לא שייכת

כשהגעתי לשדה התעופה "גריי" (שאגב לקח לי שעות באינטרנט למצוא אותו) פניתי לדיילת וביקשתי ממנה את טיסת המתחילים לבית הספר "חמשת היסודות".

בהתחלה היא הסתכלה עלי כאילו אני משוגעת, אבל שאמרתי לה שאני ממהרת, היא לקחה אותי למטוס פצפון בירכתי שדה התעופה.

"זה הכול?" התאכזבתי.

הדיילת הנהנה, והלכה.

נכנסתי למטוס ולא האמנתי למראה עיני.

זה היה נראה כמו בית מלון יוקרתי, וגדול הרבה יותר גדול מהמטוס הכי גדול בעולם.

מזנון עמד שם, רגליו תקועות ברצפה, ובו ערמות על גבי ערמות של עוגיות. לא הצלחתי לעצור מעצמי מלטעום.

שטיח אדום נפרס על הרצפה, ודלתות זהובות, עמודו במרחק מה בין אחת לשניה בקירות.

ראיתי שעל כולם יש לוחות זהובות עם מסגרת אדומה, ועליה חרוטות שמות.

"סלח לי," פניתי אל ילד שהתחיל לפתוח את אחת הדלתות, "מה זה הקטע עם השמות?"

הוא היה מאד חביב וענה לי: "בשנה הראשונה שבאים ללימודים בוחרים תא, ואז נחרט על התא שלכם את השם. ומאז אתה תמיד באותו התא, עד סוף הלימודים, ואסור לילדים שלא התמקמו בו בשנה הראשונה להיכנס אליו."

"תודה רבה," אמרתי, "אני נגה גולד, מי אתה?" והושטתי לו יד.

"אני ג'יימס פוטר, נעים מאוד!" אמר ולחץ את ידי.

הוכתי הלם. "אבל אתה, כאילו, מפורסם!"

ג'יימס צחק. "כולם כאן מפורסמים, כי הם נולדו להורים חזקים ומפורסמים!" ובמילים אלה, הוא פתח את התא, נכנס, וסגר את הדלת אחריו.

שוטטתי במסדרונות, עד שהגעתי לדלת האחרונה. למזלי לא היה כתוב כלום על הלוחית, ולכן פתחתי אותה ונכנסתי.

נדהמתי. 

את הרצפה כיסה שטיח יוקרתי אדום, עם עיטורים זהובים, נברשת שנראתה עשוית זהב, עם כילה אדומה, האירה על החדר באור אדמדם, שתי מיטות אפריון זהובות - אדומות ומעליהם חלונות עמדו בשתי צדדי החדר, ושורת מושבים מרופדת קטיפה, נמצאה מול הדלת, ומשתי צדי הדלת, עוד מושבים.

הבטתי במעצמי במראה עם מסגרת זהובה שהיתה מולי, מעל שורת המושבים. נראתי לא רע.

הרמתי את המושב, ושמתי מתחתיו את המזוודה שלי, ולאחר מכן עליתי על המיטה הרכה והמפנקת.

אחרי שתי נפתחה הדלת בהיסוס.

"יש כאן מישהו שאל אותי ילד עם שיער ג'ינג'י ועינים חומות.

"לא, אתה יכול לשבת!" עניתי לו.

הילד שם את המזוודה מתחת למושבים בדיוק כמוני, ואז פנה למראה.

"אממממ... לא יפה לי ג'ינג'י...."אמר בהיהרהור, ומיד השתנה צבע שערו לירוק כהה.

"אתה... אתה.... איך שלא קוראים לזה שיכול לשנות את המראה שלו!"

הילד צחק. "את מתכוונת, מטמורפמאגוס?"

"כן, מטרופלמ - מה שאמרת."

הוא הושיט לי יד, "אני טד לופין, מי את?"

"אני-"

אבל הדלת נפתחה, וילדה יפת תואר נכנסה.

לא ידעתי מה הופך אותה לכל כך יפה, העינים התכולות שאפשר לטבוע בתוכן כמו ים? השיער הזהוב־כסוף שעיטר בתלתלים את ראשה? או בעצם גופה החיוור שנע באצילות מעודנת כל כך? אם הייתי בן, על בטוח הייתי מתאהבת בה.

"היי טדי!" היא אמרה.

"אתם מכירים?" שאלתי.

"בטח!" אמר טד, "ההורים שלנו חברים טובים, זאת אומרת, ההורים שלה, וההורים המאמצים שלי..." הוא נראה קצת עצוב אבל מיד חזר לעצמו, "תכירי את נימפדורה וויזלי! היא נקראת על שם אמא שלי..." הוא שוב נראה קצת עצוב.

פניתי אליה. "תני לי לנחש, את הבת של פלר דלאקור?"

היא הנהנה. "ומי את?" שאלה.

"אני נגה גולד."

"במה ההורים שלך עובדים?" היא שאלה.

"הם עורכי דין"

שניהם נראו ממש מופתעים.

"ווווווואאאאאאווווו!!" אמר טד, ומשך את המילה.

"אני גם יסוד כפול." אמרתי כבדרך גב.

"ווווואאאאאוווווו!!!!!" אמרה נימפדורה, ומשכה את המילה אפילו יותר מטדי.

הדלת נפתחה בחבטה.

ילד עמד בכניסה, הוא היה רזה, עם עיניים ירוקות כהות, שיער שחור־חום, וסנטר מחודד.

נימפדורה וטד מיד קמו, ונעמדו לפני.

"אל תדאגי נגה," אמר טד. "אנחנו לא ניתן למאלפוי לפגוע בך!"

"אם אתם מגינים עליה, כנראה יש סיבה," אמר מאלפוי בחיוך זדוני.

שני ילדים נכנסו לחדר.

ילדה אחת נראתה כמו הרת אדם, והילד סתם היה מאוד שריר.

"במה ההורים שלך עובדים?"

"לא עניינך מאלפוי!" פלט טד.

בבת אחת שני הילדים בעטו בטד ובנימפדורה, והם התקפלו.

אחרי זה הם זזו לצדי.

התקדמתי קדימה. "הם עורכי דין, יש לך בעיה עם זה?"

שני הילדים גיחכו, ומאלפוי חיך חיוך שנראה לי קצת אכזרי

"את חצופה!"

"כן, מה אתה-!"

בוינג! הילדה החטיפה לי סטירה.

"אתה חתיכת-!

"היי, את נחותה ממני במעמד, אז כדאי שתשתחווי!"

ברגע שהוא אמר את המילה 'נחותה' הילד הפיל אותי לרצפה מתחת למאלפוי.

ניסיתי לקום, אבל שניהם דחפו אותי בגסות לרצפה ולחצו על קנה הנשימה שלי.

מאלפוי דרך על הלחי שלי, והילדה הזיזה, לא בעדינות במיוחד, את ראש שלי כדי שהעיינים של מאלפוי יהיהיו בדיוק כמו מולי.

הוא התחיל ללחוץ על הלחי שלי בחוזקה, תוך חיוך זדוני.

"הי!" קראה נימפדורה.

מאלפוי הביט אליה, ולרגע התלבט האם לוותר לה, ולבסוף אמר: "ראי זאת במתנת פרידה ממני, בוצדמית מטונפת," ורים את רגלו ויצא מהתא, יחד עם "חבריו" המגחכים.

"את בסדר?" שאלו טד ונמפדורה ביחד ברגע שהחבורה יצאה.

"כן," אמרתי, וניקתי את הלחי שלי מול המראה.

"מי אלה?"

"מייקל מאלפוי, ג'ריינה פריקסון, וינסאנט גויל."

"הם חבורת בריונים, לא כדאי לך להתעסק איתם,"

"אני אראה להם מה זה, יא****־"

"לא כדאי לך. היה לנו חבר שהם נטפלו יליו, והוא קרא עליהם תיגרה,"

"היה?" הבחנתי שטד דיברה בלשון עבר.

"אחרי שהוא יצא מבית החולים עם שלוש גפיים שבורים, הוא עבר לעבוד אצלם באחוזה."

"עד כדי כך?" שאלתי בזעזוע. זכרתי משהמנהלת אמרה לי, אבל לא דמיינתי שזה כזה מוגזם.

"עד כדי כך." אמרה נימפדורה.

"אבל זה..."

"אצלנו האלמנטרים, רק החזק שורד."

הפרק הקודם		הפרק הבא