יומנו של טום

קודם כל, המון תודה על כל התגובות שכתבתם עד עכשיו- הן ממש שימחו אותי וחיממו לי את הלב! :)

הפרק הזה מוקדש לכל הקוראים, המגיבים, העוקבים, המפרסמים, הממליצים והמדרגים. אתם נותנים לי המון מוטיבציה!

תכננתי לחפש את הסצנה המדויקת בסדרה בה טום מגלה שהוא קוסם. אני מצטערת מראש על אי הדיוקים, מרוב עצנותי החלטתי לוותר על העבודה הזו...

דרך אגב, אם למישהו יש רעיונות, הערות והארות, הוא מוזמן לשלוח לי הודעה בפרטי:)

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

"אתה קוסם, טום" הבחור האדמוני עמד מולי ואמר לי את המשפט המטורף הזה. משפט מטורף, שמשום מה מתחיל להישמע לי הגיוני.

אני מיוחד.

אני קוסם.

אני לא סכיזופרני.

אני לא מדמיין.

אני צדקתי.

הן טעו.

אני טוב.

שווה.

הבטתי בפרופסור הזה במבט... קשוח. כאילו ניסיתי למצוא את האמת בעיניים הבהירות והטובות שלו. להבין שזו לא מתיחה. שזה לא.. לא יודע מה.

שכל התחושות שהרגשתי כל הזמן, שכל היכולות שלי... שהייתה לזה סיבה מסויימת.

האיש הביט בי בחזרה, מישיר אלי מבט בטוח. הוא כן.

לא יכלתי למצוא שקר בעיניים שלו. רק שמיים תכלכלים, מלאי אפשרויות. עולם שלם וקסום.

אני קוסם!

אני לא משוגע.

וגם אם כן, אני לא היחיד. יש איתי מישהו כאן, מישהו בשיגעון הזה.

ניסיתי להסתיר את הסחרור שעטף אותי באותו הרגע, והקשחתי את מבטי. מתגרה.

"תוכיח לי!" ניסיתי להעביר את כל היכולות שלי, את כל הקסם שבתוכי לתוכו, שיעשה מה שאני רוצה כרגיל. שאדע שאני צודק.

והוא עמד במתקפה הזו בכבוד, ורק המשיך לסרוק אותי בעיניו, כאילו אומד כמה אני שווה. הוא נראה מתרשם.

זה טוב, נכון?

אולי אני מיוחד גם יחסית לקוסם?

זה יותר טוב ככה?

הפרופסור הושיט את ידו קדימה ומתוכה פרצה להבה אדמדמה- אש. 

הוא מכוון לשרוף משהו?

הוא החזיק את הלהבות בידו, כאילו חושב מה לעשות איתן. הוא הסתכל על הקירות הטחובים והמתקלפים, על המיטה הרעועה, על הארון הסגלגל, זה שהיה נראה כאילו נתרם על ידי הורים שילדתם התבגרה.

הארון!

הוא מתכוון לשרוף אותו!

ניסיתי לעצור אותו ולחסום את הארון בגופי, למנוע ממנו להתקרב אלי אפילו.

שלא יעז.

הארון הזה חשוב מדי.

מאחורי הדלת הזו יש סודות, מתנות וזכרונות של כל ילדי בית היתומים כמעט, אפילו של כמה שכבר עזבו.

חלקם עזבו באשמתי, אפשר לומר.

"אני חושב שיש בתוך הארון הזה כל מיני דברים שמנסים לצאת. רוצים לחזור לבעלים שלהם, אולי?" האיש פנה אלי בשלווה. מבעד לפנים שלו יכלתי להבחין בלעג סמוי. זה מצחיק אותו.

הוא נהנה לראות אותי סובל.

את האיש המיוחד הזה המשכתי לשנוא להמון זמן. המון? המון זו לא הגדרה מספיק טובה לנצח.

היינו שני אנשים שכולם אהבו.

היינו בסדר עם כולם.. חוץ מאחד עם השני.

דמבלדור. 

אני שונא אותך.

אני שונא אותך מהרגע הראשון שנכנסת לכאן. מהרגע שחשבתי שאתה מיוחד. 

לא נתת לי לחשוב ככה להרבה זמן.

כבר ביום ההוא, בתחילת הסיפור שלי, ביום שבערך הכל השתנה...

השארת אותי לבד.

מתמודד עם זה שאני קוסם.

עם זה שאני גנב.

עם פיסות של זכרונות שחמקו ממני בעזרת רוח מכושפת,

יויואים קופצניים שחזרו לילדים שלא באמת התגעגעו אליהם,

עם ארון שרוף.

אפר.

זעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא