לינדה רקוויל

---

כותב: מלאך לבן
הגולש כתב 13 פאנפיקים.

פרק מספר 4 - צפיות: 2351

(5) 3 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: PG - פאנדום: פ"ג (אחרי גש"א) - זאנר: הרפתקאות - שיפ: הרגילים בינתיים - פורסם ב: 17.08.2020 - עודכן: 24.09.2020

המלץ!

ID : 11453

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

אוקיי נחשו מה?

גם את הפרק הזה בטאה אתם-יודעים-מי

אשמח לתגובות והנה הפרק

"טוב אז מה עושים עכשיו"? שאל בון.

ישבתי שם כבר חמש דקות, נשימתי כבר חזרה לקצב הרגיל והיה ברור שצריכים להמשיך לאנשהו מפה...

"הולכים לראות איזה סרט טוב כדי להירגע מכל היום המטורף הזה" אמר שון

גילגלתי את עיניי. לפעמים אני מצטערת ששון לא אנושי כי אני לגמרי רוצה לרצוח אותו!

"שמעתי את זה" העיר שון בנימה נעלבת.

"לינדה תירגעי" אמר בון בעדינות "הכל יהיה בסדר, פשוט תחשבי"

הנחתי את ראשי בין שתי ידי, אבל במקום לנסות לתכנן את המהלך הבא נשטפתי אל זיכרונותי.

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי בראש את בון. בהתחלה קראתי לו פשוט "הקול", אחר כך החלפתי לו את השם לבון. זה היה שמו של הכלב שלנו, שמת.

ההורים שלי היו בטוחים שבון הוא רק חבר דמיוני שלי, והם היו לגמרי בסדר עם זה בהתחלה. אבל כשהייתי בת 10 הם התחילו קצת להילחץ.

"לינדה" אני זוכרת את אימי אומרת לי "את בת 10, את לא חושבת שזה כבר גדול מידי בשביל חבר דמיוני"?

אבא היה קצת יותר תקיף "לינדה חברים דמיונים זה לילדים. את חייבת להפסיק עם זה"

ניסיתי להסביר להם שזה לא בשליטתי. שאני לא יכולה לגרש את קולו מתוך הראש שלי. הם נאנחו אז והביטו אחד על השניה במבט תוהה.

בלילות הייתי שוכבת במיטה ושומעת אותם דנים מה לעשות בבעיה שלי, הייתי כועסת על עצמי, למה אני לא יכולה להיות ילדה רגילה?

עד שיום אחד הפסקתי לדבר על בון.

ההורים שלי היו בטוחים ששכחתי ממנו ואני התקדמתי הלאה.

אף פעם לא אמרתי להם שזה היה בגלל שפחדתי שהם ישלחו אותי ל"מומחה לילדים" כמו שהם דנו בלילה הקודם.

"כל זה יפה מאוד" אמר פתאום שון והקפיץ אותי מהירהורי "אבל אם הייתי רוצה לדעת את ההיסטוריה של בון הייתי פשוט שואל אותו" הוא ציחקק "ואת רואה שלא שאלתי אותו-מה שמראה שזה לא מעניין אותי" הוא סיים באנחה דרמטית

"אני לגמרי מבין אנשים שמתענינם בי. אבל להתענין בבון?! הוא הוסיף בתהיה מזויפת

"היי" צעק בון

"טוב זה לא הזמן!!!!!" חשבתי, והפעם נזהרתי לא לומר את זה בקול

"יש לכם רעיון מה נעשה עכשיו?" שאלתי אותם במחשבותי

"נלך לישון" מלמל שון

"שון שון כל היום רוצה לישון" זימזם בון והפסיק במהירות כשנהמתי עליו בעצבנות

"תעשי את מה שהר'ייצל הזאת אמרה לך לעשות" הציע בון

"מה היא אמרה לי לעשות"? שאלתי אותו וניסיתי להיזכר

"נו, היא אמרה משהו עם קשתות וחדקרנים" הוא ניסה לעורר את זיכרוני

"ומטבע ומייקל ג'קסון" הוסיף בון

"אתם גאונים!!" התרגשתי וקפצתי מהכסא לכייון היציאה מהחנות.

"אה, אז עכשיו יש פה אנחנו בסיפור" מילמל שון, התעלמתי ממנו כי ראיתי שכל יושבי המסעדה נועצים בי מבטים מוזרים.