אני רוצה לבוא

הארי והרמיוני התעתקו מתחת לגלימת ההעילמות ללכפר, ואז הרמיוני חזרה כדי להתעתק עם ג'יני. הארי היה מחופש למוגל, והרמיוני וג'יני למוגלגיות. הם התהלכו לכיוון כיכר הכפר כשראו לפתע שהאנדרטה התחלפה לפסל של שלושה אנשים; אבא, אמא ותינוק. הארי ידע מיד מי הם, המגולפים באבן. הוא הסתכל על הוריו ועל עצמו.

"היית כל כך מתוק אז," אמרה ג'יני בחולמנות. הארי הרים גבה. "זתומרת, אתה עדיין מתוק, כמובן..." הארי צחק. הם עזבו את הפסל והמשיכו לכיוון בית הקברות. הם חיפשו וחיפשו, כשלבסוף קראה הרמיוני: "הארי... הם כאן, ממש כאן." הוא התקדם לעברה. הוא ראה קבר שיש לבן, עם הכתובת של שמות הוריו ותאריכי הלידה והמוות שלהם. הוא עצם עיניים, והדמעות החלו לזרום. הוא לא יכל לעזור אותן. ג'יני באה ותפסה בידו. היא השעינה את ראשה על כתפו, ולטפה את שערו.

הוא חשב שהוריו לא יודעים שהוא חי ועומד ממש לידם, עם חברתו הטובה ביותר ואהובתו. הוא הביט בשמות הוריו, ואז נמלא דחף חזק לעזוב ולא להסתכל עוד. הוא סימן לג'יני ולהרמיוני, והם התקדמו בשתיקה, אוחזים ידיים. הדמעות עדיין לא הפסיקו לזרום, גם אחרי שהתרחק מבית הקברות. לולא וולדמורט, הוא היה אמור להכיר את הכפר הזה, לחיות פה עם הוריו, ואולי אפילו היו לו אחים ואחיות; הוא היה מזמין את חבריו לכאן, והוריו היו מכירים את ג'יני....

היה לו הכל לולא וולדמורט.

הפרק קצר... אני יודעת, אבל נראה לי שאנטוש את הפאנפיק ואכתוב אחר. בכל זאת אתם מוזמנים לדרג!

הפרק הקודם