כשהמציאות עולה על כל דמיון

כשפקחתי את עיני בבוקר חייכתי לעצמי בגלל החלום הנפלא שהיה לי בלילה; האגריד בא אליי והציע לי ללמוד בהוגוורטס.
הייתי רעבה. ירדתי למטה- מצפה למצוא שם את דייוויד, מחסל קערה שלישית של קורנפלקס- אבל מצאתי שם את האגריד במקום.
"האגריד" לחשתי בתדהמה.
למרבה הצער (שלי) והשמחה (של אמא, כי הוא נחר) הערתי אותו.
"מה קרה?" קרא האגריד.
"מצטערת שהערתי אותך. הופתעתי שאתה עדיין כאן."
"את פה חשבת שאני הולך?"
"סוג של" חייכתי לעצמי "אני אלך להתלבש."
"אני פה חשבתי שאולי את רוצה לדעת לאיפה אנחנו פה נלך." אמר.
החלטתי להמשיך לשחק אותה תמימה.
"הולכים? אנחנו?"
האגריד חייך. זו אחת השאלות הרגילות.
"אנחנו נלך היום לסמטת דיאגון."
"איפה זה?"
"את פה אל תדאגי, אני אקח אותך לשם."
"גם המשפחה שלי יכולים לבוא?"
"רק אם את רוצה."
"יופי!" אמרתי ודילגתי מעלה במדרגות.

בסוף ביקשתי מכולם שיבואו איתי אבל לאבא הייתה העבודה שלו, דייויד היה בית-ספר ולהופ היה הגן שלה.
כך שנשארה רק אמא, שתמיד יכולה לקחת חופשה מהעבודה (כי אם לא מה הטעם בכינוי אמא?).

הגענו לקלחת הרותחת.
"איפה הרותחת הזו?" שאלה אמא
"הוא בדיוק שם" אמר האגריד והצביע על השלט שהכריז 'הקלחת הרותחת' "אבל מוגלגים לא יכולים לראות אותו. הבת שלך היא פה מכשפה. אז היא יכולה לראות אותו."
נכנסנו פנימה.
טום, בעל הבית הקשיש חסר השיניים, פנה אלינו.
"המשקה הרגיל האגריד?" שאל טום וחייך את חיוכו חסר השיניים.
"לא תודה עסקים של הוגוורטס" אמר האגריד.
"קודם כל לגרינגוטס, בנק הקוסמים." אמר האגריד "תוכלו להמיר כסף רגיל לאוניות, חרמשים וגוזים."
האגריד הוביל אותנו לחצר האחורית "איפה היא המטרייה שלי?" שאל את עצמו. "שלושה לגובה...שניים לרוחב..."
הוא נקש על הקיר 3 פעמים עם המטרייה. הלבנה בה נגע החלה לרטוט במרכזה הופיע חור קטן (בדיוק במו בספרים!) והוא התרחב עוד ועוד...
פסענו קדימה. "ברוך הבא לכולנו לסמטת דיאגון" אמר האגריד.
השלטים שעל החנויות הראו: 'קדרות וסירים- כל הגדלים- נושת, פליז, ברזל, כסף- בחישה עצמית, מתקפלות', 'איילופס- כולבו דורסי הלילה- תנשמות, ליליות' ועוד. "גרינגוטס" אמר האגריד. הוא לא היה צריך לומר. זיהיתי את הבניין הלבן ממרחקים.
נכנסנו בדלתות הארד המבריקות של הבניין ונעמדנו מול דלתות כסף (" מה אחר כך? דלתות זהב?!!!" שאלה אמא).
על הדלתות הייתה חקוקה הכתובת שהייתי חולמת עליה בלילות (ובימים);
לנכנס ברוך הבא
אך דבר אחד תדע:
מי שבגזילה אשם
כך או ככה ישלם-
לא רק אוצרות תמצא
כאן בבטן אדמה.
אזהרה היא לבאים:
סוף גנב אינו נעים.

מאחר שכבר ידעתי את הכתובת בע"פ לא נעצרתי להתבונן וצעדתי קדימה.
זוג גובלינים השתחווה לפנינו במעבר בדלתות הכסף, ומצאתי את עצמי בתוך אולם שיש עצום בגודלו.
"מדהים" אמרה אמא בהתפעלות.
מלא גובלינים ישבו על שרפרפים גבוהים מאחורי דלפק ארוך והתעסקו בכל מני חפצים. דלתות רבות הובילו מתוך האולם, וגובלינים נוספים הובילו כל מיני אנשים הלוך ושוב דרכן.

"בוקר טוב לנו" אמר האגריד "אנחנו באנו להמיר כספים"
"מה השם בבקשה?" שאל הגובלין בשעמום.
"סקיי אנג'ל" אמרתי בקול.
כל הגובלינים בקוטר של 5 מטר הסתובבו ונעצו בנו מבטים.
"למה...למה כולם מסתכלים?" שאלתי בחשש.
"אני חושב שהשם שלך הוא פה מפורסם" אמר האגריד.

הפרק הקודם		הפרק הבא