עולמות מתנגשים

טוב, זה היה מהיר.

הפרק היום הוא על הסדרה חבורה של קוסמים, אבל אל תדאגו, גם אם אתם לא מכירים אותה ממש פשוט להשלים פערים, תראו בהמשך.

מינרל ולס הייתה עיירה שקטה. היו בה גנים מטופחים, היה בה בית הארחה גדול ויפה בשם הגרנד אוק, והיו בה חנויות קטנות ומצועצעות. אנשי העיירה היו חביבים לכל תייר תועה שחיפש, לדוגמא, את אולם המופעים בבית הארחה, או את חנות הממתקים, ואכן היו שם הרבה מאד תיירים. היא הייתה עיירה שקטה ונעימה.
אבל לא מזמן קרה בה משהו שחולל מהומת עולם.
"היי, לילה," נשמע קול נעים באוויר הערב. הנערה חומת השיער וחפוית הראש לא טרחה אפילו להרים את מבטה.
"שלום אמילי." השיבה בקול עגמומי. הנערה אליה הופנתה התשובה הייתה נערה בלונדינית, לבושה כולה שחור, וכובע ברט שחור נוטה הצידה הונח על שערה הגולש. היא התקדמה לכיוון הנערה באיטיות, ונראתה נינוחה למדי.
"מה קרה, לילה?" שאלה. "מעולם לא ראיתי אותך דיכאונית כל כך."
הנערה ושמה לילה הרימה את ראשה. היא חשפה עיניים עליזות, שנראו כרגע כאילו באו להלוויה.
לילה נאנחה.
"חנות הקסמים נשרפה."
אמילי התיישבה לצידה והביטה לכיוון אליו לילה הביטה עד עכשיו: מבנה שרוף עד היסוד, שסרטים משטרתיים חוסמים את המעבר מולו. נראה שהסרטים נתלו בחיפזון רב.
"אז למה את והחבורה לא עושים איזשהו משהו?"
לילה השמיעה עוד אנחה עמוקה.
"החבורה התפרקה. רידלי כועסת עלינו, קרטר, אולי, ואיזי כועסים על רידלי, ותיאו עצוב שעזבת."
"עזבתי?" שאלה אמילי בקול רך. "אם כך, איך אני פה?"
"זה רק חלום." השיבה לילה. "אני חולמת את החלום הזה כל יום מאז שהחבורה התפרקה."
נוצרה שתיקה קלה, אותה אמילי שברה.
"אז אלו הסיבות שבגללן פירקתם את החבורה?" היא נשמעה ספקנית מאד, בשונה מבדרך כלל.
לילה הנידה בראשה.
"זאת באמת לא הסיבה האמיתית."
עוד שתיקה קלה שררה.
"אז מה הסיבה האמיתית?" שאלה אמילי, וכובעה נטה עוד יותר הצידה.
"קלגן. הוא איים עלינו. הוא זה ששרף את חנות הקוסמים." השיבה לילה. היא סימנה לאמילי לקום ולבוא איתה.
אמילי קמה.
"ואתם מתכוונים לוותר לו?"
לילה משכה בכתפייה.
"אין לנו ברירה אחרת." היא התחילה ללכת בכיוון ההפוך מחנות הקוסמים, אל חנות חשוכה ורחוקה.
"באמת לילה," נזפה אמילי, אבל קולה עדיין נשאר חולמני ונמתח. אי אפשר היה להכחיש את העובדה שזה ערב נעים מכדי שיקרה בו באמת משהו רע מלבד אולי כדור גלידה שנפל לילד מהגביע לרצפה. "לא ככה אני מכירה אותך. מה קרה עם האופטימיות? עם השמחה? מה קרה עם 'תמיד למצוא את חצי הכוס המלאה'?"
"אין חצי כוס מלאה. נשאר רק אוויר." לילה המשיכה ללכת בגו שפוף. אמילי תפסה בידה והכריחה אותה להסתובב ולהישר אליה מבט.
"אם ככה, למה אני כאן?" שאלה בקול רך בצורה כמעט מבעיתה. "למה את חולמת עלי אם השלמת עם זה?"
עינייה של לילה גדלו.
"בואי איתי." אמרה, וקולה חזר להיות אותו קול עליז ונמרץ שאמילי הכירה. היא חייכה קלות ואיפשרה ללילה למשוך אותה לכיוון חנות על הידית נתלה השלט: סגור.
לילה התעלמה מהשלט ופתחה את דלת החנות לרווחה. היא הייתה ריקה לגמרי. אמילי נכנסה פנימה משתאה.
"זאת החנות של אבא שלי."
לילה הנהנה.
"כן, אבל תראי מה יש שם..." היא התחילה למשוך את אמילי לכיוון מסוים, אבל אמילי לא זזה ממקומה, קפואה, עינייה בוהות באוויר לשום מקום.
"אמילי?" שאלה לילה ונפפה בידה מול עינייה של מילי. אמילי לא מיצמצה. "אמילי!"
"אין לך ברירה אחרת,, אמרה אמילי וקולה נשמע מוזר ומחוספס. "חבריך ימותו אם תעשי זאת."
לילה ניסתה לברוח לכיוון אליו ניסתה להוביל אמילי קודם, אבל ידה של אמילי נשלחה וסגרה על ידה כמו צבת. לילה נאבקה אבל לא הצליחה להשתחרר.
"התשובה נמצאת מתחת לאפך, אבל את לא יכולה לראות אותה."
לילה הרגישה שאם היא רק תצליח להגיע למקום יפתרו כל בעיותיה, היא תמצא מענה לכל שאלה, פתרון לכל בעיה. טיפות זיעה ביצבצו על מצחה כשניסתה להגיע לשם בחוסר הצלחה. ידה של אמילי הייתה חזקה כמו של מתאגרף.
'שכחתי שהיא לומדת אומנויות לחימה,' חשבה לילה בהרגשה נואשת.
אמילי חזרה לדבר, והפעם המשפט שהיא אמרה היה מוכר ללילה.
"לבד אתם חלשים, רק ביחד אתם חזקים."
"זה המשפט שאמרה מגדת העתידות," אמר לילה בבילבול. "מה - ?"
אך לפתע התפוררה אמילי, ממש התפוררה, וכל האבקה השחורה- צהובה שנותרה ממנה נישאה ברוח והתפזרה. לילה הרגישה שהיא עומדת להקיא. היא בהתה במקום שבו הייתה לפני שניה אמילי במשך שניה ארוכה, ורק אז התאפסה על עצמה ונזכרה שהיא רוצה ללכת. אבל לפני שהספיקה לעשות אפילו צעד אחד, הכול סביבה התפוגג. החנות, החדר, מינרל ולס, הארץ...
והיא נפלה לתוך חשיכה שחורה, עמוקה יותר מאי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא