מולי סמית, נעים להכיר

למחרת בבוקר אמא שלה (היא עדיין התעקשה לקרוא לה אמא למרות שידעה כבר שאין זה נכון) הפתיעה אותה כשאמרה לה "אביך ואני החלטנו בצער רב למחוק אותך מבית הספר ה"רגיל" שאליו הלכת עד עכשיו. את קוסמת וחצויה  ולא יהיה לך זמן. עכשיו קומי בבקשה"

"מכשפה" תיקנה אותה מולי בישנוניות.

לא היה לה כוח לקום, בעיקר בהתחשב בזה שהיא לא הולכת לבית הספר.

היא תתגעגע לחברים שלה, כן.

היא תתגעגע ל"נורמליות", כן.

אבל היא הולכת למקום טוב בהרבה, היא נאלצה להזכיר לעצמה.

היא בטוח תכיר חברים חדשים בהוגוורטס ובמחנה החצויים... נכון?

"נו, צאי מהמיתה כבר. יש לנו פגישה עם אחת המורות מהוגוורטס" החזירה אותה אמה למציאות

"אה!" קפצה מולי מהמיתה והוציאה את אמא שלה מהחדר כדי שתוכל להתלבש.

היא שלפה את החולצה הראשונה מערמת החולצות, והרימה מכנסיים מהריצפה שלבשה לפני יומיים.

כן, מולי הייתה קפדנית בענייני דקדוק, אך כשמדובר במראה? שכחו מזה.

לא שמולי לא הייתה יפה, היא פשוט הייתה יפה באופן צנוע.

בלי איפור.

בלי שמלות.

בלי קניונים.

היא לא הייתה רגילה, אף פעם.

בלי קשר לזה שהייתה מעורבבת עם שני עולמות, מולי אף פעם לא הייתה כמו שאר הבנות בכיתה שלה: הן העדיפו לשחק "אמת או חובה" בהפסקות ולרכל- היא הייתה מצטרפת למשחק הכדורסל של הבנים. הן היו לובשות טייטסים וחולצות צמודות- היא הייתה לובשת מכנסיים של בנים וחולצות גדולות.

וככה זה היה תמיד.

עכשיו היא לא תפגוש אותם יותר אף פעם.. לפחות לא כחברים לכיתה.

בזמן שהרהרה בכל זה היא צחצחה שיניים, הסתרקה (עם המברשת של מישל, רק כמזכרת) גרבה גרביים ונעלה נעליים.

את כל זה היא עשתה מאוד לאט, מה שגרם לאימה לצעוק מכיוון המטבח "אני מבינה שלא מתחשק לך להגיע לפגישה?! או להוגוורטס? או לארוחת בוקר?!?!"

"אני באה, אני באה" פיהקה מולי

היא אכלה את הסנדוויץ' שלה בנחת.

אולי יותר מידי בנחת.

"את חייבת לעשות הכל כל כך לאט?"

"אהא" ענתה מולי בפה מלא.

אביה נכנס לחדר תוך קשירת השרוכים שלו.

"יופי, כולם מוכנים. קדימה, בוב איפה המפתחות של האוטו?" אמרה אימה מייד

"אההה לא כדאי להשאיר פתק בשביל מישל ומאיה? שידעו איפה אנחנו?" אמר אביה של מולי ולכך לעצמו יוגורט מהמקרר.

"אוי! אתה צודק!" אמרה אימה של מולי ויצאה בריצה מהמטבח.

"היא נורא לחוצה" בוב, אבא של מולי הביט אחרי ללין, אימה.

"מהמהם" הסכימה מולי בפה מלא

"אל תדברי בפה מלא" הוא נזף בה

היא בלעה ואמרה "מתי יוצאים?"

"ברגע שללין תהיה מוכנה" הוא נאנח

"אתה יכול להגיד 'אמא שלי' אתה יודע"

"בסדר" הוא אמר וחייך ברוך.

אמה חזרה ובידה פתק הכתוב בכתב ידה הצפוף.

היא הניחה אותו על השולחן ליד צלחת עם שני סנדוויצ'ים ושתי קופסאות אוכל.

"בואו" היא לקחה את תיקה ופתחה את הדלת.

מולי יצאה בעקבות אימה ואביה וסגרה את הדלת.

היא נשמה נשימה עמוקה ונכנסה למכונית.

הם התחילו לנסוע ומולי שרה בקולי קולות עם הרדיו כמנהגה: "אייייי שםםםם מעבר לק שת ב  עעעענןןןןן..............."

הנסיעה הייתה ארוכה.

מולי השתגעה "מתי מגיעים  כבר?!"

"עוד מעט מתוקה" הסתובבה אליה אימה "רוצה מסטיק?"

"כן" רטנה מולי ולקחה שלושה.

אימה נראתה זעופה מזה, אך לא אמרה דבר.

למרבה המזל מולי מצאה את הספר "מגנס צ'ייס וספינת המתים" דפדפה לנשיקה של מגנס ואלכס ונרגעה.

כעבור שעתיים נוספות שבהן קראה מולי את כל הספר וחזרה אל הקטעים האהובים עליה שוב ושוב, הם ירדו במקום כלשהו בלונדון שמולי מייד זיהתה מהסרטים של הארי פוטר כפונדק הקלחת הרותחת.

"אומייגד, אני לא מאמינה שאני באמת כאן!" צרחה מולי

"מה זה כאן? יש לנו כזאת חנות ספרים ליד הבית" תהה אביה

ואז היא נזכרה שרק קוסמים (ומכשפות!) יכולים לראות אותו.

היא ניסתה להסביר "אנחנו ליד פונדק הקלחת הרותחת, אבל רק אני יכולה לראות אותו כי אתם מוגלגים...."

ואז הגיעה אישה שנראתה נעימה אך מטוקטקת ולחוצה.

שיערה גלש בחופשיות על כתפיה והיא הייתה לבושה בשמלה צמודה של נשים משרדיות כאלה, איך שמולי דמיינה אותן בכל אופן.

מולי הבחינה באישה וייחסה לה חשיבות לא בגלל עקביה הגבוהים להחריד שלא נראו לה נוחים במיוחד, ולא בגלל שצבע שערה היה בדיוק בצבע שתמיד רצתה.

אלא בגלל השרביט שבצבץ מכיסה, מה שלימד אותה גם שהיא האישה שבאה לפגישה איתם.

"שניכנס?" היא חייכה אליהם במתיקות

הם הלכו אחריה אל תוך הפונדק הקטן והעלוב, שמולי הכירה היטב אך אף פעם לא ביקרה בו.

זה היה כמו... כאילו כל חלומותיה התגשמו ברגע.

כמו הוכחה חיה לזה שהכל באמת אמיתי ולא מתיחה אחת גדולה.

היו שם קוסמים ומכשפות שפטפטו בקולניות, זקנות שבאו לרכל... כל מה שדמיינה.

הכל.

האישה נגשה אל הדלפק.

מולי כמעט ציפתה לראות את הארי, רון והרמיוני יושבים עליו ושותים ברצפת, אבל אז היא נזכרה שכנראה עברו שנים רבות מאז.

השאלה שכמעט פרצה בדילוגים מלשונה הייתה זו שכל כך השתוקקה לשאול: האם הסיפור של הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, הנבחר, באמת קרה? אנשים זוכרים את זה?

אבל היא עדיין לא יכלה לשאול כי האישה צעקה אל הדלפק "טום! טום אני צריכה טרקלין, בבקשה!"

לבה של מולי זינק, אז אם הטום הזה עדיין חיי.... זה אומר שהסיפור קרה?

מולי חיכתה.

וכך גם האישה, עד שיצא ממתחת לדלפק נער צנום שהחזיק בקבוק בידו.

'בטח צאצא שלו או משהו' מולי לא איבדה תיקווה.

"קומה שלישית חדר 20, הנה המפתח" הוא אמר בשעמום וחזר למתחת לדלפק.

"חבל מאוד שאביו מת, הנער לו עושה את עבודתו נאמנה" מלמלה האישה בזמן שעלו במדרגות.

כשהגיעו לטרקלין האישה התיישבה והחוותה לעבר הכיסאות האחרים.

"טוב, נתחיל. אציג את עצמי. אני מיכאלה משרום, סגנית המנהלת ומורה לשיקויים. פרופסור משרום, בשבילכם"

מולי נאלצה להחניק צחקוק.

משרום.

פטריה.

פרופסור משרום.

אמה של מולי הציגה את עצמה גם היא "ללין סמית, נעים להכיר פרופסור משרום" היא הושיטה את ידה לפרופסור משרום וזו לחצה אותה.

"אני בוב סמית" אמר אביה של מולי בחוסר רשמיות מוחלט.

כמה אהבה אותו מולי באותו רגע, על שהרס את כל הרשמיות הבלתי נסבלת הזאת.

"אני מולי סמית, נעים להכיר" היא אמרה כנראה שלא לצורך.

"טוב, אני כאן כדי לענות על השאלות שלכם. כל שאלה בנוגע לעולם הקוסמים ואיך עומדים להתנהל הדברים" אמרה פרופסור משרום

מולי הרימה את ידה מתוך הרגל.

"כן, מולי"

"טוב, אז אני קראתי סדרת ספרים בשם הארי פוטר, ומשם אני יודעת הכל על עולם הקוסמים. אבל יש לי שאלה קטנטונת: את יודעת מי זה הארי פוטר? את מכירה את הסיפור שלו? של הרמיוני? של רון?" שאלה בתקווה.

היא נראתה מופתעת "ברור, זה  הסיפור הידוע ביותר בעולמנו! בזכותם את יודעת מי מת! אבל... יש על זה ספרים? המוגלגים יכולים לדעת על העולם שלנו?"

"ו.... הם עדיין חיים?" מולי התעלמה משאלתה. היא הייתה חייבת לדעת.

"כן, אבל הם כבר זקנים, בערך בני 60. כל הצוות של בית הספר שהיה בזמנם התחלף. חוץ מהאגריד, למרות שהוא כבר זקן מאוד" היא ענתה גם לשאלתה השנייה בחיוב.

מולי שמחה לשמוע את זה.

זה אומר שהיא תוכל לבקר אותם?

היא החליטה לא לשאול למקרה שהתשובה לא תהיה "כן"

בינתיים הוריה דיברו ושאלו אבל היא פשוט לא הצליחה להתעניין.

הרי היא יודעת כל מה שצריך לדעת, לא?

לבסוף הסתיימה הפגישה בלחיצות ידיים רבות וחיוכים והנהונים.

הם יצאו מהבניין.

"אמא, נכון שאת רוצה לקנות לי ספר כדי שלא אשתגע בנסיעה?" שאלה\אמרה מולי ברגע שיצאו.

אמה נאנחה "טוב, בסדר"

"יש!!!!"

הם נכנסו לחנות שעמדה ליד ומולי רצה לאחד המדפים וחזרה כעבור חמש דקות עם ספר בשם "ארו שאה" שילמו וחזרו לאוטו.

לאורך כל הדרך מולי קראה את הספר פעמיים, לעסה חמישה מסטיקים בו זמנית, התלוננה למה הדרך כל כך ארוכה, ואז הם הגיעו הביתה.

"אהההה אלוהים! נצטרך לחזור לשם מתישהו כדי לקנות לי ציוד!!!!!!" קיטרה מולי ועלתה לחדרה.

אך היא לא הייתה בלתי מרוצה כשבדקה את לוח השנה שבחדרה.

עוד שבוע החופש הגדול.

הפרק הקודם		הפרק הבא