בית המסתור

היום היה תורה של הרמיוני להכין את ארוחת הערב.

בדרך כלל היא שונאת לבשל, אז היא פשוט עושה לחשוש וגורמת לדברים להכין את עצמם, אך מכיוון שלחשושי עבודות בית הם לא הצד החזק שלה -'רק משום שמעולם לא הייתי צריכה להתאמן' כפי שהייתה נוהגת להזכיר תקופות לכל דיירי הבית - האוכל לא היה יוצא מאוד טעים. במקרה הטוב הוא היה אכיל

"אוי לא, הרמיוני מבשלת היום ?" שאל נוויל את התאומות פאטיל ודיגבון שעמדו בפתח הכניסה למטבח והתבוננו בהרמיוני.

"כן, אבל נראה שהיום היא מבשלת עם הידיים ולא עם השרביט." אמר דיגבון.

"האריס חושב שזה ישפר את הטעם, " אמרה פרוואטי. "אבל אנחנו בספק." הוסיפו ביחד התאומות.

"אני מקווה שדיגבון צודק.." מלמל נוויל בשקט והלך אל הסלון. התאומות בעקבותיו.

"אז הרמיוני, מה את מכינה לנו היום ?" מחה דיגבון כף רועמת ונכנס אל המטבח מבהיל את הרמיוני בטעות.

"אוה !" אמרה הרמיוני, נרגעת מבהלתה. "אני חושבת שאורז ותפוחי אדמה, אולי סלט."

דיגבון עטה ארשת פנים מאוכזבת מהתפריט הדל והשתדל לחייך בנימוס אל הרמיוני.

הרמיוני בהיסח הדעת כמעט חתכה לעצמה את האצבע. דיגבון מיהר אליה והוציא את הסכין מבין אצבעותיה.

"אולי אני אכין את ארוחת הערב היום ?" הציע בחשש.

גאוותנותה של הרמיוני לרוב לא הסכימה לה להפנים כישלון במשימה.

"אוקי. תודה האריס." אמרה ויצאה מן המטבח.

משאירה את דיגבון מעט המום.

היא הצטרפה לנוויל והתאומות בסלון.

הן שיחקו טאקי מתפוצץ בזמן שנוויל קרא בספר שלו.

"איפה קינגסלי ?" שאלה הרמיוני בזמן שצנחה בתוך אחת הכורסאות.

"הוא היה צריך ללכת, הוא התעתק. עניין סודי בהחלט, האגריד הגיע לקחת אותו." ענתה לה פדמה.

"האגריד היה כאן ??" שאלה הרמיוני כמעט קופצת על פדמה.

"כן, הוא ביקש שלא נקרא לך משום שלא יכל להישאר." אישרה לה פרוואטי.

הרמיוני צנחה חזרה לקופסא מאוכזבת.

"אני בטוח שהוא גם רצה לראות אותך הרמיוני, פשוט כנראה העניין שהוא היה צריך לקרוא לקינגסלי בשבילו היה ממש דחוף." אמר אליה נוויל והרים את ראשו מן הספר.

הרמיוני התאמצה בשביל לחייך אליו בהודיה אך ליבה כאב מעצם המחשבה שהאגריד היה פה ושקיר אחד הפריד ביניהם.

"איך הוא היה נראה ? הוא אמר משהו נוסף ?" שאלה הרמיוני.

"הוא היא נראה.. האגריד.. לא יודעת. גדול עם הרבה זקן ושיער." אמרה פדמה מבלי אפילו להרים את מבטה אל הרמיוני.

"הוא רק אמר שהוא מקווה שכולנו בסדר ושהוא מקווה שבקרוב כבר נצא מפה." הוסיפה פרוואטי בהיסח דעת.

'מקווה ? בקרוב ?' חשבה הרמיוני, 'מה הוא מסתיר ? ולמה היה צריך דווקא את קינגסלי בדחיפות ?'

"הרמיוני." העיר אותה נוויל מחולמנותה. "אני בטוח שכולם יהיו בסדר, ושקינגסלי יספר לנו כל מה שיוכל כשיחזור. אל תדאגי."

הרמיוני שכחה לחלוטין שמומחיותו של קינגסלי הייתה טיפול נגד קללות חזקות.

'האם היו זקוקים לו מכיוון שמישהו נפצע אנושות ?'

הרמיוני רצה למעלה אל עליית הגג מוציאה את הטלפון מן המחבוא שלו.

היא הניפה את שרביטה בזריזות גורמת לדלת להיסגר ולהינעל ומוודאה שאף אחד לא יוכל לשמוע אותה.

היא לחצה על המקשים בזריזות והניחה את הטלפון על אוזנה.

"הלו ?"

"רון !" קראה הרמיוני באנחת רווחה.

"הרמיוני ?" הופתע רון.

"אתה בסדר ? כולם אצלך בסדר ? שמעתם משהו ?" הנחיתה הרמיוני עליו את כל שאלותיה.

"כן אני בסדר, כולם כאן בסדר. לא שמענו כלום, מה קרה ?" שאל בדאגה.

"אני לא יודעת. האגריד הגיע לכאן ואמר שיש צורך בקינגסלי בדחיפות והם שניהם התעתקו מכאן. האגריד אפילו לא אמר לי שלום, אני גיליתי רק עכשיו שהוא היה כאן." עדכנה אותו בזריזות הרמיוני.

"האגריד ? מה שלומו ? איך הוא נראה ? הוא אמר להם משהו נוסף ?" הנחית עליה כעת הוא את השאלות.

"אני לא יודעת, התאומות חסרות תועלת, הן לא שמו לב לכלום." נאנחה הרמיוני והתיישבה על הרצפה.

"למה את חושבת שהם היו צריכים דווקא את קינגסלי ?" שאל אותה, והיה נשמע שהוא מתיישב גם הוא.

"אני לא יודעת.. המומחיות של קינגסלי היא.. הוא מומחה בטיפול נגד קללות חזקות.." עצרה הרמיוני, ואז המשיכה בלחישה. "קללות אפלות, רונלד."

"דיברת כבר עם הארי ? ווידאת שהוא בסדר ?" שאל אותה רון בדאגה.

"לא, התקשרתי קודם כל אליך." אמרה הרמיוני.

"אוקי אני אתקשר אליו ואעדכן אותך, אל תדאגי אני בטוח שהוא מוגן."

הרמיוני הנהנה והרגישה שהוא יכול לשמוע את הנהונה הנמרץ.

השיחה התנתקה. הרמיוני נותרה לשבת על הרצפה, מחכה שרון יחזיר לה תשובה בנוגע לשלומו של הארי.

אחרי עשר דקות מן כשהשיחה של רון והרמיוני נותקה רון שלח אל הרמיוני הודעת טקסט שאומרת שהארי בסדר ויתקשר אליה מחר בעשר וחצי בדיוק, ושתהיה ליד הטלפון.

הרמיוני החזירה את הטלפון אל מחבואו וירדה למטה.

"או בדיוק בזמן הרמיוני, ארוחת הערב מוכנה. בואי שבי." קרא אליה דיגבון בעודו הוא מניח את האוכל על השולחן.

הרמיוני נכנסה אל חדר האוכל והתיישבה לשולחן.

"איפה מאלפוי ?" שאלה כאשר שמה לב שאינו נוכח.

"הוא לא רעב הוא אמר." ענה דיגבון והתיישב אף הוא בזמן שהוא מוריד את כפפות המיגון.

כולם החלו להעמיס צלחותיהם ולקשקש ביניהם על שטויות.

"האריס," אמרה הרמיוני בקול וגרמה לשולחן לשקוט ממלמוליו. "אתה יודע משהו בדבר קינגסלי ?" שאלה.

כלל המבטים בשולחן הופנו אל האריס.

"תראו," נאנח דיגבון מניח ידיו על השולחן. "כל מה שאני יודע זה שמקגונגל בעצמה ביקשה מהאגריד שיבוא לקרוא לקינגסלי. אבל זה כל מה שאני יודע."

הוא אמר וחזר לנבור בצלחת שלו, אף אחד מיושבי השולחן לא חיקה אותו בפעולתו.

"קדימה, האוכל מתקרר." עודד אותם דיגבון אבל אף אחד לא זע. "תראו, קינגסלי יחזור ואני בטוח שיהיו לו תשובות לכל השאלות שלכם." אמר דיגבון באנחה.

"כן, תשובות יהיו לו. פשוט לא בטוח אם הוא יספר לנו." אמר נוויל.

"כן טוב, עכשיו יש לכם משהו לעשות עם זה ?" כולם שתקו. "יופי, אז תאכלו בינתיים וכשקינגסלי יגיע תחליטו איך אתם רוצים לפעול אל מול מה שהוא יבחר לספר או לספר אוקי ?"

אמר האריס ולא חיכה לתשובותיהם וחזר לנעוץ אוכל על מזלגו.

"אוי סליחה לא ידעתי שיש כאן מישהו." נבהלה הרמיוני כשפתחה את דלת השירותים ומצאה את דראקו ללא חולצה ובמכנסי הפיג'מה הקצרים שלו.

"זה בסדר, אני בדיוק יוצא." אמר מאלפוי כשהוא מטיל את המגבת על כתפו ועובר את הרמיוני במעבר הדלת הצר.

הרמיוני שמה לב לסימן על החזה שלו איפה שהשרביט שלה ננעץ בו.

היא סובבה את ראשה בעקבותיו עד שנעלם בחדר השינה המשותף.

היא נכנסה לשירותים ושטפה את פניה עם מים קרירים.

מסתכלת על תווי פניה.

הם עדין היו של ילדה, צעירה בת אפילו לא 19.

לא היו סימנים של זקנה מכל מה שעברה, או קמטוטי דאגה במצחה.

זה כאילו שזר שיביט בפניה לעולם לא ידע את כל שעברה.

היא נאנחה ולקחה את מברשת השיניים שלה והחלה בצחצוח.

לאחר מכן אספה את שערה לפקעת מרושלת ויצאה מן החדר.

כשנכנסה לחדר השינה הוא כבר היה חשוך, כולם ישנו כבר. רק מאלפוי שכב ער במיטתו.

הוא שם לב לכניסתה של הרמיוני לחדר והרמיוני בתגובה מיהרה למיטתה תוך כדי שהיא נמנעת במופגן לפגוש במבטו.

היא שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה וחשבה על קינגסלי.

'מדוע מקגונגל הייתה צריכה אותו ? מי נפצע ? ולמה דווקא שלחה את האגריד ?'

המוח שלה נמלא בתיאוריות ומחשבות.

המצב הזה היה לה מוכר מאוד, של תעלומות מסתוריות ונבירה בתיאוריות אפשריות.

היא נמצאת במצב הזה כבר מגיל 11. 

'האם האגריד לא רצה לראות אותי מכיוון שחשב שאוציא ממנו את המידע?' חשבה הרמיוני, והיה במחשבה זו היגיון. האגריד מעולם לא היה טוב במיוחד בלשמור משלושתם סודות.

הוא תמיד לבסוף פלט דבר מה ועזר להם לפצח את התעלומה שלהם.

"לא.. לא.. לא.." הרמיוני שמעה את דראקו ממיטתו.

היא קמה והלכה לעברו וכשהגיעה התכופפה על ברכייה לידו.

"מאלפוי, מאלפוי, " ניסתה לנער אותו קלות. "תתעורר, מאלפוי."

"אה!" דראקו פקח את עיניו בבת אחת, מוציא צעקה חנוקה מגרונו ומבהיל מעט את הרמיוני.

"אתה בסדר ?" שאלה אותו הרמיוני.

הוא סובב אליה את ראשו והסתכל בה זמן מה ואז הינהן ואישר לה שהוא בסדר.

הרמיוני התרוממה ונכנסה למיטתו.

"אני בסדר גריינג'ר, אני לא צריך בייביסיטר." אמר לה בהתנגדות לכניסתה למיטה שלו.

"אוי שתוק כבר מאלפוי." אמרה ועצמה את עיניה.

מאלפוי היה המום ולא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק חירשי.

הרמיוני פקחה את עיניה והסתכלה עליו ומצאה פתאום גם את עצמה מנסה לחנוק את צחוקה.

דראקו הניח את ידו על פיה בניסיון להשתיקה. 

"את עוד תעירי את כולם עם הצחוק החזק הזה שלך גריינג'ר."

הרמיוני לקחה נשימה והכניעה את צחוקה, מתבוננת בדראקו אשר עדין חסם את פיה.

הוא התבונן בה בחזרה ואז הוריד את ידיו ממנה. הם הסתובבו שניהם ונשכבו על הגב.

השמיכה כיסתה רק מחצית מדראקו וחזהו היה גלוי.

הרמיוני הסתכלה שוב על הסימן שהשרביט שלה הותיר בו.

"זה כואב ?" שאלה אותו והוא הביט בה מבולבל, לא מבין למה היא מתכוונת.

היא נגעה קלות בסימן ורעד עבר בגופה. היא מהירה לחזור לתנוחתה ולהפריד בין היד שלה לחזה שלו.

"לא, אבל הותיר בי סימן רציני." אמר דראקו וחזר להביט בתקרה.

"אני מצטערת שרציתי שתמות בקרב בהוגוורטס." לחשה אליו, מבלי להביט בו.

הוא שתק זמן מה.

"תודה." אמר מסובב ראשו אליה. היא סובבה גם היא את ראשה.

הם התבוננו אחד בשני בשקט לזמן מה ואז לאט לאט עיניהם נעצמו.

הרמיוני הופתעה לגלות שבמהלך הלילה היא ודראקו זזו והיא כעת מחבקת אותו מאחור.

היא מזיזה את ידה ממנו בזהירות אבל במהירות ולוטשת בו מבט בולבל של הלם מוחלט.

דראקו בתגובה מסתובב אליה ומחבק אותה, מכריח אותה להסתובב על צידה ונצמד אליה עוד יותר.

ידו נוחתת ממש קצת מתחת לשד שלה.

היא מנסה לדחוף אותו אבל זה רק גורם לו להתחכך עוד יותר עמוק בתוכה.

היא נאנחת ומנסה ללחוש לו כדי שיתעורר אך זה לא עובד.

היא נשארת שכובה בין ידיו של מאלפוי כאשר נשימותיו קרובות אליה.

הוא מריח טוב, כמו מנטה. והעור שלו חמים ונעים על רגליה הקרות.

הרמיוני מרגישה את ליבה מרקד בחוסר נעימות.

היא מנסה שוב להשתחרר ממנו והוא רוטן אליה.

"לעזאזל גריינג'ר כבר אמרתי לך שזאת לא דרך להעיר בן אדם." מלמל אליה כשהוא מושך אותה אליו.

הרמיוני הייתה מופתעת מכך שדראקו היה מודע לכך שהוא מחבק אותה ובמקום לשחרר אותה הוא מצמיד אותה אליו עוד יותר.

היא שכבה באי נוע, בשוק ופתאום הרגישה את גופו של דראקו מתקשה.

דראקו קלט פתאום במוחו המתעורר שהוא מחבק את הרמיוני גריינג'ר.

הוא הוריד את ידו ממנה והתיר את רגליו הסבוכות ברגליה ונצמד לצד השני של המיטה הצרה.

הרמיוני וויתרה על להסתובב ולהסתכל בו משום שידעה שזה רק יביך את שניהם, קמה בזריזות ויצאה מן החדר.

דראקו שכב שם עוד רגע ואז עקב אחריה ונכנס אחריה לשירותים.

"גריינג'ר." אמר כשהוא מפתיע אותה וסגר את הדלת מאחוריו.

"מאלפוי מה אתה עושה !? צא מפה." לחשה לו בכעס הרמיוני מתוך התחשבות בשעה המוקדמת.

"אני רק רוצה להבהיר שאני הייתי חצי ישן, לא הבנתי שאני מחבק אותך." אמר דראקו בדאגה שמא הרמיוני לא תאמין לו.

"אוקי מאלפוי, עכשיו אתה מוכן לצאת מפה ?" ביקשה הרמיוני בחוסר סבלנות. 

דראקו לא השתכנע שהיא מאמינה לו.

"לא, אני רציני לגמרי. שלא תחשבי שאני מעוניין בך באיזה שהיא צורה גריינג'ר." אמר כשהוא מתקרב אליה.

הרמיוני הופתעה מכך שליבה התרגש ומיהר את קצבו אל מול פעולה זו.

"מאלפוי לא אכפת לי במה אתה מעוניין או לא. צא מפה מיד !" אמרה קצת יותר בחוזקה.

"אני לא בקטע שלך גריינג'ר, אני סתם ישנתי. זה לא קשור אליך, גם אם נוויל היה ישן איתי זה מה שהיה קורה." אמר דראקו והתחרט מיד שדיבר.

הרמיוני הסתכלה עליו מנסה להחניק את צחוקה הרועש,

אבל לא מצליחה ומתגלגלת מצחוק מחזיקה את בטנה.

דראקו הנבוך מתקרב אליה במהירות וחוסם את פיה.

"את תעירי את כל הבית." אמר בדאגה בזמן שהיא מסרבת להפסיק לצחוק. "ואז כשהתאומות פאטיל יגיעו לכאן את תצטרכי להסביר מה את עושה איתי בשירותים." איים עליה.

הרמיוני השתתקה.

דראקו הוריד את ידו ממנה בזהירות ופתאום שניהם שמו לב כמה הם קרובים אחד לשני.

דראקו הסתכל עמוק אל תוך עיניה והרמיוני ניסתה להסדיר את קצב ליבה כדי להסתיר אותו ממנו.

ובתנועה כמעט אלימה דראקו תפס את הלסת של הרמיוני ממתחת לגרון ומשך אותה לנשיקה.

הרמיוני המופתעת לא הצליחה להגיב ודראקו תפס אותה ברגליה, הרים אותה והושיב אותה על השיש בחוזקה בעודו מחזיר את ידיו אל ראשה, מסבך אותן בשערה.

הרמיוני הרגישה שהיא כבר על סף עילפון ובתנועה בלתי רצונית כרכה את רגליה סביב גופו ומשכה אותו בעזרת ידיה אליה.

דראקו עבר ללחקור את קימוריה עם ידיו מעז אף לחפון את שדה וללחוץ אותו כנגדה.

הרמיוני נאנקת מתנועותיו ומפשקת את פיה. דראקו מנצל את ההזדמנות ודוחף את לשונו אל תוך פיה, מסתלסל בלשונה שלה.

הרמיוני מושכת את חולצתו מעל גופו, מבקשת בנואשות שיוריד אותה. דראקו נענה ומעביר את החולצה דרך ראשו וחוזר לנשק את הרמיוני בגסות.

הוא תופס שוב בירכייה ומרים אותה מן השיש.

הוא מסובב אותה כנגד הקיר ומשעין אותה עליו. הרמיוני נאנחת בתוך פיו.

היא מניחה רגליה על הקרקע ומנסה להוריד את חולצתה שלה

דפיקה בדלת מקפיצה את שניהם ומרחיקה אותם אחד מהשני.

"אני צריכה להשתין הרמיוני, זה יקח לך עוד הרבה ?" נשמע קולה של פדמה.

עיניה של הרמיוני גדלו באיימה בהבנה מתחלחלת של מה שעשתה.

"הרמיוני ?" קראה שוב פדמה.

דראקו הביט בה, רואה שאינה מצליחה להגיב.

"זה לא הרמיוני פדמה, זה דראקו. וכן יקח לי זמן, עכשיו תני לחרבן בשקט." אמר דראקו לא מסיר את מבטו מהרמיוני.

הם שמעו את פדמה מתרחקת מהדלת ויורדת במדרגות שבסוף המסדרון.

דראקו הביט בהרמיוני עוד רגע ואז הרים את חולצתו מהרצפה ויצא מהדלת, משאיר את הרמיוני כאשר חולצתה מבולגנת המומה בשירותים.

הרמיוני בילתה את כל הבוקר בעליית הגג.

היא לא הצליחה לתפוס את מה שקרה בשירותים.

מחשבתה התערפלה ופאלשבקים מהבוקר לא הניחו למוחה.

היד של חופנת את השד שלה.

רגליה סביב גופו.

לשונו בתוך פיה.

הרמיוני ניסתה בכל כוחה לגרום להם להפסיק לעלות, אך ללא הועיל.

החזה החשוף שלו.

אצבועתיו נעוצות בירכייה.

הוא מטיח אותה אותה בקיר, נאנקת.

צלצול הטלפון הבהיל את הרמיוני והיא קפצה מעט. היא נשמה נשימה עמוקה, מנסה לוודא שקולה יציב וחזק.

"הלו ? הארי ?" ענתה אחרי מספר צילצולים רבים.

"הרמיוני, חכי על הקו אני מצרף את רון !" אמר הארי ושם אותה בזריזות על המתנה לפני שהספיקה למחות.

המחשבה שתשמע עכשיו את קולו של רון לאחר שלשונו של אוייבו המושבע הייתה לה בגרון העבירה בה חלחלה.

"אוקי הרמיוני שנינו כאן, את שומעת אותנו ?" חזר הארי. 

הרמיוני באה לענות באופן אוטומטי כשפתאום הבינה שאם לא תענה, הם יחשבו שהיא לא שומעת אותם. וכך תוכל להתחמק מלדבר עם רונלד.

"הרמיוני ?" היא שמעה את קולו של רון ויבבה כמעט חמקה לה.

היא תפסה את פיה בידה וכיסתה אותו, להסוות את רעש נשימותיה.

"הרמיוני ?" חזר הארי ושאל שוב לשמה. 

הרמיוני קפאה במקומה.

"היא כנראה לא התחברה כמו שצריך משום מה.." אמר הארי לרון, והרמיוני בעדינות הניחה את הטלפון על הרצפה, מרחיקה אותו ממנה.

היא חיכתה שהבנים ינתקו את השיחה.

הרמיוני אחזה את ראשה בשתי ידיה ובכי מר עלה בגרונה.

היא הרגישה מושפלת, וחשופה. 'כיצד נתנה לזה לקרות ?'מחשבה זו  לא נתנה להרמיוני מנוח.

לאורך כל היום הרמיוני לא ירדה למטה.

לא בשביל לאכול ולא בשביל לשתות. היא נשארה בעליית הגג מסרבת לפגוש במבטו של דראקו.

חומר הקריאה היחיד שהיה לה היה עיתון.

לקראת שנת הלימודים הנפתחת בהוגוורטס

לאחר הקרב שהתחולל בין קירותיו של המוסד האקדמאי המוביל לקוסמים

ומכשפות צעירים, הוגוורטס הודיעה על פתיחת השנה הקרובה.

חלקים בני מעל לאלף שנים הוחרבו במהלך הקרבות והרסו פינות אהובות

ומלאות זיכרונות.

"זה היה החלון האהוב עלי לדהור ממנו בכל הטירה, עם  כניסה  מרשימה

אל מסדרון  האולם  הגדול." סיפר  לנו  בעצב  אחד  הפרשים  של  טירת

הוגוורטס. "אני נמצא כאן כבר ארבע-מאות שנים. וכעת את החלון העתיק
והססגוני שלי מוחלף על ידי חלון חדש  ומודרני."  ממשיך  הפרש  ג'ורג'יו

אוטפרפן שנהרג במלחמת הקנטאורים הראשונה ב1694,  לאחר  מלחמה

זאת נחתם ההסכם הראשון של שלום בין הקאנטורים להוגוורטס.

"שטויות," מגיבה לנו לעיתון גברת  מינרווה  מקגונגל  למשמע  דבריו  של

אוטפרפן. "החלון הוחלף בהעתק מדוייק של החלון הקודם. והטירה  נראית

בדיוק כמו שנראתה לפני פרוץ המלחמה. ובבקשה מכם,  הפסיקו  להתעסק

בשטויות. אפילו אם היו שינויים בנראות הטירה הם נבעו מכך שאנשים אמ-

יצים וטובי לב נלחמו בשבילה ובשביל האנשים שהיא מכילה."

מינרוווה מקגונגל היא מנהלת בית הספר החדשה של  הוגוורטס.  מזה  כבר

124 שנים שלא הייתה מנהלת אישה בהוגוורטס  והתגובות  לכך  הן  מאוד

מחממות את הלב  ומראות  שאנחנו  בתקופה  של  שינוי,  שתיזכר  לדורות

שאחרינו לבוא.

                                                            כתבה : לבנדר בראון

"לבנדר בראון ?" קראה הרמיוני בגועל . היא סגרה את העיתון בזעם והחזירה אותו למסתור.

'לבנדר כותבת בנביא היומי ?' חשבה במרמור. 'נמצאה מחליפה ראויה לריטה סקיטר.'

השעה הייתה כבר מאוחרת, כמעט אחת בלילה.

הרמיוני חשבה שעכשיו זה כבר בטוח לרדת למטה וללכת לישון.

היא ירדה במדרגות בשקט, הולכת לאיטה במסדרון. משתדלת לא לעשות רעש.

ומכשכמעט הגיעה אל חדר השינה דלת השירותים נפתחה בהפתעה והבהילה אותה.

"אוה-" ניסתה הרמיוני להוציא זעקה אך פיה נחסם על ידי ידו של דראקו שיצא בדיוק מהשירותים.

הרמיוני ודראקו היו קרובים וליבה של הרמיוני הלם בפראות בתוך חזה, משתולל בהתרגשות.

היא הורידה את ידו ממנה במופגן והתרחקה ממנו.

"אל תגע בי מאלפוי." חשקה את שיניה אליו.

"אל תצעקי באחת בלילה במסדרון ואני לא אגע בך גריינג'ר." ענה לה דראקו בארסיות.

"אתה הבהלת אותי!" התנגדה להאשמתו.

"את התגנבת, בגלל זה נבהלת." ענה לה ברוגע נשען על קורת הדלת.

"אני לא התגנבתי !" מחתה הרמיוני.

"אוה באמת ?" גיחך דראקו. "אז למה את הלכת בשקט, בחושך, באחת בלילה במסדרון ?"

הרמיוני התאדמה.

"רק ניסיתי ללכת לישון.." לחשה מבלי להסתכל עליו.

"ניסית להתגנב גריינג'ר." עכשיו דראקו כבר ממש לגלג עליה.

הרמיוני שלפה את שרביטה ויישרה אותו על צווארו של דראקו והוא התיישר במקומו.

"מה ? לא הספיק הסימן שעשית לי אתמול ?" שאל אותה כשהוא מסתכל עמוק אל תוך עיניה.

הרמיוני הרגישה איך דמה מתרתח ובלגן של רעש בלתי נסבל התקיים במוחה. היא הביטה אל עיניו של דראקו בחזרה והוא בהחלטה מהירה אסף את מותניה אליו ונישק אותה בחוזקה.

הרמיוני התמכרה במהירות למגע שפתיו על שלה ומשכה את צווארו יותר קרוב אליה.

הוא הרים אותה אליו והיא כרכה את רגליה סביבו.

הם נכנסו אל תוך השירותים סוגרים את הדלת אחריהם ודראקו מטיח את גבה בדלת.

הוא מתחיל לנשק את צווארה, מושך את שערותיה בגסות מגרה והרמיוני נאנקת. 

הוא מתכופף ומתחיל לנשק את בטנה בזמן שידיו משוטטות מטה ומעלה על גופה.

היא נאנחת ומושכת אותו חזרה אליה ומנשקת אותו בחוזקה.

הוא מרים אותה שוב ומושיבה על השיש הקר, בחמדנות מושך את חולצתה מעל ראשה וזורק אותה על הרצפה.

הרמיוני נועצת את אצבעותיה בתוך שכמותיו וגורמת לדראקו להאנח בתוך פיה.

דראקו מפשק את רגליה של הרמיוני ונצמד אליה אף יותר, ידיו מטילות על גבה מחפשות אחר אבזם החזייה שלה, ומיד כשהוא מוצא אותו הרמיוני משתלטת על עצמה ודוחפת אותו בחוזקה ממנה.

דראקו מוטח על הקיר הנגדי כשהוא מתנשף ומביט בהרמיוני ובגופה החצי ערום יושבת על השיש מתנשפת גם היא.

היא יורדת מהשיש, מרימה את חולצתה ולובשת אותה במהירות.

דראקו מנגב את פיו ומסדיר נשימתו.

הם מסתכלים זה בזו מבלי להגיד דבר.

דראקו צועד חצי צעד אליה, רוכן לה ונושק בשפתיה נשיקה רכה שגורמת להרמיוני להחסיר פעימה. הוא מתנתק משפתיה ומביט בה עוד רגע אחד ואז יוצא מן החדר.

הרמיוני עוד מתקשה להסדיר את נשימתה מסתובבת אל הכיור ושוטפת את פניה במים קרים.

קצב ליבה לא מאט והיא משעינה ידיה על השיש כדי שיתמכו בה לא ליפול.

היא מסתכלת על עצמה בראי, מחפשת אחר דבר מה מוכר בבואת האישה הזו שמתנשקת עם דראקו מאלפוי בשירותים.

היא רוטנת בכעס ומנגבת את פניה במרץ מן המים.

היא יוצאת מהשירותים ונכנסת על חדר השינה.

דראקו עומד מעל מיטתו בדיוק מוריד את חולצתו כדי להיכנס למיטה.

הרמיוני מתאדמת ממפגש מבטיהם ומתקדמת בנחישות את מיטתה שלה.

היא נכנסת מתחת לסדינים ונשכבת על גבה. מנסה עדין להסדיר את נשימתה.

היא לא מתאפקת ומגניבה אל דראקו מבט, אך הוא לא מביט בה. הוא שוכב על גבו ועיניו תקועות כתמיד, בתקרה.

היא מנתקת מבטה ומתהפכת על צידה, עוצמת עיניה ונרדמת.

הרמיוני התעוררה לתזוזה במיטה והרגישה את דראקו נכנס בין סידיניה אל תוך מיטתה. 

מאובנת היא שוכבת שם, אחוזת בחוזקה בשמיכה בין אצבעותיה.

דראקו נצמד אליה מאחור וידו עוטפת את בטנה ומלטפת אותה. הוא מסית את שערה ומנשק על צווארה באיטיות.

הרמיוני מכפילה את קצב נשימתה למגעו, אך אינה מסוגלת לזוז.

דראקו שומע את נשימותיה ובתגובה מטייל עם ידו על גופה וכשידיו מגיעות אל ירכיה הוא נועץ בה את אצבעותיו וגורם לה להאנק.

הרמיוני מסירה את ידיו ממנה במהירות, דוחפת אותו ממנה ומסתובבת אליו, כמעט חצי מתרוממת מן המיטה.

"מה אתה חושב שאתה עושה ?" שאלה אותך בלחישה רועדת וכעוסה.

"אוח תירגעי גריינג'ר," אמר ומשך אותה אליו, משכיב אותה לצידו ומושך את מותניה אליו כך שפניהם כמעט נוגעות. "הגיע הזמן שיהיה פה קצת מעניין." אמר וחזר להתעסק בצווארה הלבן.

הרמיוני לא מוותרת ודוחפת אותו ממנה שוב.

"לא יהיה פה מעניין." אמרה לו כאשר ידה עדין מונחת בחוזקה על חזהו, מרחיקה אותו ממנה.

"היה כבר מעניין פעמיים בשירותים." עקץ אותה דראקו.

"זה לא יקרה יותר, בחיים. עכשיו צא מהמיטה שלי מאלפוי." אמרה ודחפה אותו עוד ממנה.

"אוקי אוקי אני הולך." אמר דראקו ספק משועשע ספק מתגרה. "אבל שלא תבואי אחר כך מתחננת שאגע בך שוב גריינג'ר."

כל מה שיצא להרמיוני מהפה עם קול מלגלגל של ילדה קטנה.

דראקו צחק והלך למיטתו.

הרמיוני הסתובבה אליו, מפנה לו את גבה במופגן. כשהיא מנסה להירגע ממגע ידיו ושפתיו על גופה.

הפרק הקודם		הפרק הבא