עורבני־מלשן

~ פרק 4 ~

במשך כל זמן נאומו מפזזת אליס בין הנערות שמפנות לה מקום, ומזמזמת לעצמה שיר שאני לא מכירה. גם בעיניה זה משחק. בידור. כי המיועדים שנשלחים הם בעיניה לא בני אדם. היא מאמינה בלב שלם שהיא לא זו שתבחר. בשבילה, המיועדים הם רק כלים במשחק של הקפיטול, עליו גם היא מנצחת. היא בטוחה שהיא יכולה לשלוט בכל, לחזות הכול.
ראש העיר עובר לקרוא את שמותיהן של זוכי העבר ממחוז אחת־עשרה. המשחקים מתקיימים כבר שבעים וארבע שנים, ובכל הזמן הזה היו למחוז שלנו בדיוק ארבע מנצחים. שניים מהם עדיין חיים. וונסה פישרלטן, שיושבת על הבמה ומחייכת קלושות, ואלברט הבישוף, שחולה אנושות ונמצא כעת בביתו. הקהל מגיב במחיאות כפיים ווונסה מנופפת לעברם. היא נראית חביבה, לא מסוג האנשים שמגיע להם לעבור את המשחקים. כשהיא עברה את המשחקים היא הייתה רק בת שלוש־עשרה, ואף אחד לא האמין שהיא באמת תנצח. אבל הנה היא, כאן, מנופפת לכולנו בחיוך מלא נועם. אני תוהה לעצמי כיצד היא הצליח לנצח עם מבנה גוף קטן כל כך.
מחיאות הכפיים דועכות באיטיות, וראש העיר מציג בפני כולם את הקטור הופמנלס, וקורא לו לבוא אל הדוכן. הוא בא אל הדוכן בצעדי ריקוד וקורא במבטא הקפיטול המצחיק שלו, "משחקי רעב מוצלחים! ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" אחר כך היא מדבר קצת על הכבוד הגדול להיות כאן, ועל האיכות של מחוז אחת־עשרה, אם כי כולנו יודעים שהוא לא מתכוון לאף מילה מדבריו. אני צדה את מבטה של מלודי ומחייכת אליה בעידוד. פניה אטומים וחסרי רגש, אבל היא מרימה אלי אגודל מונף במחוות עידוד. לידי, אליס מדברת עם נייט בלי מילים. נייט נמצא בחלק האחורי של תור הבנים, והוא מבזיק אליה חיוך ענקי ומסמן לה משהו בתנועות שפתיה. היא מפריחה לו נשיקה ומצחקקת. אני מסיטה את מבטי לעבר אשטון ורייאן, שעומדים יחד עם ווסט ואיידן, שאוחזים בידיהם בכוח. עיני נתקלות בעיניו של איידן והוא מהנהן אלי, כאומר, פשוט תגמרי עם זה כבר. ווסט טומן את פניו בחצאיתה של אשטון ולא מביט בי. זה האסיף החמישי שלי, אבל בשביל ווסט זה עדיין די חדש. הוא סותם את אוזניו ונשאר עם בין קפלי חצאיתה של אשטון. רייאן רוכן לעברה של אשטון ולוחש לה משהו, והיא משיבה לו בפנים מודאגות. אני רק מתפללת שהאסיף יגמר כבר ונוכל לחזור הביתה, ולהנות מהבשר שמלודי השיגה לנו.
אני סורקת במבטי את הנערים והנערות שנמצאים סביבי. מי מביניהם יבחר? מי מביניהם יהיה האחד האומלל שיתחיל במסעו לעבר הקפיטול במקום להשתתף בחגיגות? מי מהם יהיה האחד שכנראה לא נראה שוב? אני מתפללת שזו לא תהיה אליס או מלודי, או נייט. כמובן שיכולים להיות מתנדבים שיחליפו את מי שיבחר, אך הם נדירים מאוד במחוזות הנמוכים, כאן פירוש המילה מיועד שווה למילה מוות. במחוזות הגבוהים יותר, שם מתאמנים נערים כל חייהם להשתתף כמיועדים במשחקים, יש מתנדבים רבים. אך במחוזות הנמוכים לא היו מתנדבים כבר עשורים. אני יודעת שלא אליס ולא אף אחד מהחברים שלי היה מסכים להתנדב במקומי. אולי חוץ ממלודי, אבל גם זה לא בטוח. יש גבול לאהבה ששוררת בין חברים. בדרך כלל משחקי הרעב הם הגבול הזה.
הקטור ממשיך לדבר ולדבר, כנראה מנסה להרשים את שאר אנשי הקפיטול שיצפו בנו בערב. לבסוף הוא מסיים ורגע ההגרלה מגיע. כולם נדרכים. כמו תמיד, מוענקת זכות קדימה לבנות. כאילו זה פרס להשתתף במשחקים, אני חושבת לעצמי בלעג, אך לא אומרת זאת בקול. אף פעם אסור להגיד בקול. אחרת עשויים לאסור אותי באשמת הסתה למרד. זאת הסיבה שמלודי לעולם לא מתנגדת לקפיטול אלא כשאנחנו לבדנו, כשאנחנו יכולות לדבר בפתיחות. אסור שאיש ישמע את דברי הכפירה הללו.
הוא ניגש אל הכדור של הבנות ובוחש בו היטב. הבעות הפנים של רוב הנערים סביבי הם פחד טהור. אבל ישנם אחרים. ישנם כאלה שמחזיקים אצבעות ועוצמים עיניים, מתפללים שיבחרו ויזכו בתהילה שנדירה כל כך במחוז שלנו. וישנם את אלה שאדישים, שלא אכפת להם אם הם יבחרו או לא, כי מבחינתם זה אותו הדבר, ולא אכפת להם או יחיו או לא. ויש את בני השתיים־עשרה, שחלקם מתאמצים לברוח או סותמים את אוזניהם בכוח כדי לא לשמוע מי נבחר, כי הם לא רוצים לדעת אם זה הם או אדם שהם מכירים. על המסך העצום מקרינים את ידו של הקטור שמערבלת את הפתקים במשך זמן רב, בונה מתח. חלק מהנערים נראים כאילו עדו רגע הם לוקים בהתמוטטות עצבים. ישנם כמובן את העמידים: רובם בנים, שנראים מודאגים אך מתאמצים להישאר עם חזות בטוחה. בדרך כלל הם הנערים עם המשפחות, אלה שיש להם מה להפסיד, שמתאמצים להיראות חזקים למען משפחותיהם. אני מחקה נער כזה שעומד במרחק מה ממני, בתור הבנים, עם ראש מורם ובחזה נפוח. רק לא לחשוף את הפחד. כי אם אני באמת אבחר, ופני יחשפו את הפחד שאני חשה מבפנים, אני אתפס כחלשה ורכרוכית עוד לפני שנתחיל. אחרי הכול. זו אומנם יכולה להיות אסטרטגיה, כפי שעשתה נערה אחת בשם ג'והאנה מייסון ממחוז שבוע לפני כמה שנים. היא עשתה רושם של שוטה ויבבנית ואיש לא טרח להרוג אותה עד שנותר קומץ של מתחרים. ואז התברר שהיא מסוגלת להרוג באכזריות רבה. אך יש לי תחושה שזה לא יצליח לי. אז אני שומרת על חזות מלאת בטחון ומקווה לטוב.
הקטור מושיט יד, עמוק לתוך הכדור, ושולף פיסת נייר. הקהל נודם. אני נתקפת בסחרחורת ומתפללת נואשות שזו לא תהיה אני או מלודי או אליס, שעם כל ההתנהגות המזויפת שלה עדיין חברה טובה שלי. או לפחות ידידה. אני שמחה שאף אחד מהמשפחה המאמצת שלי לא בגיל להשתתף במשחק, חוץ ממני, כי אחרת הכול היה יכול להיות נורא יותר. אני מביטה במלודי, שמחזיקה אצבעות ועל פניה תחינה אילמת. ואז הקטור אומר את השם, ונראה לי שכל העולם קופא. אני לא שומעת כלום. אבל אני רואה את מלודי מחווירה, וראשים מסתובבים לעברי, וכמה נערות מצביעות עלי ומתלחששות. ואז אליס מופיעה, והיא נמצאת שם ולוחשת לי באוזן: "לסלי, זו את! את נבחרת כמיועדת!"

לא ממשיכה בלי לפחות שתי תגובות!

הפרק הקודם