הקוסמים שורדים(?) בקפסולות

נ.מ.דראקו

קמתי בבוקר ונכנסתי למקלחת(תודה לאל שיש לנו מקלחות פרטיות לכל חדר. רק לחשוב על לחלוק מקלחת עושה לי צמרמורת)

התלבשתי בחולצה ומכנסיים שחורים ונכנסתי למטבח.

"בוקר טוב דראקו מאלפוי" אמרה לאבגוד.

התעלמתי והתיישבתי, השאר לא התייחסו לעובדה קיומי ביקום.

אכלתי ונכנסתי חזרה לחדר שלי. לעזאזל עם אבא שלי! סמכתי על זה שהוא יהפוך עולמות כדי שאני לא אהיה בקפסולה הזאת, אבל הוא רק אמר :"תזהר לא להתיידד עם בוצדמים" ונעלם  במשרדו. לא מתייחס לעובדה שאני. תקוע. עם. פוטר!

אני לא מבין מה קורה עם אבא שלי, בחודשים האחרונים הוא מתכנס בחדרו למשך שעות. ואני ואמי כמעט איננו רואים אותו. חשבתי שהוא ילחץ, ידאג,יחשוב עלי! אבל לא קיבלתי ממנו אפילו לא טלפון אחד וגם למייל ששלחתי לו הוא לא ענה.

(טוב, אימא דואגת לי מספיק בשביל 5 הורים)

פתחתי את המחשב ונכנסתי לשיעור שלי,  שיעור שינוי צורה עם מקגונגל והפלפאף.

המורה הכי שנואה אלי בהוגוורטס. דרך מוצלחת להתחיל את היום! מכאן זה רק יכול להשתפר.

"תלמידים, אחרי שלמדנו איך לשנות את אוזני האדם מולנו לחמור אני רוצה שמאלפוי וסמית ידגימו לנו"

טעיתי, היום הזה יכול להיות יותר גרוע.

סמית נכנס לחדרי בלי לדפוק ולא יכולתי לומר כלום, המצלמה הייתה פתוחה.

"אז מה הלחש?" מלמל סמית בשקט.

"אנגנני" סיננתי בשפתיים קפוצות.

סמית הדגים את הלחש עלי ואני הדגמתי עליו.

"יפה מאוד, 10 נקודות לסלית'רן והפלפאף. אני גאה בכך שאתם מסתדרים בקפסלה" אמרה מקונגל בשביעות רצון.

עלק מסתדרים

ראיתי את זביני מצחקק וגלגלתי עיניים. עכשיו יחשבו שאני מתיידד עם בוצדמים!

חביתי את המיקרופון ומצלמה. "נו מה אתה רוצה סמיפ? עוף לי מהעיניים!"

"תודה שהזכרת לי את הלחש" מלמל סמית בלחש.

"אוקיי סמיפ עוף מפה!" אמרתי בחוסר סבלנות.

"זה סמית" סנן סמית בפה קפוץ ויצא מהחדר שלי.

קפצתי מהמטבח לקחת תפוח ירוק. אני משוגע על תפוחים ירוקים.

הוגוורטס נתן לנו ארוחת בוקר וערב. לארוחת צהריים היינו צריכים לדאוג לעצמנו.

נכנסתי חזרה לחדר שלי והתחלתי להקשיב לשיעור אסטרונומיה, איפשהו בין ההסבר על צדק למזלו של מאדים שמעתי דפיקה בדלת. "מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"יש מצב אנחנו מחליפים חדר?" שאלה מיד בראון.

הילדה הזאת ממש מעצבנת אותי. חוץ מזה שהיא גרפינדורית יש לה גם משהו מעצבן באופי ומראה ובכלל בה.

אני לא סובל אותה. אני יודע שאני אומר את זה על המון אנשים אבל היא מקרה מעצבן מיוחד.

"מה?" שאלתי בטון מתנשא.

"אין לך בעיה להחליף איתי חדר נכון?" היא אמרה יותר מדי מהר.

"מה?" לעצבן אנשים זה נחמד.

"תגיד אתה טיפש?" היא שאלה בעצבנות כשהיא מתיישבת על המיטה שלי.

"לא, אני דראקו"

"על תהיה מעצבן"

"אני לא מעצבן, כבר אמרתי לך שאני דראקו"

"אתה חושב שאני משועממת?" היא שאלה תוך כדי שהיא הניחה את נעליה על המיטה שלי

"אני כבר יודע שאת בראון, את לומדת בשכבה שלי!"

"דראקו מאלפוי יודע שאני קיימת. אני צריכה להרגיש מוחמאת?" היא שאלה בקול כל כך מעצבן.

"לא, את צריכה להרגיש את מה שמרגישים לפני שמתים. את יודעת, כל החיים עוברים לפניך וכולי" עניתי בקול אכזר.

"אתה כאילו מאיים אלי?" היא שאלה ירדה מהמיטה שלי(סוף סוף!) והוציאה שרביט.

"לא כאילו, אני באמת מאיים אליך! "

היא ניסתה לגלגל עיניים אבל היה לה הבעה כל כך מפוחדת שזה היה נראה מוזר.

"אני שונאת אותך" היא מלמלה בשקט.

וסוף סוף היא יצאה!

התיישבתי בשביעות רצון ליד השולחן שלי ונכנסתי חזרה לשיעור. לא עבר זמן ושמעתי דפיקה על הדלת.

"אני מזהיר אותך בראון" צעקתי על הדלת.

הדלת נפתחה בהיסוס."דראקו?" שמעתי קול חלמני.

הרגשתי קצת רע עם הצעקות. אחרי הכל לונה עזרה לי אתמול. והיא היחידה פה שלא מתייחסת עלי כאילו אני נחש.

"סליחה חשבתי שאת הבראון הזה" אמרתי בקול מתנצל.

"לבנדר בראון זה שם יפה" היא אמרה וחייכה בחולמניות.

"שם יפה לבן אדם מעצבן" רטנתי.

"תמיד חלמתי שזה יהיה השם שלי" היא המשיכה לומר, הסתקרני: "למה? מה יש בשם הזה?"

"לבנדר זה שם של פרח יפה ובראון אדמה טרייה ורעננה אחרי גשם. מה אתה היית רוצה שיקראו לך?"

"אין לי בעיה עם השם שלי. דראקו זה כוכב. לכל המשפחה שלי יש שמות על שם כוכבים"

"לונה זה ירח"

היא חייכה בשמחה ולרגע לא חשבתי וחייכתי בחופשיות. בלי מסכת פנים האטומה הקבועה שלי. אבל רגע חלף ונזכרתי עם מי אני מדבר.

"לונה יש לי שיעור" אמרתי במהירות.

"אז... אחר כך תוכל לעזור לי?"

"אולי מחר?" אמרתי בחוסר סבלנות.

לונה הנהנה וריחמתי אליה. "טוב מה?" שאלתי.

"היה לנו שיעור בתולדות קסם ואבא היה צריך את העזרה שלי ולא יכולתי להיכנס לשיעור אני מרגישה שחסר לי חומר. יש לך את הסיכומים של שנה שעברה.?" היא שאלה בהרהור.

"אני לא מסכם וגם לא זוכר מילה משיעור תולדות קסם." עניתי. פניה של לונה היו מאוכזבים ומצאתי את עצמי אומר:

"כנראה לגרינגר יש סיכומים"

פניה של לונה האירו" תודה דראקו מאלפוי"

חשבתי על מה אבי היה מגיב עם הוא היה יודע עם מי אני  מדבר

"טוב יש לי שיעור, את צריכה עוד משהו?" אמרתי ופניתי לשולחני.

לונה יצאה מהחדר וסידרתי את החדר שלי תוך כדי שניסיתי לסדר את הראש שלי.

נכנסתי לסלון ולשמחתי אף אחד לא היה שם. התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לאכול ארוחת ערב במהירות. כשגמרתי פוטר וצ'ו הגיעו לשולחן.

הם התיישבו הכי רחוק שאפשר מהשני ואכלו במהירות.

קרה משהו בניהם החלטתי לעצמי ולאחר מכן נזפתי בעצמי "אני, מה אכפת לי מהם?"

נכנסתי חזרה לחדרי וניסיתי שוב להתקשר לאבי.

סוף סוף הוא ענה!

"היי אבא!" אמרתי

"שלום בן אני קצת ממהר. רצית משהו?"

העברתי את הטלפון לאוזן השנייה. אני לא מבין איך מאזנים את הדבר  הזה.

"איך הולך אבא?" שאלתי בניסיון לפתוח שיחה.

להפתעתי, אבא אמר בקול מסתורי "חכה תראה. חייב ללכת! להתראות דראקו. כבד את משפחתנו! אמור לאימא שמסרתי לה שלום"

"אבא בלי סצנות! ואבא אתה לא זוכר שאני תקוע פה בקפסולה! למה שאני יראה את אימא?"

צליל ניתוק היה התגובה.

היום השלישיי היה כל כך מעצבן. כמעט יותר מעצבן מלבנדר. כמעט.

הפרק הקודם		הפרק הבא