ברגעים האחרונים

טונקס מחליפה איתי מבט וקורצת לי. הקונדסאים היו עפים עליה. אבל אני האחרון שנשאר. היחיד מבין ארבע.

טונקס מביאה לי את ידה ולוחצת. אני מחייך. יש לה זיק של שובבות שמופיע ומרגיע כל אחד במצב הכי מלחיץ.

אני לוחץ חזרה. אנחנו הולכים לגשר ומשקיפים על האוכלי מוות למטה. עדיין מחזיקים ידיים אנחנו שולחים קללות לעבר אוכלי מוות וענקים.

אנחנו כל כך מרוכזים באוכלי מוות למטה שאנחנו לא שמים לב אל מישהו שמתגנב מאחורינו וצועק את הקללה הירוקה.

החיים עפים מולי כמו סרט שדבוק לעיניים. הוא משתהה במקום בו אני רואה את טונקס לראשונה וממשיך הלאה לפעם שטונקס מתוודה שהיא אוהבת אותי. "רמוס.." היא לוחשת. "דיי! מגיע לך מישהו בריא וטוב יותר ממני." אני צועק. עכשיו אני מתחרט שצעקתי.

"רמוס.." עיניה מלאות דמעות שלאט לאט זולגות על פניה.

"תמשיכי האלה. אני לא ראוי בשבילך." אני אומר וקולי נשבר.

''רמוס.. אני לא אוכל בילעדיך!" 

אני חוזר למציאות הכל ירוק לי בעיניים. אני משחרר קצת את ידה של ניפומדורה. ''אני אוהבת אותך'' היא אומרת לי בלי קול.

''גם אני או'' . גם אני אוהב אותך רציתי לומר לה חזרה אבל אני לא מספיק לסיים.

הפרק הקודם