גלקסיות בהתנגשות

"הוו, אז את יודעת איך קוראים לי,” אמר האגריד בשמחה. “יופי. עכשיו אני אעלה לך את המזוודות לחדר שלך.” הוא אמר ולקח את שני המזוודות מידיי בכוח. “אחרי זה אנחנו נלך לעשות לך קניות של כל הדברים שאת צריכה,” הוא אמר בקול מאומץ בעודו עולה במדרגות ונעלם אל תוך הקומה השנייה.

שני קוסמים זקנים ישבו בקצה הפונדק ובהו בי בפיות פעורים. מכשפה אחת בעלת מראה אסייתי ושיער שחור וחלק שגלש עד למותניה הביטה בי בעניין. היא הזכירה לי מישהי.

כעבור חמישה דקות ארוכות המדרגות עץ הרעועות החלו לרעוד שוב ופלטו אדוות אבק. דמותו של האגריד הופיע כעבור כמה רגעים.

"קדימה בואי נצא, יום טוב שיהיה לך טום,” הוא קרא לעבר המוכר הזקן.

הוא ניגש לפתח של הפונדק. היו לו שני דלתות. הוא פתח את הדלת השמאלית. “ברוכה הבאה לסמטת דיאגון.”

"מגניב,” אמרתי. “אבל חשבתי שאתה עושה משהו עם המטרייה שלך על איזה קיר אבנים.”

"האא, זה היה פעם,” הוא הניף בידו בביטול. “כולם כבר החליטו שזה מיותר אחרי המלחמה כשהיו צריכים להימלט מסמטת דיאגון. הדבר הזה עיקב המון אנשים והם נהרגו. אני לא אוהב לדבר על המלחמה,” הוא אמר. “בכל אופן מאז שינו את זה לדלת.”

יצאנו מהפונדק אל תוך סמטה צפופה ומפותלת ומשני עבריה המוני חנויות עמוסות בקוסמים ומכשפות. פערתי את פי עד כדי כך שאני בטוחה שאהיו יכולים להכניס לתוכו מטטא.

"אז אני חושב שהדבר הראשון שנקנה לך זה שרביט,” אמר האגריד. “את בטח ממש רוצה אחד כזה?”

"כן ברור,” התלהבתי. המשכנו בדרכנו עד שראיתי את השלט "אוליבנדר שרביטים.”

"הוא עדין חי?” שאלתי. ברצינות השאלה הזאת נכללת בשאלות החסרות טקט שאסור לשאול. אני צריכה להפסיק עם זה.

"הוא נפטר לפני כמה שנים, הבן שלו מנהל את החנות,” אמר האגריד.

היה לו בן?? אבל את זה לא שאלתי.

"אז את תספרי לי, את לא ידעת שאת קוסמת?” התעניין האגריד. “לא קרו לך, לא יודע, כל מיני מקרים מוזרים שלא יכלת להסביר אותם?”

"אממ...” ניסיתי להיזכר. “לא עד כמה שאני זוכרת אבל תמיד הרגשתי משהו כזה, לא יודעת איך להסביר, כאילו משהו חסר לי. עד אתמול אפילו לא שמתי לב לזה רק עכשיו כשאני מסתכלת לאחור אז אני מבינה,” אמרתי. מקווה שהוא גם הבין.

הוא הנהן בראשו. “כן, אני מבין למה את התכוונת, זה משהו חסר כי את תמיד ידעת כשאת קוסמת, גם אם לא באמת ידעת את זה,” הוא אמר. הנהנתי בהסכמה.

נכנסנו לחנות. היא לא נראתה כמו בסרט אבל גם לא כל כך שונה מההיא שבסרט.

מאחורי דלפק סדוק ישב איש מבוגר כבן חמישים עם עיניים בולטות ושיער חום דליל. “היי,” אמרתי. “אני צריכה לקנות שרביט.”

"ומה קרה לקודמו?” שאל אוליבנדר הבן.

"לא היה שום קודמו,” עניתי.

"אה, אז את הנערה המסתורית שכתבו עליה ב'נביא היומי',” אמר אוליבנדר. “תעלומה של ממש.” והוא שקע לרגע בהרהורים. “בכל אופן, הבה נבחר את השרביט המתאים לך...”

כעבור חצי שעה יצאנו מהחנות והשקית הראשונה נתלתה לי על היד ובתוכה שרביט מעץ הערבה שגרעינו פרוות חד-קרן.

"אני מופיעה ב'נביא היומי?” שאלתי את האגריד, נרעשת.

"אה, כן, הם שמה התעניינו במקרה שלך, את יודעת...” הוא גירד בזקנו. “הנה בואי לחנות של מאדם מאלקין הזקנה.”

" איזה גלימה אני צריכה לקנות אם אני לא יודעת באיזה בית אני אהיה?”

האגריד נפנף בידו בביטול. “הו זה רק העניבה שאת תקבלי בהוגוורטס תהיה של הבית שלך, גלימה את לא חייבת, אולי שנה הבאה תקני לך כזאת של הבית שלך.”

נכנסנו לחנות. קניתי שתי גלימות שחורות. אחת לחורף ואחת לקיץ.

"עכשיו נשאר לקנות את הספרים ואת הינשוף שאת רוצה,” אמר האגריד.

נעצרתי לפתע על מקומי. “האגריד, מאיזה כסף אנחנו משלמים על הכל, לא זכור לי שביקרנו בגרינגוסט.”

"אה, אני כבר ביקרתי שם בעצמי היום בבוקר,” אמר האגריד.

לא ידעתי איך להגיב לידיעה שהוא ביקר בכספת של סבא שלי אז שתקתי.

את הספרים קנינו תוך שניות. למרות שהמוכר ממש התפלא לכמות הגדולה.

"אני עכשיו שואל את עצמי איך נסחוב את הכל...” תהה האגריד. בסופו של דבר הוא ביקש מהמוכר של כרך ודף בע"מ שיארגנו משלוח עד לחדר שלי בקלחת הרותחת.

אחר כך ביקרנו בחנות חיות וקניתי ינשוך חום עם עיני ענבר זהובות. כשסיימנו את כל הקניות השמש החלה לערוב וכמעט החשיך. סמטת דיאגון התרוקנה ברובה ורוב החנויות נסגרו.

"טוב זה היה הקניות הכי מעניינות שהיו לי בחיים,” פיהקתי פיהוק עסיסי.

האגריד פיהק גם הוא. הפיהוק שלו היה הרבה יותר קולני והמספר המועט של האנשים ששהו בסמטה הפנו את ראשם לעברינו ותקעו בנו מבטים.

"אז את את השבועיים הבאים תבלי פה,” אמר האגריד כשעמדנו בפתח של הקלחת הרותחת. “באחד לספטמבר אני אלווה אותך לקינגס קרוס"

נכנסנו אל תוך הפונדק. הוא היה ריק חוץ משני הזקנים שעדיין ישבו באותה פינה.

"אז להתראות שיהיה לך,” אמר האגריד.

"להתראות,” אמרתי. “תודה, היה ממש כיף.”

הוא חייך ויצא החוצה.

שירכתי את רגליי בכבדות במעלה המדרגות המאובקות. נכנסתי לחדר שלי. שלושה ערמות של ספרי לימודי קסם עמדו בפינה. זרקתי את השקיות על הרצפה והנחתי את הכלוב עם הינשוף על ערמת הספרים. הוא הביט בי בעיני הענבר הזהובות שלו.

"זה היה חתיכה של יום,” מלמלתי אליו ושקעתי בשינה עמוקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא