אנג'ל פריי

פרק קיטשי ביותר, כמו שהבטחתי:)

אנג'ל התעוררה להרגשה של חפץ חמים מונח על כתפה.
ההרגשה לא הייתה נעימה, והיא ניסתה לזוז, אבל יד חזקה אחזה בה וריתקה אותה למקומה.
"זה עוד רגע נגמר." קול לא מוכר לחש קרוב לאוזנה.
היא פקחה את עיניה והביטה בבלבול במתרחש.
היא שכבה על ספה באמצע חדר בהיר ורחב ידיים, מסביבה עמדו מספר אנשים לבושי שחורים – ציידי צללים.
היא מיד זיהתה את אלק ואיזבל, שהתלחששו ביניהם והביטו בה בדאגה. ג'ייס טיפל באדם אחר שלא זיהתה.
'אם הם שם,' היא חשבה, 'אז מי...?'
היא הרגישה את החמימות עוזבת את כתפה, והרימה את מבטה. נער כהה שיער השיב לה מבט מודאג.
"את בסדר?" הוא החזיר את האסטלה לחגורה שעל מותניו. אנג'ל הרגישה את הכאב עוזב את כתפה, והתרוממה בחדות לישיבה.
"שמת עלי רונה?!" קולה היה צרוד ועייף, אבל הטון התקיף שבו גרם לנער לפסוע פסיעה לאחור ולהרים את ידיו בהתגוננות.
"אתה נורמלי? הייתה יכול ל-"
"הוא היה יכול, אבל עכשיו את בטוחה." קטע אותה ג'ייס. היא הביטה בנער המתולתל בבלבול.
"אבל-" היא ניסתה שוב.
"-עכשיו הכל בסדר." המבט על פניו של ג'ייס גרם לה להנהן ולשתוק. ראשה היה כבד והיא עדיין הייתה חלשה מהפציעה, אבל היא החלה להבין לאיזה כיוון הוא חותר.
"בבקשה על כך שהצלתי את החיים שלך, אני משער." הנער כהה השיער- זה ששם לה את הרונה, התיישב במקום הפנוי לידה והושיט לה את ידה.
"סבסטיאן ורלאק."
אנג'ל גלגלה את עיניה, אבל חיוך קטן הופיע בזווית פיה.
"אנג'ל פריי." הציגה את עצמה ולחצה את ידו.
"פיירצ'יילד." תיקן ג'ייס והתיישב מצידה השני.
"פריי." אנג'ל חזרה ותיקנה. "ותגיד תודה שאני לא אומרת ביין."
ג'ייס גלגל את עיניו והפנה את ריכוזו לנערה בהירה ויפה שהתיישבה לידו. יותר מדי לידו, לטעמה.
"פיירצ'יילד? כמו קליירי פיירצ'יילד?" אנג'ל בחנה את סבסטיאן שנית. הוא היה גבוה ורזה, ושיערו הכהה היווה ניגוד חד לעורו הבהיר, כמעט שקוף.
"כן. קליירי היא אחותי." היא לא אהבה את העיניים שלו. הן היו שחורות מדי לטעמה, קרובות מדי לגוון שיערו.
"אחותך?" הנערה הבהירה הביטה עליה בפליאה מעל כתפו של ג'ייס. "אז את אחות של ג'ייס?"
"כן." שיקר ג'ייס בחלקלקות.
היא הביטה בג'ייס בכעס, אבל זה נמנע מלפגוש במבטה.
"אתם באמת קצת דומים." הנערה החליפה את מבטה בין אנג'ל לג'ייס.
"כן," אמר סבסטיאן, "משהו בעצמות הלחיים." משהו בחיוך שלו הסגיר את העובדה שהוא לא קנה את הסיפור של ג'ייס.
הנערה נחרה בבוז.
"אני רצינית, אתם דומים. חוץ מהרונות, כמובן." היא העבירה את ידה על זרועו מלאת הצלקות של ג'ייס, גורמת לאנג'ל בחילה.
"למה באמת אין לך רונות?" היא המשיכה לחטט ולשאול.
"כי אני לא ציידת צללים." ענתה אנג'ל ונהנתה לראות את הכעס שהתפשט על פניו של ג'ייס.
"למה את מתכוונת?" נבהלה הנערה ועזבה את זרועו של ג'ייס, לשמחתה של אנג'ל. "אז איך רונת הריפוי פעלה עלייך?"
אנג'ל משכה בכתפיה, וג'ייס מיהר להשתלט על המצב.
"אנג'ל בחרה לחיות חיים סתמיים," הוא נימק במהירות, "בניגוד לקליירי, היא לא רצתה להיות קשורה בשום אופן לעולם שלנו."
'בזה אתה צודק,' היא חשבה והעבירה מבלי משים את ידה על הרונה הטריה שעל כתפה.
"לא רוצה להיות ציידת צללים?" לפי המבט שעל פניה ניתן היה לחשוב שאנג'ל יצאה מהארון בתור חד קרן מוכנף.
"אז איך נפצעת בקרב?" שאל סבסטיאן בשקט.
אנג'ל וג'ייס החליפו מבטים. היא יכלה לראות שג'ייס לא היה מוכן לשאלה הזאת.
בדיוק באותו הרגע היא שמעה אנחה. ג'ייס נעמד במהירות, הודף מעליו את הנערה ופונה לטפל בפצוע ששכב על הספה לידם.
"סיימון?" אנג'ל קמה גם היא מהספה, אבל סבסטיאן תפס בכתפה הבריאה והושיב אותה.
"איבדת הרבה דם." הוא הסביר. "עדיף שתנוחי."
"אני מרגישה בסדר." היא שבה וקמה, וחשה מיד סחרחורת עזה שגרמה לה למעוד וליפול ישר על סבסטיאן. היא הסמיקה וניסתה לא לבהות על הדרך שבה שרירי זרועותיו התכווצו כשעזר לה לקום והושיב אותה בחזרה לידו. הוא שם לב למבטה וחייך, גורם לאנג'ל להסמיק אפילו יותר.
"אני לא אגיד 'אמרתי לך'."
היא גלגלה את עיניה.
"מה סיימון עושה כאן? הוא בסדר?" היא שאלה בדאגה והביטה בג'ייס, שחיטא את פצעיו בחומר משונה.
"עד כמה ששוכן תחתית יכול להיות בסדר." מלמלה הנערה מתחת לאפה, בחוסר שביעות רצון בולט.
אנג'ל הפנתה את ראשה בחדות אל הנערה.
"יש לך בעיה עם שוכני תחתית?"
הנערה סקרה את אנג'ל כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה, והבעה מתנשאת על פניה.
"ולך אין?" היא משכה את שיערה השחור לאחור בתנועה חלקה. "כל מה שבני הכלאיים האלה עושים זה רק בעיות למסדר. לא להזכיר את העובדה שהם מעורבים עם שדים. את רוצה להגיד לי שגם שדים את אוהבת?"
אנג'ל הרגישה שהיא עומדת להקיא.
"לא הייתי אומר את זה ליד אנג'ל, אלין." הופיע אלק משום מקום והתיישב במקומו של ג'ייס. "לא כשהיא יוצאת עם ראש הערפדים של ניו יורק."
אנג'ל הרגישה חמימות מתפשטת על פניה. "אנחנו לא יוצאים!" מיהרה למחות כשראתה את המבט של ג'ייס. אלק צחקק, ואנג'ל החטיפה לו.
"ראש הערפדים?" הנערה, אלין, נראתה מזועזעת ממש. "יש לך טעם נוראי, חייבת לציין."
אנג'ל הרימה את גבותיה. הילדה הזאת ממש לא מצאה חן בעיניה.
"כמובן שאת תגידי את זה," לאנג'ל נמאס להתאפק. "כשהידע היחיד שלך בערפדים, או בכל דבר אחר שקשור לעולם ה"מדהים" שלך, את מכירה רק מספרי לימוד מתפוררים. בתור סתמית הרגתי הרבה יותר שדים משאת אי פעם תראי, אז תסתמי את הפה."
כולם בהו בה. היא קמה והתעלמה מהסחרחורת שתקפה אותה, והלכה בזעם לכיוון הדלת הגדולה שהיא שיערה שהייתה היציאה.
"כל הכבוד, אלין." סבסטיאן מחא כף כשאנג'ל יצאה בסערה, טורקת אחריה את הדלת.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מסכים איתה?" אלין נראתה כועסת ממש. היא הסתכלה על ג'ייס, מנסה
למשוך ממנו תגובה חיובית, אבל הוא כבר היה בחצי הדרך לכיוון היציאה.
אלק קם ומיהר להשיג אותו. "תן לי לטפל בזה," הוא תפס את כתפו, "אתה יודע שאני מסתדר איתה
הרבה יותר טוב ממך." ג'ייס הוריד את ידו של הפראבטאי שלו ונאנח.
"לא," הוא פתח את הדלת וחייך אליו בעייפות. "זאת שיחה בין אח ואחות."

לאנג'ל לא היה מושג לאן היא הולכת. האוויר הצח הרגיע אותה, עד כמה שהיא הייתה יכולה להרגע כשידעה שאת האוויר הזה היא חולקת עם עיר מלאה באנשים שבשמחה יקריבו אותה על מזבח האידיאולוגיות המעותות שלהם.
היא חשה בעקצוץ קל בידיה, וניסתה להסתיר את הניצוץ מזוג עם עגלה שבדיוק עבר לידה.
'אני חייבת להרגע.' היא שאפה אוויר ועצמה את עיניה.
"אנג'ל!" היא נשפה בכעס ופקחה את עיניה. ג'ייס הזה. לא יודע את המשמעות של מרחב מחיה. לא פלא שקליירי כועסת עליו.
"אנג'ל פריי! אני יודע שאת שומעת אותי!" היא הכניסה את ידיה לכיסי המכנס והסתובבה.
"אה, אז פתאום אני פריי!" ג'ייס השיג אותה במהירות ותפס במרפקה. היא ניסתה להתנער מבלי להוציא את ידיה מהכיסים ולהסגיר את ידיה הזוהרות, משימה בלתי אפשרית כשמדובר באדם מיומן כמו ג'ייס.
"תעזוב אותי!" הוא התעלם ממנה וגרר אותה לרחוב צדדי. היא ניסתה להשתלט על הנשימות שלה, אבל העקצוץ שבידיה רק גבר.
לבסוף ג'ייס עזב את ידה. הם הגיעו לגינה קטנה, שכמובן הכילה מתקני טיפוס מסובכים, כיאה לציידי צללים טיפוסיים.
"מה את חושבת שאת עושה." אנג'ל יכלה לראות שגם הוא מתקשה לשמור על שליטה. הוא התיישב על הספסל הסמוך וסימן לה להתיישב לידו.
"מה אני עושה?" היא התעלמה מהצעתו ונשענה על העמוד הקרוב, מנסה לגרום לידיים הטחובות בכיסיה להראות טבעי.
"אתה רומז שאני הבעיה? הכלבה הזאת קראה לי בת כלאיים." ג'ייס הביט סביב בדאגה, אבל לא היה נראה שמישהו מתעניין בשיחתם.
"תקשיבי, אף אחד מאיתנו לא יודע איך זה יכול להיות," הוא החווה על כתפה, והיא נזכרה בהרגשה הצורבת של הרונה שנחרטה עליה. "אבל את חייבת לשתף איתי פעולה. זאת הדרך היחידה שבה תוכלי להתרחק מהמסדר." הוא ממש לחש. אנג'ל החליטה להתיישב לידו,בעיקר כי הרגישה חשופה כשגבה היה מופנה להמון מתנקשים פוטנציאליים.
'אל תהי פרנואידית.' היא ניסתה לשכנע את עצמה, למרות שידעה שיש לה מספיק סיבות להיות.
"אני רוצה לחזור לברוקלין." היא הרגישה שזאת התשובה היחידה, הדרך היחידה שלה להבין איך לעזאזל המצב הזה יכול להיות הגיוני.
ג'ייס נאנח. "זה הרבה יותר מסובך ממה שהיינו רוצים."
אנג'ל נאנחה גם היא. העיקצוצים בידיה החלו להרגע, למרות שהיא הייתה רחוקה מלהיות רגועה.
"הכל בסדר? שניכם נראים כאילו חיית המחמד האהובה עליכם מתה." אנג'ל הרימה את מבטה, והופתעה לראות את סבסטיאן, שנשען על העמוד שעליו נשענה קודם לכן.
'כמה מכל זה הוא שמע?' היא החליפה מבטים עם ג'ייס, ולפי המבט המבוהל שלו היא ידעה שהוא חושב את אותו הדבר.
"מה אתה עושה כאן, ורלאק?" סבסטיאן משך בכתפיו.
"תסלח לי, הוד מעלתך. לא ידעתי שאסור לצאת להתאוורר כשאתה בחוץ." ג'ייס צמצם את עיניו, וסבסטיאן חייך.
"אל תדאגו, אני לא שתול של המסדר." הוא התיישב ליד אנג'ל, למרות שאף אחד לא הזמין אותו להתיישב.
"כן, כי זה בכלל לא משפט ששתול יגיד כדי להוריד ממנו את החשד." אמרה אנג'ל. הספסל היה צפוף והיא הייתה צריכה להוציא את ידיה מהכיסים כדי שיהיה מספיק מקום לסבסטיאן. לשמחתה הרבה, השליטה חזרה אליה וידיה נראו רגיל לחלוטין.
סבסטיאן גיחך למשמע ההערה שלה.
"כמה מכל זה שמעת?" ג'ייס החליט להיות ישיר.
"מספיק." חיוכו התרחב והוא פנה אל אנג'ל. "אז מה באמת חשבת שאת לפני שגילית שאת ציידת צללים? ערפדית? אשת זאב?"
אנג'ל קפאה, וסבסטיאן שם לב לכך.
"בוא נשאל את זה ככה, כמה אתה יודע?" קולו של ג'ייס היה קפוא.
סבסטיאן משך בכתפיו בנונשלנטיות. "אתם יודעים, אתם לא בדיוק חלקים עם הסיפור שלכם." הוא נמנע מלענות. אנג'ל התחילה להזיע. היא ידעה שהלחץ הזה יגרום לה לאבד שליטה שוב, וניסתה להחזיר את ידיה בחזרה לכיסים.
סבסטיאן שם לב לתנועה שלה. הוא תפס את פרק ידה בתנועה מיומנת, וליבה ניתר. היא ניסתה להיאבק בו, אבל אחיזתו הייתה חזקה הרבה יותר משלה.
"מכשפה?" הוא לחש, ועיניו זהרו כמעט כמו ידה.
היא הצליחה למשוך את ידה והכניסה אותה במחאה לכיסה.
"אסור לך לספר על זה." קולה היה תקיף. סבסטיאן נראה כמעט פגוע.
"ברור שלא! אני רוצה לעזור." אנג'ל גלגלה את עיניה.
'ברור שהוא רוצה.' היא התרשמה מרמת החטטנות המקצועית שלו, למרות שהם באמת לא היו כל כך חלקים עם הסיפור שלהם.
"העזרה הכי גדולה שתוכל לתת, היא אם תוציא את האף שלך מעניינים שלא קשורים אליך." ג'ייס נעץ בסבסטיאן מבט מצמית. אנג'ל הסתכלה על ג'ייס במחאה.
"ג'ייס!" היא התפלאה מהקרירות ששידר. "אם הוא כבר יודע, עדיף לך שהוא יהיה בצד שלנו, ולא בזה של המסדר."
ג'ייס קם והתעלם מהערתה.
"את באה?"
היא העבירה את מבטה בין ג'ייס לסבסטיאן. היא לא ידעה עד כמה היא בוטחת בנער שחור השיער, אבל ג'ייס כבר עלה לה על העצבים.
היא גם קמה, אבל פסעה לכיוון הנגדי מזה של ג'ייס.
"אני עדיין לא סיימתי להתאוורר."
ג'ייס משך בכתפיו ופנה לכיוון שממנו הגיעו, סוף כל סוף הבין את הרמז והשאיר אותה לבד.
או ככה היא חשבה.
"נחמד מצידך להיות בצד שלי." אנג'ל קפצה. היא לא שמעה את צעדיו של סבסטיאן, למרות שהוא הלך ממש לידה.
"תגיד, אתה רוח רפאים או משהו?" הוא חייך למשמע השאלה.
"אז את לא באמת אחות של קליירי." שאל-קבע, מתעלם במקצועיות משאלתה.
אנג'ל נאנחה. היא הניחה שאם הוא כבר יודע, אז שידע את הכל.
"חשבתי שאנחנו כן." היא נעצרה והתיישבה בקצה המדרכה. סבסטיאן התיישב ממש לידה, רגליו הארוכות התקפלו והגיעו כמעט עד סנטרו.
"ומה קרה אז?" היא שמעה אכפתיות כנה בקולו.
'אם הוא סוכן כפול, אז הוא סוכן כפול ממש טוב.'
היא עטפה את רגליה בידיה, השעינה את הסנטר על הברכיים.
"אני וקליירי גדלנו בתור תאומות כל החיים שלנו." היא החליטה לספר לו הכל. "תמיד חשבתי שזה קצת מוזר שאני בכלל לא דומה לאמא, כשקליירי נראת בדיוק כמוהה. לוק אמר שאני דומה לאבא שלי, שאמא אמרה שמת כשהיינו תינוקות. לוק הוא ידיד של המשפחה." היא הוסיפה כשראתה את המבט המבולבל של סבסטיאן.
"הוא קשור לעולם הצללים?"
אנג'ל הנהנה.
"הוא האלפא של הלהקה הכי גדולה בניו יורק." סבסטיאן הנהן. לא נראה היה שהפריעה לו העובדה שלוק היה שוכן תחתית, מה שגרם לה להרגיש שצדקה כשבטחה בו.
"בקיצור," היא המשיכה. "האמנתי ללוק. האמנתי לאמא שלי. מה עוד הייתי אמורה לעשות?" היא מצמצה, מנסה למנוע מהדמעות להצטבר בעיניה. הוא שם לב למחווה שלה, אבל היה אכפתי מספיק כדי להעמיד פנים שהוא לא שם לב. היא הייתה אסירת תודה.
"אמא שלנו רצתה שנחיה כמו סתמיים, היא חשבה שנהיה בטוחות יותר ככה. היא שכרה את שירותיו של מגנוס ביין, שמחק את הזיכרונות שלנו ושם מחסום ליכולות שלנו, ולראיה של קליירי. אצלי המצב לא היה פשוט כל כך, כמו שגיליתי הרבה יותר מאוחר." היא בהתה בעלה יבש שריחף מעל האדמה מולם, בעיקר כדי למנוע את קשר העין עם סבסטיאן.
"מתברר שמסיבה מוזרה כלשהי, הוא לא הצליח לחסום את הראיה שלי. אז אמא שלי- ג'וסלין," היא ניסתה לדבר באדישות. היא לא רצתה שסבסטיאן יבחין בסערת הרגשות שהנושא הזה גרם לה.
"היא, אממ, גרמה לי להאמין שיש לי סכיזופרניה, כדי להסביר את עולם הצללים שעדיין הייתי מסוגלת לראות." היא לא התאפקה והסתכלה על סבסטיאן, שנראה בהלם.
"היא שיכנעה אותך שיש לך מחלת נפש סתמית?" הוא חזר על דבריה באיטיות, זעם עצור בקולו. "את חצי מכשפה וחצי ציידת צללים! את אפילו לא חצי סתמית!" הוא לחש בכעס.
"זה בסדר," היא הרגישה את הצורך להרגיע אותו, או לפחות לנסות.
"לא זה לא." הוא נראה נסער אפילו יותר ממנה. "איך סלחת לה על דבר כזה?"
אנג'ל חזרה לבהות בעלה, שהתעופף כבר למדרכה המקבילה.
"אני לא יודעת אם סלחתי לה." היא דיברה בשקט. היה לה קשה להודות בכך, אבל היה לה קשה אפילו יותר לסלוח לאישה שכל חייה קראה לה אמא.
להסתיר ממנה שהיא מאומצת זה דבר אחד, אבל להסתיר ממנה עולם שלם שאליו היא שייכת...
"אז איך גילית את זה בסוף?" העלה השתחל מתחת לגדר של אחד הבתים, נעלם מטווח ראייתה.
"רפאל סיפר לי." סבסטיאן הרים גבה.
"רפאל זה הערפד שאת יוצאת איתו?" אנג'ל גלגלה את עיניה.
"אנחנו לא יוצאים, אבל כן." היא שמה לב לחיוך שבצבץ בזווית פיו, אבל התעלמה ממנו.
"רפאל הוא זה שקישר ביני לבין מגנוס, כדי שיעזור לי ללמוד יותר על כוחות הכישוף שלי."
"אז בחרת להיות מכשפה ולא ציידת צללים?" סבסטיאן לא נשמע מתרעם, בניגוד לאלין. אנג'ל הניחה שאם הייתה לו הבחירה, הוא גם היה בוחר בצד השדי יותר.
"למען האמת," היא נאנחה, וסיפרה לו על הדרך שבה גילתה שהיא ציידת צללים.
הוא שרק בפליאה כשסיימה.
"אז רק היום בבוקר גילית הכל." היא הנהנה. הוא צמצם את עיניו.
"ואת באמת חושבת שהחבר הערפד שלך לא ידע על זה."
אנג'ל התבלבלה. "למה את מתכוון?"
מבטו של סבסטיאן היה רציני.
"תחשבי על זה. ג'וסלין לקחה עלייך חסות, למרות שהיית מכשפה. היא הכירה מכשף. למה היא לא העבירה אותך אליו? הרי ברור לך עכשיו שהוא היה שמח לקחת אותך לחסותו."
אנג'ל התחילה להבין את כיוון החשיבה שלו.
"אתה חושב שאמא ידעה שאני ציידת צללים?"
"יותר מזה." עיניו הכהות של סבסטיאן זהרו. "אני חושב שכולם ידעו את זה. הרי המכשף חסם את היכולות שלך. הוא ידע עליהם."
אנג'ל לא הצליחה להתיק את מבטה מסבסטיאן, ועיניה אורו בהבנה.
"אמא שלי באמת לא שמחה כל כך כשאמרה לי לחפש את רפאל..."
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל את חייבת לחפש את רפאל סנטיאגו.
למה רפאל היה ברירת מחדל?
"ברור שלא." סבסטיאן ניתק את קשר העין שלהם, ואנג'ל בהתה בצללי השקיעה שחיטבו את פניו.
"היא ידעה שהם יסתירו ממך את הצד המלאכי שלך, ינסו לפתות אותך לצד שלהם."
הוא חזר להביט בה. השתקפות צבעיה האדומים של השקיעה בעיניו הזכיר לה את ג'ייס, מכל האנשים.
"את הרבה יותר חזקה ממה שאת יכולה לדמיין, אנג'ל." הוא קם והושיט לה את ידו.
"אנחנו עומדים לפני מלחמה, ואת הנשק הסודי שכל אחד רוצה שיהיה לו."
היא תפסה את ידו של סבסטיאן, מתעלמת מהמועקה שהרגישה בחזה.
הוא לא עזב את ידה גם אחרי שהיא קמה, והיא הסתכלה עליו בבלבול. השמש כבר שקעה, והיא חשה שהיא נבלעת בעיניו השחורות.
"את יכולה לבחור רק צד אחד. תעשי טובה לאנושות ותבחרי נכון."

הפרק הקודם