מלך השרשראות

"נו, מצאת אותו?” שאל גילמו בחיוך זחוח ברגע שפוליאן המטונף הגיח מעל פני הקרקע.

"לא כאן, גילמו,” אמר פוליאן בקוצר רוח.

"רגע מה אתה מחזיק ביד?” שאל גילמו שהבחין בידו של פוליאן שמשוכה למאחורי גבו.

"לא כאן גילמו,” אמר פוליאן בכעס. “הבאת את השקית האטומה כו שאמרתי לך?”

"כן,” אמר גילמו בבלבול והושיט לו שקית שחורה וגדולה.

"יופי,” ענה פוליאן. הוא הסתובב על מנת שגילמו לא יוכל לראות מה הוא עושה. הוא דחף את הספר אל תוך השקית וקשר אותה במהירות. למזלו השקית הייתה מספיק כהה בשביל לאטום לחלוטין כל ניצוץ סגול כלשהו.

פוליאן הלך במהירות במורד הרחוב. מכוניות חשמליות חלפו פה ושם בכביש. כעבור חמש דקות הוא פנה ימינה.

"לאן אתה הולך?” שאל גילמו. “הדירה שלנו נמצאת בצד השני של העיר.”

"גדנלף אמר לי ללכת לדירה שלו אם אני אמצא את הספר,” אמר פוליאן. הוא פנה אל גורד שחקים שחלונותיו נצנצו בשמי הלילה.

"רגע, אתה מצאת את הספר?” שאל גילמו בתדהמה.

"אמרתי לא עכשיו, גילמו,” קרא פוליאן בכעס. הוא היה מבולבל בדיוק כמוהו. הם נכנסו בדלת זכוכית מסתובבת אל לובי הבניין.

פוליאן מיהר לחדר המעליות וזימן מעלית.

"יש לך מושג באיזה קומה הדירה שלו?” שאל גילמו בתרעומת.

"כן,” ענה פוליאן. “בקומה 17.”

"ומה המספר דירה?”

"זה לא משנה. הדירה שלו היא היחידה בקומה.”

"פשי, פשי, יודע לחיות הבן אדם,” שרק גילמו בהתפעלות.

"כן,” מלמל פוליאן.

מעלית הגיעה. הם מיהרו להיכנס.

"אתה באמת מצאת את הספר?” שאל גילמו ברגע שהדלתות נסגרו.

"מה אתה חושב גילמו? שאני סתם עכשיו נמצא בדרכי לדירה של גדנלף?”

"אבל זה לא הגיוני שמצאת את הספר. גם אם באמת החביאו אותו הוא כבר בטוח נהרס לגמרי. אחרי הכל הוא היה שם אלף שנה, לא?”

"לא אם הוא היה מוגן בכישוף עלפי,” מלמל פוליאן.

"אתה לא רציני,” קרא גילמו. “כישוף עלפי, באמת??”

"אני לא יודע גילמו,” קרא פוליאן בכעס. “אין לי שמץ של מושג מה לעזעזל קורה פה! אני מבולבל בדיוק כמוך! כל מה שאני יודע שנכנסתי לתעלה של הביוב ומצאתי שם ספר חום גדול שמוקף בהילה סגלגלה מוזרה! אין לי שמץ של מושג איך להסביר את זה!”

"מה אתה אומר?” שמע קול מוכר מאחוריהם. גילמו ופוליאן קפצו בבהלה.

מסתבר שיש למעלית הזאת דלתות משני הצדדים ומסתבר שהם הגיעו לקומה שבו נמצאת הדירה של גדנלף ומסתבר שהם כבר הגיעו לקומה הזאת כבר לפני כמה רגעים כך שמסתבר שגדנלף שמע את השיחה שלהם.

"אה, הי גדנלף,” גמגם פוליאן.

"ומה שניכם עושים פה?” שאל גדנלף בנחת.

"אוו, בחיאת, שמעת את כל השיחה שלנו,” קרא גילמו בקוצר רוח. הוא יצא מן המעלית, דוחף בדרכו את גדנלף הצידה. “אל תנסה לשחק איתנו משחקים, מכשף זקן. אני רוצה לדעת תשובות!”

"תודה רבה על המחמאה,” אמר גדנלף וחייך בקורת רוח. “היא הולמת אותי הייטב.”

פוליאן גלגל את עיניו ויצא מן המעלית, גורר בעקבותיו את השקית השחורה.

גדנלף פתח את הדלת היחידה בקומה. “היכנסו.”

פוליאן נכנס לדירתו של גדנלף ופער את עיניו. הדירה הייתה פשוט ענקית. כל הקירות החיצוניים היו חלונות ענקיים שהשקיפו על כל ברי.

"ברוכים הבאים לדירתי הצנועה,” קרא גדנלף. “תתפסו כורסה נוחה, יש לנו הרבה על מה לדבר.”

גילמו בלי לחשוב פעמים התפרס על חצי ספה ופלט אנחה מלאה בעונג.

פוליאן הביט סביבו והתיישב כעבור רגע ליד גילמו. (לא בדיוק ליד, יותר בקצה השני של הספה כי הגמד השתרע על יותר מחצי ממנה)

גדנלף תפס כיסא והתיישב מול שניהם.

"טוב, אז נתחיל בכך שאני מצאתי את הספר,” אמר פוליאן. הוא הניח את השקית השחורה על שלוחן הקפה שהפריד בינו לבין גדנלף.

גדנלף חייך בסיפוק. הוא פתח את השקית באיטיות והוציא את הספר הגדול בהדרת כבוד. עיניו של גימלו נפערו לרווחה והוא התיישב על מקומו באחת.

"מה לעזעזל??”

"זה הספר שבילבו בגינס ופרודו בגינס כתבו,” אמר גדנלף. “זהו ספר שמתעד את מסעותיהם.”

"ומה הדבר הסגול המוזר שמקיף אותו?” שאל גילמו. נפעם לחלוטין.

"זהו בועה של כישוף עלפי ששומר על הספר,” אמר גדנלף. הוא התרומם מן הכורסא וקלח את המטה שלו שנשען על הקיר. הוא הצביע עם המקל על הספר ומלמל משהו שפוליאן לא הצליח להבין.

פוליאן חש את אותה תחושה מוזרה שוב. ההילה הסגלגה שהקיפה את הספר התמוססה לאוויר באיטיות עד שנעלמה לגמרי.

פוליאן הרגיש שאם מישהו היה מנסה להכניס לפיו אורק שלם הוא היה מצליח. (אבל הוא היה מקיא את האורק כעבור שניה כי הוא מן הסתם היה דוחה)

"אתם תקראו עכשיו את הספר,” אמר גדנלף. “אני צריך לעשות בינתיים כמה דברים. כשאני אחזור, אם עדיין יהיו לכם שאלות אחרי שתסיימו לקרוא אותו אז תשאלו אותי.”

פוליאן וגימלו בהו בגדנלף בפה פעור לרווחה.

"אה, ועוד משהו,” אמר גדנלף מסף הדלת. “אני מצפה שתקראו את הספר הזה בהנחה שכל מה שכתוב שם הוא אמת לאמיתה ולא סתם בדיות בדיוניות.” ובמילים תמוהות אלו הוא יצא מן הדירה מותיר את פוליאן ואת גימלו לבדם, מבולבלים לחלוטין.

הפרק הקודם