אילו לא הייתי קוסם 2

"אתה מוכן ללכת לקנות גבינה"? ביקש דראקו ביום למחרת בבוקר, כשגילה שהכין חביתות אבל הגבינה נגמרה.

"ולמה שאסכים"? בררתי כמו סוחר ממולח וכיווצתי את גבותי.

"כי ביקשתי ממך" קרא דראקו מהמטבח וניסה בקושי רב להפוך את החביתה בלי להדביק אותה אל הקיר.

"זה לא מספיק לי" עניתי בצעקה משלי והמשכתי לחרוט בעזרת קיסם על שולחן העץ.

"אז מה ירצה אותך"? ילל דראקו ועבר לחביתה השניה, כשהראשונה נחה לה כבר בביטחה בצלחת זכוכית.

"אני רוצה שתחשוב כמו ילד גדול" עניתי וחייכתי.

"נשיקה מושקעת במיוחד כולל נשיקה בצוואר יספק אותך"? ראשו של דראקו הציץ מהמטבח כשעל אפו מושפרצת טיפת ביצה צהובה.

"אהמ.. אני חושב שכן" עניתי בעיניים נוצצות וקפצתי מהכיסא. נעלתי נעליים במהירות, ותוך דקה כבר הייתי בחוץ, בדרך למכולת הקרובה.

"שלום הארי" אמר קול מאחורי כשעמדתי מול המקרר בחנות, וניסיתי להבין איפה לעזאזל ממוקמת הגבינה.

הסתובבתי לאחור, כדי לגלות נערה בת גילי, שנראתה לי מוכרת.

"אהמ.. היי" אמרתי, מנסה לדלות מזכרוני, שדרך אגב, הוא לא משהו, מאיפה היא מוכרת לי.

"אני קייטי" היא אמרה בחביבות, שמשום מה נראתה לי מזוייפת "שיחקתי איתכם אז במגרש הכדורגל, זוכר"? היא שאלה ונשענה על מדף החטיפים מאחורי.

"אה, כן" עכשיו הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

"אז אתה החבר של דראקו, אני מבינה" היא אמרה בחיוך, וסילסלה קצוות שיער בלונדינית באצבעותיה.

"ולמה זה אמור לענין אותך"? שאלתי בתוקפמנות והחזרתי למקום יוגורט שכמעט וצנח על הריצפה המסכנה.

"תרגע" היא ביקשה באותו טון נחמד מידי "אין לי שום דבר נגדך".

"קראב וגויל שלחו אותך"? ביררתי בחשש.

"ממש לא" ענתה קייטי "זה לא קשור למקרה הזה בכלל. פשוט..." היא חייכה חיוך רחב "יש לי מידע שעשוי לענין אותך" היא אמרה בקול צופן סוד.

זה רק אני, או שהבחורה הזה ראתה יותר מידי סרטים, עם הדיבור הזה?

בכל מקרה, זה נשמע מסקרן. "איזה מידע"? ביקשתי לדעת.

"אתה זוכרת את הבחור שהיה איתנו גם במגרש אז, ארני"?

"אהמ...כן" עניתי. אם אני לא טועה, הוא היה גבוה כזה, ודי חתיך. "מה איתו"?

"אז..." היא אמרה בדרמטיות מפגרת "ראיתי אותו ואת דראקו מתנשקים"!

"פפפ" נשפתי בזילזול "תנסי לעבוד על ההצגות שלך קצת, למה נראה לך שאני אאמין לך"?

"בגלל אני יודעת ששלשום דראקו לא היה בבית בין השעות ארבע וחצי לחמש" היא חייכה חיוך מנצח.

"מאיפה לך את המידע הזה"? שאלתי בכעס אצור "את עוקבת אחרינו"?

"ממש לא" היא ענתה "פשוט אז ראיתי אותם מתנשקים ליד מגרש הכדורגל, טיפש".

לא ידעתי מה לחשוב. מה לעזאזל אני אמור לחשוב? מצד אחד, למה שדראקו יעשה את זה? הוא אוהב אותי. נראה לי כאילו.

"א...את רצינית"? גימגמתי והחוורתי.

"כן" היא ענתה "אני צריכה לזוז, אז.. בי הארי" והיא עזבה אותי שם, בוהה בקיר מולי.

מה אני אמור לעזאזל לחשוב?!

מצד אחד, זה נראה כאילו הוא אוהב אותי, ואין לו שום סיבה לעשות מעשה כזה. אבל... ההוכחה שלה מוחצת, אחרת, מאיפה שהיא תדע בכלל שהוא לא היה בבית?

לאט לאט הרגשתי איך הרגליים שלי הופכות לג'לי ונאלצתי להישען על הקיר כדי לא ליפול.

הלב שלי צנח עמוק יותר ויותר. ניסיתי לדחוק את מה שהיא סיפרה לי כרגע לצד מוחי ולשכנע את עצמי שאין סיכוי שזה קרה, אבל משום מה, לא הצלחתי.

למה הוא עשה לי את זה? אני אהבתי אותו באמת! והוא סתם ניצל אותי. לא מספיק קשה לי?!

מאמא מיה, לא לרצוח אותי.

הפרק הקודם		הפרק הבא