איך להפוך לנבל

פאנדום: פרסי ג'קסון.

"טוב חברה, היה לנו שיעור מעולה, אתם משוחררים" וויל חייך בסיפוק אל החצויים הצעירים שניגבו זיעה ממצחיהם ותלה בעייפות את אשפת החיצים על גבו.

הוא הסית את הפוני הבלונדיני שניקו גזר לו ממצחו ופנה לצאת ממגרש אימוני החץ וקשת. הוא הביט בשעונו ונאנח כשהבין שנותרו לו רק עשר דקות בודדות לפני שתתחיל המשמרת שלו במרפאה.

וויל מיהר אל ביתן אפולו, זרק את אשפת החיצים ואת הקשת הכבדה שלו על מיטתו, שלף מארונית הבגדים שלו חולצה צהובה עם הכיתוב "here comes the san" וג'ינס ונכנס להתקלח.

הוא הביט במראה. פרצוף חיוור מעט הביט עליו בחזרה. וויל עצם את עיניו וניסה להעביר את החולשה שתקפה אותו. בזמן האחרון הוא ישן כל כך מעט.

שני חצויים חדשים הצטרפו אל ביתנו, תלמידים חדשים אל כיתת הלימוד שלו בחץ וקשת, ובנוסף היו לו משמרות ארוכות ומתישות במרפאה.

אבל וויל אהב את עבדתו וידע שאסור לו להיות חלש. הוא סירק מעט את שיערו באצבעותיו ויצא מהביתן אל כיוון המרפאה.

הוא חייך חיוך רחב כשמזכר שניקו יהיה שם. ניקו הובהל לשם על ידי כירון אחרי שניסה לעשות מסע צללים למקדונלס, וחזר מחוסר הכרה. וויל נשם עמוק ופתח את הדלת.

"מה לעזאזל"?! הוא קרא בהלם.

ניקו די אנג'לו, רגלו חבושה וידו מחזיקה בחרב קצרה אך קטלנית עמד במרכז המפראה כשהוא מבתר בובת אימונים מרוטה בתנועות מיומנות.

"ניקולאס די אנג'לו" צווח וויל שהתעורר מההלם שאחז בו, הוא התקרב אל ניקו באיום "מה בשם כל האלים נראה לך שאתה עושה"?!

"היי וויל" ניקו סובב בתנועה חלקה את החרב ותקע אותה בנדנה. הוא ניסה לחיך את חיוכו המקסים שבדר כלל עבד על וויל, כדי לרכך מעט את זעמו, אבל לא הפעם. וויל היה רותח.

"אפשר להבין מה אתה עושה"? וויל הניח את ידיו על מותניו והביט בניקו בנזיפה.

"אהמ..." ניקו נראה אבוד "מתאמן בחרב".

"ולמה לעזאזל אתה מתאמן בחרב במקום לשכב במיטה ולנוח? אתה עוד תהרוג את עצמך"! וויל סימן באצבעו על מיטתו של ניקו.

אבל וויל.." ניסה ניקו להתווכח.

"אני לא רוצה לשמוע כלום" אמר וויל בחומרה "אני הרופא פה ואם אני אומר לך לשכב במיטה ולנוח אז אתה תעשה את זה".

ניקו עשה פרצוף מסכן ונשכב בחוסר רצון במיטתו. "אני כבר בריא לגמרי" הוא הפטיר אל עבר וויל.

"כן כן, שמענו" גיחך וויל.

"אני רציני הפעם וויל" ניקו תקע בו מבט חמור "אני רוצה שתעזוב אותי כבר"! הוא התהפך על צידו וכיסה את עצמו על מעל לראש בשמיכה.

"ניקו" קולו של וויל התרכך. הוא שכח עד כמה הוא כעס עליו לפני רגע, ועכשיו רק רצה לפייס את בן זוגו.

"עוף מפה" הפטיר ניקו בקול עמום בגלל השמיכה שעטפה אותו.

"אני מצטער ניקו" אמר וויל בקול עדין והתיישב על קצה המיטה שעליה שכב ניקו "אתה יודע שאני בסך הכל דואג לך".

"אני יודע" נאנח ניקו "אבל אתה לא צריך לדאוג לי כל כך. אני בסדר".

"ברור שאני צריך לדאוג לך" התעקש וויל "אם לא הייתי דואג לך כל כך כבר מזמן הייתה הופך לשלולית צללים".

"אל תגזים" ניקו הסיר מעל פניו את השמיכה, כנראה מחוסר אויר "אני בריא עכשיו לגמרי".

"אתה ממש לא"! התעקש וויל והסיר את השמיכה לגמרי מגופו של ניקו "רק אתמול הגעת לכאן מחוסר הכרה ועם רגל שבורה וכבר אתה מחליט להתאמן בחרב. זו פשוט חוסר אחריות"!

"נו, מה אתה רוצה שאני אעשה"? התלונן ניקו "אני משועמם כל היום ואתה לא נותן לי לזוז מכאן". וויל ליטף את זרועו של ניקו.

"אתה תאלץ להתמודד, כי אתה הולך להישאר כאן לפחות עוד יומיים" הודיע וויל וציחקק למראה פניו המבועתות של ניקו.

"לא"! אמר ניקו "ואתה יודע, כבר עברו הזמנים האלו שאני הייתי נפצע בכוונה ואתה היית פוקד עלי להישאר יותר זמן משהייתי צריך באמת, רק כדי שאהיה איתך".

וויל הסמיק קלות.

"אתה יודע שאם אתה רוצה אתה פשוט מבקש ממני ואני אהיה פה איתך, אתה לא צריך לעשות את זה במסווה של פקודת רופא" ניקו צחק והעביר את אצבעותיו הדקות על לחיו של וויל.

"אני יודע את זה ניקו" נאנח וויל "אבל אני רציני שאתה צריך להישאר פה עוד יומים לפחות. לפיקוח, אתה יודע..."

"אוף" ניקו נאנח כמי שמקבל עילו את גורלו "אבל רק אם תבוא לבקר אותי הרבה מאוד" הוא התנה בפינוק.

"ברור, ילד יפה שלי" וויל זרח בחיוך ורכן אל ניקו לנשיקה.

"למה עצרת"? שאל ניקו אחרי דקה כשוויל עצר באמצע הנשיקה ובהה בשידה שעל יד מיטו של ניקו.

"ניקו"! הוא נשמע עצבני שוב "אתה לא אכלת בכלל את מה שהבאתי לך"! הוא הביט בצלחת המלאה לגמרי שהביא לכאן בבוקר.

"נו באמת, מה אתה עושה כזה ביג דיל" נאנח ניקו וסובב את פניו של וויל לעברו.

"זה כן ביג דיל ניקו" התעקש וויל "תראה" הוא העביר את ידו על מותנו הצרה של ניקו, שהעצם בלטה ממנה מרוב רוזי "אתה בתת משקל מזעזע"!

"אני בסדר גמור" התעקש ניקו.

וויל הליט את פניו בכפות ידיו ונאנח. ניקו קם בבהילות לראות אם משהו קרה.

"וויל הכל בסדר"? הוא שאל בדאגה וניסה לראות מה קורה עם וויל "למה אתה בוכה"?

"כי החבר שלי לא אוהב אותי" התייפח וויל.

"מה"?! הזדעק ניקו "ברור שהוא אוהב אותך"!

"הוא לא"! המשיך וויל לבכות בכאילו "לא אכפת לו ממני. לא אכפת לו שהוא יכול למות והוא עושה דברים מסוכנים".

"לאלאלא" ניקו נראה אומלל "אל תבכה בבקשה! אני אעשה כל מה שתגיש לי לעשות. אני אפילו אוכל"!

"באמת"? וויל הציץ מבין אצבעותיו בחיוך רחב.

"כן כן אני אוכל ורק אל תבכה" התחנן ניקו "אני שונא שאתה בוכה בגללי"!

"יש"! תוך שניה וויל עבר ממצב של בכי לחיוך זורח "אז אני הולך להביא לך משהו לאכול". הוא התרומם מהמיטה.

ניקו נשף כדי להבהיר כמה הוא אינו מרוצה מכך. "שתדע שאני בכלל לא רעב. בכלל לא. ואני אוכל רק בשבילך" הוא הבהיר.

"תודה ילד מוות שלי" וויל רכן אל ניקו והטביע נשיקה קצרה על שפתיו. הוא הגיש לניקו כדור לחיזוק וכוס מים ויצא להביא לו משהו לאכול.

וויל חייך כל הדרך אל אולם ארוחת הצהריים וחזרה, נושא צלחת מלאה באוכל. ניקו היה כל כך חמוד (אבוי לו אם הוא ישמע שהוא קרא לו ככה) שהוא יכל להתפחלץ.

רעש מוזר נשמע מאחורי ביתן המרפאה כשוויל עמד לפתוח את הדלת. הוא ניסה להציץ ולא ראה כלום. הרעשים נשמעו יותר בברור.

וויל עקף את הביתן ופנה אל מאחוריו.

הוא כמעט קיבל התקף לב כשראה שני אנשים עומדים בין השיחים.

"WTF"? הוא צעק וקפץ לאחור, מקלל בשקט על החום שפשט בו כשכל הלזניה נפלה על ירכו וליכלכה את מכנסיו.

"האמ..." הבחור שעמד שם לא נראה כאילו ציפה לזה "היי וויל"?

וויל נראה מופתע ועיננו התעגלו לגודלן המקסימלי "אנחנו מכירים מאנשהו"? הוא ניסה להישמע חביב ככל שיכל, יודע שיש מצב שהוא מכיר את הבן אדם הזה ולא זוכר, זיכון לא היה הצד החזק אצל וויל.

"אני לא חושבת שאנחנו מכירים" הבחורה שעד עכשיו עמדה מאחורי גבו של הבחור התקדמה. היא היתה מדהימה, עם שיער זהוב תלתלים שופע.

"מה... מה אתם עושים כאן"? גימגם וויל בבהלה ותכנן לרוץ משם ברגע שיתאפשר לו ולקרא לכירון "אתם חצוים"?

הבחור והבחורה החליפו מבטים. וויל הספיק לקלוט באבחנה דקה מין סימון מסוכם בניהם לפני שהבחור פשט את ידו לפנים ומלמל במהירות משהו.

"ניקו. לא." הספיק וויל לקרא לפני שרגליו פקו והוא צנח על האדמה הקשה.

"הוא היה האחרון" אמרה הבחורה ונגעה בקצה נעלה בגופו הרפוי של וויל, מוודאת שהוא מחוסר הכרה לגמרי "עכשיו רק צריך לקחת אותו לאיפה שכל השאר".

"ואז היא תתן לנו את כל הכסף המובטח" הבחור חיכך את כפות ידיו בסיפוק" ונצא שנינו לטיול רומנטי בקרביים". לא היה צריך עין חגדה במיוחד כדי להבין שלבחור יש קצת יותר מסתם חיבה לבחורה.

וזה בהחלט לא נראה ההדי.

"תרים אותו" היא פקדה על הבחור השרירי. הוא נאנח והרים בתנועה קלילה את וויל, שהבעה מבותעת עדין עמדה על פניו, מהקרקע.

הבחורה כרכה את זרועה סביב מותניו של הבחור, כשזה החל למלמל מילים ארוכות במהירות מסחררת כשהוא מסתובב יחד עם הבחורה ו-וויל על עומדו.

אחרי חצי דקה מין ענן לבן עטף אותם, והשלושה נעלמו ב'בופ' קטן.

היי לכל קוראי הפאנפיק.

הפרק הזה היה האחרון שדיבר רק על פאנדום מסוים ובפרק הבא בעזרת ה' העלילה משתלבת ביחד ומתחילה להיתבהר (ולהסתבך מוחעחע).

אני יוצאת לנופש היום, אז אני אשאיר אתכם קצת במתח עד שבוע הבא...

בנתיים אני רוצה שתענו לי על שאלה חשובה בתגובות:

בפרקים הבאים אתם מעדיפים נקודת מבט כללית על כולם יחד או שכל פרק אני אכתוב שאחד מהנערים מספר?

הפרק הקודם		הפרק הבא