המסע להצלת אולימפוס

הבית של טום היה שונה מאוד מהבית של מיה.
טוב... איך אני אגיד את זה בלי לפגוע במיה? הבית של טום היה ענקי לעומת הבית הקטן של מיה. הבית של טום היה מעוצב. שיחי ורדים בצורות מושלמות צמחו בכניסה, כמו גדר מסביב לבית. רק מזה היה ברור שהמשפחה של טום מאוד עמידה. ומלאה בכסף.
"מי אתה חושב שהוא?" שאלה אותי קייט. בשביל מישהו אחר השאלה הזאת הייתה נשמעת קצת מוזר, אבל אני ידעתי למה היא מתכוונת. היא מתכוונת לשאול של איזה אל הוא.
"מה אתם עושים?" התערבה מיה.
"אנחנו מתערבים על טום," עניתי. "אנחנו מנסים לנחש מי ההורה האלוהי שלו."
"התערבתם גם עליי?" שאלה מיה, בהרמת גבה.
הנהנתי בראשי. "רק שאנחנו לא כל כך יודעים מי ניצח."
"היה אמור להופיע לך סימן, אבל כנראה שאבא שלך עסוק כרגע. או שהוא משחק איתנו," קייט עצרה לרגע. "זה גם קורה לפעמים."
"יש לטום אמא או אבא?" שאלתי.
"אמא," ענה פאן שישב על ספסל לצד גדר הוורדים. "ראיתי פעם את אמא שלו מגיעה לאסוף אותו עם הלימוזינה שלהם," הסביר, וזרק מבט לכיוון הבית העצום. "הם עשירים."
"בסדר, ככה," שברתי את הדממה. "יש לנו את זאוס, האדס, פוסידון ואפולו."
רעם מתגלגל נשמע, למרות שהיום היה מאוד בהיר. "אל תזרוק את השמות האלה סתם!" סיננה קייט.
"כן, כן, סליחה," אמרתי בגלגול עיניים. "אז… אני אומר שזה..." בחנתי את הבית. תמיד היה לי חוש לדברים האלה - לפי דבריה של מיה טום היה שחצן, ושחצן תמיד מזכיר לי את... "אפולו," הכרזתי.
"10 דרכמות," אמרה קייט.
"סגור," הסכמתי. מיה התיישבה לידי על הספסל בפנים דרוכות. הנחתי שאין לה חשק לפגוש את טום.
קייט הביטה בי לרגע, ואז הנהנה לכיוון פאן, שעלה יחד איתה בשלוש מדרגות השיש ודפק בדלת. טום פתח.
קייט ופאן התחילו לדבר מהר. עיניו של טום פיזזו בין הסאטיר לחצויה, בבלבול ברור. כשמבטו הגיע למיה, היא הוציאה לו לשון. "את ממש שונאת אותו, מה?" צחקתי.
"הוא שחצן נפוח, אגואיסט, עקשן, ותחרותי." אמרה מיה בכעס. "בהנחה שכל הדבר הזה הוא לא מתיחה אחת גדולה, הדבר המשותף היחיד ביני לבינו זה שאנחנו חצויים."
"את בטוחה?" שאלתי.
"מה זה אמור להביע?" היא התפרצה.
"טוב, אתם… אתם לא… לא כל כך שונים, אולי." נאנחתי; אף פעם לא טוב הייתי בקטע הזה של התבטאות רגשית. היה יותר פשוט עם מיה הייתה מכונה, ואז מן הסתם הייתי יכול לעזור.
נשמעה קריאה מופתעת מפתח הדלת - קייט ופאן בטח סיפרו לטום על החצויים. אישה מבוגרת אך יפה, בסביבות גיל ה-,40 הופיעה בפתח הבית. היא לא נראתה מופתעת מהילדים שעמדו בכניסה.
עוד קריאה. "את ידעת על זה?" צעק טום.
"חיכיתי שתגיע לגיל המתאים," ענתה אמו. "גיל 13, במקרה הזה."
אני ומיה התחלנו להתקדם לעברם. הספקנו לשמוע את קייט אומרת שטום צריך לבוא איתנו - טום היסס והסתכל על אימו, אשר הנהנה בראשה.
"בסדר..." הוא אמר בהיסוס.
התחלנו לזוז ליציאה, אבל לפתע אימו של טום עצרה אותנו. "חכה רגע," אמרה ונכנסה לבית. כשחזרה, היה איתה תיק שבתוכו גיטרה. "אבא שלך השאיר לי את זה. אני חושבת שתזדקק לזה."
טום לקח את התיק ותלה אותו על צווארו.
קייט דחפה אותי בכתף והושיטה לי 10 דרכמות בכעס. מיה צחקה בשקט.
קייט חייכה. "מפתיע שהצלחתם לשרוד."
"למה מפתיע?" שאל טום.
"בדרך כלל חצויים לא שורדים יותר מדי זמן בחוץ. קורים להם... כל מיני דברים."
מיה וטום החליפו מבט קצר. "איזה דברים בדיו -"
צעקה קטעה את דבריה של מיה. צעקה של פאן.
"דברים כאלה," ענתה קייט במהירות ושלפה סכין.
הספקנו לראות דמות גוררת את פאן לאחת הסמטאות החשוכות. רצנו אחריה. החוטף הגיע למבוי סתום לאחר קילומטר, ואני שלפתי את החרב שלי ונעמדתי ליד קייט.
"החצויים, תמורת הסאטיר." החוטף לחש בגיחוך, והתכוון למיה ולטום. כשהתקרבנו, היה אפשר לראות שהוא בעצם - לא הוא… אלא… נערה. היא הייתה יפה. כמעט רציתי למסור לה את טום ומיה רק כדי שתהיה מרוצה.
אבל אז קייט סיננה, "אמפוזה." ניערתי את ראשי והערפול התפזר.
"החצויים, או ש..." היא התחילה לחנוק את פאן באיטיות. פניו של פאן הפכו כחולות.
"לא!" צעקה מיה ורצה לכיוונה, אך לפני שהספיקה להגיעה אליה, זרועות פרצו מתוך האדמה ומשכו את האמפוזה לתוכה. קייט, טום ואני עמדנו המומים לרגע. פאן הביט במיה בחרדה. מיה ניגשה אליו. "אתה בסדר?" שאלה. פאן רק המשיך להסתכל עליה בהלם.
"מה?" שאלה מיה והסתובבה אליי ואל קייט. החלפנו מבטים לשנייה.
"אני חושבת שאני יודעת מי אבא שלך..." פתחה קייט באיטיות, כמעט בהיסוס.
"אוי, לא," נרתעתי קצת.
"מיה..." קייט פנתה אליה והחליפה איתי עוד מבט חושש. "אבא שלך הוא אל השאול, העושר ומעמקי האדמה. אבא שלך... הוא האדס."

תודה רבה לבטאית שלי אריאל

הפרק הקודם