפעם, ונשמע מהוסס מעט. "משנה, חזור."

"כנף, כאן שרביט," דינה המשיכה, מחזירה מבט עקשני לעיניו הכעוסות של יואל. "לא סוף. חלקנו בעצם נצטרך להתמודד עם החרא שהשארתם אותנו איתו." היא לא טרחה לסיים. יואל המשיך לדבר בקשר לזמן מה בזמן שהיא התרחקה בצעידה איטית והתחילה לטפס חזרה במעלה המדרון. אחרי זמן מה, אולי שניות, אולי שעתיים, יואל הניח יד על כתפה, והאחרים היו לפתע לצדו. "זה היה יום קשה," הוא נאנח. "כדאי שנישן על זה." 

דינה לא אמרה דבר. דבר שהייתה אומרת לא היה משנה בכל מקרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא