בולים מקומטים

היי אימא ואבא...

או שבעצם, אליס ופרנק?

אני מרגיש כאילו אני לא מכיר אתכם.

כי בעצם...

אני לא.

אתם, אתם לא אתם.

אני בכלל לא מכיר את הוריי.

אני מכיר רק קליפות ריקות, ללא משמעות.

צל שלכם עצמכם.

אז למה...

למה אני עדיין שומר את כל העטיפות של המסטיק?

אני רוצה לספר לכם משהו.

אני הצלחתי.

הצלחתי להיות כמוך, אבא.

הייתי אמיץ.

הצלתי את חבריי.

הייתי חשוב.

ויש לי ילדה שאני ממש מחבב...

קוראים לה חנה.

חנה אבוט.

היא נלחמה במלחמה קשה, ונפצעה.

אני עזרתי לה, ו...

אני באמת אוהב אותה.

אנ מקווה שגם אתם אהבתם אותי.

כי אני יודע רק שאני כן אהבתי אתכם.

אז אומנם אתם לעולם לא תכירו אותי באמת, אבל...

אני אוהב אתכם, אימא ואבא.

נוויל עמד ליד הוריו בקדוש מנגו.

הוא נתן את המכתב להוריו, והם רק בהו בו במבט ריק.

נוויל נאנח בייאוש, ופנה לצאת מהחדר.

"אני אוהבת... אותך." השתעלה שיעול יבש אליס.

"מ-מה?" שאל נוויל, מפחד להאמין.

"אוהבת א-אותך." אמרה אליס, ועיניה, מזה שנים, היו מלאות הבעה.

נוויל שקע לחיבוקה של אימו.

"גם אני אוהב אותך."

הפרק מוקדש לתולעתספרים, תודה על הכל, ובמיוחד על הרעיון.

הפרק הקודם		הפרק הבא