גם עד המדבר

הם נכנסו לרחוב המושלג של הגסמיד, ופנו לכיוון שלושת המטאטאים. המקום היה הומה בתלמידים. לילי וג'יימס בחרו להם שולחן בפינה שקטה ככל האפשר, והזמינו שני בקבוקי בירצפת. כשהשתיה הגיעה, הם שתו בדממה. 

"לילי... יש לי משהו לשאול אותך."

"מה?"

"אה... למה- למה לא הסכמת לצאת איתי עד עכשיו?" האמת, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובה, אבל הסקרנות גברה עליו.

"אני..." היא מלמלה. "אני- אני... האמת, אני חושבת ש- אני לא אשקר לך- עד תחילת השנה באמת שנאתי אותך. הייתה כל כך שוויצר. זה עיצבן אותי בטירוף. אבל... בתחילת השנה באמת ראיתי שהשתנית... כלומר- פחות הטלת קללות על מי שמעצבן אותך, פחות השווצת, פחות בילגנת את השיער... ו- האמת, אני חושבת שבתחילת השנה כן רציתי... כלומר- הרגשתי... כאילו..." היא גימגמה והסמיקה עמוקות. "כן- כן הרגשתי משהו כלפיך, ג'יימס פוטר. אבל- פחדתי מהתגובות- של החברות שלי- מה הן יחשבו? הן יודעות שאני שונאת אותך.... וסנייפ- אני חושבת שמהתגובה שלו, כי היינו חברים טובים מאוד פעם... ו..." היא התחילה להזיל דמעות.

ג'יימס בהה בה. הוא לא ידע- כלומר, הוא כן ידע שהיא שונאת אותו- אבל הוא ממש לא ידע שהיא כבר לא שונאת אותו. הוא פשוט- לא ידע מה לומר.

"אני מצטערת שציערתי אותך... ידעתי שאתה משתדל... אבל..." היא התייפחה.

ג'יימס לקח אותה בזרועותיו וחיבק אותה. "זה בסדר, לילי. העיקר שעכשיו את שלי." הוא אמר בחיוך רחב.

בערב, הם היו לבד בחדר המגורים של ג'יימס.

"את יודעת מה הכי משמח אותי, לילי?" הוא אמר תוך כדי שהם מתחבקים. "הכי משמח אותי, שסוף סוף את שלי. לא איכפת לי מה חשבת עלי כל הזמן הזה, עכשיו את שלי." הוא אמר, וסחף אותה לנשיקה עמוקה.

הפרק הקודם