נקמה

וואי, כבודכבוד^^ ממש השקעתי...
לא רציתי לאכזב אתכם, כי חיכיתם כבר מלא זמן כי לא הייתה לי השראה, אז הנה היא הגיעה!!! (ההשראה, כאילו)...
חחחח סתם=] תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (גם בונות...)

פרק 4- ענן גשם

דראקו דהר במרתפי בית הספר במהירות כמעט על- אנושית ולא הפסיק להסתכל לצדדים, נחרד מהרעיון שימצאו אותו ואת הבוצדמית יחדיו.

הוא שמע את גריינג'ר מתנשמת מאחוריו בכבדות, אבל לא היה לו אכפת.

הוא המשיך לרדת בגרמי מדרגות צרים ובמסדרונות אפלים במהירות רבה עד שלפתע, בלי כל הודעה מוקדמת, עצר בחדות.

הרמיוני, שלא צפתה את עצירתו, מעדה ונתקלה בגבו. "שימי לב לאן את הולכת, בוצדמית," סינן דראקו בכעס. הרמיוני הייתה עונה לו משהו מחוכם אלמלא ההרגשה המוזרה ששכנה לה בבטן, כאילו בזה הרגע בלעה משהו חלקלק ודוחה.

היא הסתפקה בנשיפה רועדת.

"קשת בענן," אמר דראקו וקיר האבן המוצק התפוגג ונהפך לכניסת חדר המועדון של סלית'רין. הוא פזל לעברה של הרמיוני, יודע שהסיסמא הבלתי אופיינית תגרור אחריה תגובות. והוא צדק. הרמיוני באמת לא יכלה להישאר אדישה מול סיסמא כל כך לא... סלת'רינית. " קשת בענן?!" צחקה הרמיוני בקול. "מה קרה ל"הריעו לאדון האופל", "אוכלי המוות לשלטון" וכל הדברים בסגנון, אה?"

דראקו התעלם. "אני הולך לבצע עלייך לחש הנגזה עכשיו. הדבר האחרון שאני צריך זה שכולם יראו אותי עם בוצדמית כמוך, גריינג'ר."

"הדבר האחרון שאני צריכה הוא שיראו אותי מסתובבת עם יהיר כמוך, מאלפוי." החזירה לו הרמיוני מידה כנגד מידה.

"אני לא יהיר," מלמל דראקו וביצע את הלחש.

הם נכנסו לחדר המועדון, שהיה מלא כולו בצבעי ירוק וכסף- צבעי הבית של סלית'רין.

על ספה ירוקה מול האח ישבה פנסי פרקינסון ועפעפה בעיניה בצורה מוגזמת ביותר לעבר דראקו. הוא שמע משמאלו גיחוך חנוק.

"תסתמי," לחש לאוויר שמשמאלו, שככל הנראה היה הרמיוני, "פשוט תסתמי."

הוא הניד בראשו לאות שלום לעבר פנסי אך לא התיישב לידה, ופנה לעבר גרמי מדרגות לולייניים, שכנראה הובילו למגורי הבנים.

לפתע שמע לידו קול. "ואם רצית לדעת, אתה כן."

"אני מה?" שאל בקוצר רוח ופתח את דלת חדר מספר 17. "כן יהיר," השיב קולה של הרמיוני בפשטות וברוגע שהרתיחו אותו.

"לא, אני לא."

"בטח שכן," אמרה הרמיוני והסירה מעצמה את לחש ההנגזה מכיוון שרק שניהם היו בחדר.

"לא." הוא התיישב על המיטה.

"כן." הרמיוני נשארה עומדת והביטה עליו מלמעלה למטה במבט של בוז.

"לא!" גם הוא נעמד ועיניו האפורות כמו הכו בה ברקים של זעם טהור. היא נסוגה לאחור, ואז קלטה שהיא עצבנה אותו מאוד. אז היא ניצלה את זה.

"ברור שכן! ואם זה לא מספיק, אתה גם גס- רוח, אגואיסט, מעצבן ו'שונא-כל-דבר-שזז!' "

"אני לא שונא כל דבר שזז!" חזהו התנפח והוא נראה מאיים לפתע, מה שאומר שהיא פגעה בנקודה רגישה. וזה דרבן אותה אפילו יותר מקודם.

"כן? אז מה אתה אוהב?" שאלה אותו הרמיוני בהתגרות ושמה את ידה על מותנה, ממתינה למוצא פיו. "אני אוהב... שיש?" ניסה את מזלו.

"לפי מה שזכור לי," אמרה הרמיוני לאט, "שיש לא נכלל בקטגוריית 'זז.' "

דראקו העדיף להתעלם, שוב.

"בואי נתחיל במשימות שלך," אמר וחייך ברוגע כאשר ראה את אגרופיה נקמצים ואת פניה מאדימות. הוא ידע שפגע במטרה.

"אז... במה נתחיל?" הוא חשב, אבל פתאום לא היו לו משימות עבורה, ככל שהתאמץ לחשוב. הוא עזב את זה, לעת עתה. "טוב, אז ככה, קודם כל חוקים: אסור לך לדבר איתי בכלל. אסור לך לגעת בי אלא- אם- כן נתתי הוראה מפורשת לכך. אסור לך להשתמש בשרביט." הרמיוני מסרה לו בלי אומר ובפנים חתומות את שרביטה.

"תורידי לי את הנעליים," אמר מאלפוי ונשכב על מיטתו. הרמיוני הורידה את נעליו השחורות והמצוחצחות, וציפתה לריח החריף של הרגליים שלו. הוא לא הגיע. היא כמעט צחקה כשחשבה מה היה קורה אם הארי או רון היו מורידים את נעליהם... כל החדר היה נחנק. היא נאנחה בשקט. רון. הילד הקטן והג'ינג'י שבהתחלה חשבה שהוא פסיכי גמור, זה שהתנגש עם מכונית מעופפת בערבה המפליקה,זה שלא הצליח לעשות גם את הכישוף הפשוט ביותר, זה שהתעצבן עליה לעיתים קרובות כל כך והיא התעצבנה עליו בחזרה, זה שלאט לאט, למרות כל התכונות הרעות, היא למדה גם לאהוב.

ואז היא נזכרה כיצד לפני מספר ימים הוא נישק את לבנדר, בכוונה ברורה שתקנא ותתחרט על דבריה מהערב הקודם, שבו נפרדה ממנו. זה הקשיח את ליבה, והיא חזרה להוריד את נעליו של מאלפוי במרץ. "משעמם," פיהק מאלפוי, "ויש לי המון שיעורים. תעשי לי אותם, בוצדמית?" הרמיוני התפלצה. "שיעורי בית," היא אמרה בשקט מסוכן, "נועדו כדי לפתח אותך ואת חוכמתך, כדי להבטיח לעצמך מקצוע טוב ומכובד כאשר תגדל. אני ממש לא הולכת לעשות במקומך את הדבר הטוב, הקדוש והחשוב הזה, מאלפוי."

"הו, כן, את כן," הם עמדו עכשיו אף אל אף.

"תגיד, אתה חירש או סתם אידיוט קשה- תפיסה?" שאלה בלגלוג. "אני אחזור על זה יותר לאט: א-נ-י. ל-א. ע-ו-ש-ה. ל-ך. א-ת. ה-ש-י-ע-ו-ר-י. ב-י-ת."

"שתק!" הרמיוני הזועמת נפלה על הרצפה, לא מסוגלת לזוז.

"תקשיבי לי, בובה," סינן מאלפוי לתוך אוזנה, נרכן מעליה, "את עושה בדיוק מה שאני אומר לך, בלי ויכוחים. אחרת... כבר הספקת לשכוח?" הוא שיחק עם שרביטה. היא רצתה להרוג אותו, רק שבמצבה זה היה קצת בעייתי. "אין עסקה." הוא חייך אליה חיוך שהיה רחוק מלהיות חיוך נחמד ונעים. "שחרר!" היא ציפתה לזה. ברגע שהוא שיחרר אותה היא הסתערה עליו בצעקת קרב אינדיאנית, הפילה אותו והתיישבה עליו. היא הידקה את ברכיה לצידי ידיו כך שלא היה יכול לזוז גם אם השתדל מאוד.

"גריינג'ר..." הוא חשק את שיניו בחוזקה. הוא כל כך שנא את הילדה המעצבנת ו"יודעת- הכל" הזאת!!!

"תגיד, מאלפוי, אתה אוהב גשם?" שאלה הרמיוני כבדרך אגב ושיחקה עם שרביטה.

"ארר..." הוא הורג אותה, ולא אכפת לו שהיא בת.

"טוב, אז ככה: קודם כל... שתק!" היא צעקה ועלתה על פניה הבעת סיפוק עילאית כאשר ראתה את מאלפוי המשותק מביט בה בזעם ולא יכול לעשות דבר.

"עכשיו, דבר שני... אימליירס!" היא אמרה וצחקה כאשר ראתה ענן גשם קטן נוצר מעל ראשו של מאלפוי ומוריד עליו גשם.

"זה מכפה אפילו על העבדות," היא אמרה לו בחיוך גדול ומתגרה. "עכשיו יש לך מקלחת בלי- הפסקה. בעצם, זה בכלל לא משנה, גם ככה אתה מתקלח כל רגע פנוי שיש לך בחיים. אוו, ועוד משהו," היא אמרה בחיוך ממתיק סוד ופנתה לעבר המקלחת. כעבור רגע יצאה משם, מחזיקה בידה את בקבוק הג'ל של מאלפוי. "מעניין איך אתה נראה כשכולך רטוב וללא ג'ל, מה אתה אומר?" היא צבטה את לחיו כמו הדודות השמנות, מהסוג שאומר "איך גדלת!". הוא הביט בה בכעס, ולא היה ביכולתו לעשות כלום. "זה יכול להיות מעניין. להת', אהובי!" היא אמרה- זימרה ולקחה מידו את שרביטה. את שרביטו שמה במקום כלשהו שהוא לא הצליח לראות. היא כישפה את עצמה בלחש הנגזה ויצאה מהדלת.

'איזה מצב ביש,' חשב לעצמו. 'אני שוכב על הרצפה, משותק כולי ע"י גריינג'ר, מעליי יש ענן שממטיר עליי גשם בסילונות, והכי גרוע, אני צריך להתעטש בגלל הענן הזה, ואני משותק.'

כך שכב מאלפוי וריחם על עצמו, בעוד הרמיוני הרגישה שהיא הראתה למאלפוי מה זה, ועוד בצורה שתגרום לה לזכור את זה עד סוף חייה. היא כבר חיכתה שיגיע יום המחרת. לראות את מאלפוי ללא ג'ל, כולו זועף ורטוב עד העצם ומעליו ענן שממטיר עליו סילונות של גשם- זה באמת הולך להיות משהו מיוחד!

הפרק הקודם