הו אלוהים לא שוב!

זה לוקח זמן, אני יודעת, אני מתנצלת.

אבל אני גאה להציג, בשם sarah1281 - פרק נוסף!

-לנמלה

בבוקר של שיעור הטיסה הראשון שלהם, הארי היה קצת עצבני. לא שהוא לא ידע איך לעוף, כמובן, רחוק מזה. אבל הפעם האחרונה הייתה… מלאת תקריות. הוא רצה להתקבל לקבוצת הקווידיץ', אבל הוא לא התכוון פשוט לשבת ולתת לנוויל לשבור את המרפק. נכון, זה לא גרך לנזק פיזי קבוע, אבל זה הביך אותו מאוד והארי הרגיש שלא מוצדק לתת לכל זה לקרות שוב רק כדי שלא יצטרך לחכות שנה כדי להצטרף לקבוצה.

וכמובן היה דראקו מאלפוי. בפעם הקודמת, הוא גנב את כדור הזיכרון של נוויל והקרב עליו שהתפתח ביניהם זיכה אותו במקום בקבוצה. להארי לא היה ספק שמאלפוי יעשה את אותו הדבר; ההבדל היחיד היה שהוא צריך לחזור איכשהו על לקיחת הכדור חזרה בלי השנאה הנלווית. ייתכן שכל האירוע לא יתקיים כלל, ונוויל לא ייפול מהמטאטא שלו. מצד שני, איך הארי אמור למנוע את זה? הדבר הטוב ביותר שהוא באמת יכול לעשות זה קסם ריפוד, והוא תהה במעורפל למה מדאם הוץ' לא עשתה זאת בפעם הראשונה. כי, באמת, זה לא שהיא יכלה להיות בפאניקה, כי לא יכול להיות שנוויל, לא משנה כמה חלש הוא נראה אז, היה הראשון שנפל אי פעם מהמטאטא.

אולי היא הייתה סקיבית; הוא לא זכר שאי פעם ראה אותה עושה קסמים. עם זאת, הוא הניח שזה לא משנה, מכיוון שלו (בניגוד לכמעט כל אחד אחר בעולם הקסמים) באמת לא היה משנה אם מישהו הוא גמדון בית. 

הוא התנער מהיהוריו עם הגיעו של דראקו. נוויל בדיוק קיבל את כדור הזיכרון שלו ודראקו, כמו קודם, חטף אותו. הארי מעולם לא מצא את כדורי הזיכרון שימושיים במיוחד, למרות מה שאנשים אחרים אמרו. אחרי הכל, מה הטעם לדעת ששכחת משהו אם הכדור הדביל לעום לא אמר לך מה זה? ולצורך העניין, מי לא שכח משהו בכל רגע נתון? אולי זה היה כמו טבעות מצב רוח מוגלגיות. כמובן שאלה חסרות טעם, כי רוב הסיכויים שכבר ידעת מה אתה מרגיש ולכן לא היית צריך תכשיט צעקני שיספר לך.

רון קפץ על רגליו, בבירור להוט להתחיל לריב.

"הו, שב, רון. עוד מוקדם מדי להלחם," התאונן הארי. "כלומר, אפילו לא סיימנו את ארוחת הבוקר."

"אבל… אבל מאלפוי!" רון מחה.

"אה, הוא עדיין יהיה בסביבה מאוחר יותר אם אתה באמת חייב להתעסק במריבות קטנות של גאוות משפחה," הארי הבטיח לו.

רון התעכב מעט על האזכור המלגלג של הריב המשפחתי לכאורה עם המאלפויים, אבל עשה כפי שהארי ביקש. הארי תהה למה עולם הקוסמים עדיין פעל על פי מערכת נקמת דם, שכן רוב התרבויות המוגלגיות (ובוודאי כל התרבויות במערב אירופה) מקורן בריבים ארוכי דורות שאיש לא ידע את משמעותן ושלא הסתיימו עד ששניים מהצאצאים התאהבו זה בזו או שהרגו זה את זה לפני מאות שנים.

"תודה," אמר הארי. "אז מה אתה עושה כאן בכלל?" הוא שאל את דראקו. "האם כדור הזיכרון של נוויל נוצץ מכדי שתוכל להתנגד?"

"ובכן, בהתחלה באתי לכאן כדי ללגלג על הילד וויזלי על איכות המטאטא שלו," הודיע לו דראקו.

הרמיוני הביטה בהארי במבט לא מרוצה ומלמלה, "בנים."

דראקו הביט בהארי במבט מוזר והמשיך. "אבל אז ראיתי את זה. כולם יודעים שרק לוזרים צריכים כדורי זיכרון. הם יצאו מהאופנה לפני עשרים שנה לפחות." ברור שדראקו לא הבין את המשיכה של הרטרו. אבל לצורך העניין, גם אוגוסטה לונגבוטום כנראה לא ידעה, היא פשוט הייתה מבוגרת וחשבה שקרפדות עדיין נמצאות באופנה.

"אז למה החלטת שאתה חייב לקבל את זה מיד ולא יכולת לשאול את נוויל קודם?" הארי שאל בהיגיון.

"אני…" דראקו נאלם, לא בטוח איך לענות על זה.

"דראקו, אתה קלפטומן?" שאל הארי ברצינות.

"מה זה לכל הרוחות?" מאלפוי שאל, חש נעלב.

"אדם שנאלץ לגנוב ללא סיבה מוצדקת," ענה הארי, נזכר במשהו שהרמיוני אמרה לו לפני כמה שנים. או שזה היה משהו כזה. זה בהחלט אומר לגנוב הרבה. למעשה, הארי כנראה יכול להוכיח שוולדמורט היה קלפטומן. וגם דמבלדור, עם החפצים ששמר מהארי כי הוא לא היה 'בוגר מספיק', שהיו של אביו מאז שהיה ילד ועד שהובס על ידי וולדמורט.

"לא!" קבע דראקו.

"אז אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להחזיר את זה," הארי שלח אליו חיוך נוצץ.

מאלפוי נאנח ברוגז. "בסדר," הוא אמר, החזיר את הכדור וחזר לשולחן שלו.

הארי הרים את מבטו וראה את פרופסור מקגונגל מתבוננת משולחן המורים, מביטה בזירה באישור. הו, אלוהים יקר, אם הארי לא יהיה זהיר, הם עוד עלולים להפוך אותו למדריך, חס ושלום. ולמרות שהארי כעס, אז, כשלא נבחר למדריך, הוא הבין מהר מאוד שדי נחמד שרון הוא המדריך במקום, כי אז הוא לא היה צריך להיות ער יומם ולילה ולפטרל במסדרונות למקרה שתלמידים חושקים בטיול חצות. ברצינות, אפשר היה לחשוב שלהוגוורטס תהיה מערכת אבטחה טובה יותר, אבל לאאאאאאאאאאאא. זה לא 'מסורתי'.  המסורת בעולם הקוסמים, למיטב הבנתו של הארי, היתה בדיוק מה שהם אמרו כשהדרכים המיושנות חסרות התקווה שלהם הועלו בסימן שאלה, ושמשה כתירוץ להמשיך לעשות את מה שהם עשו מאז ומעולם, פשוט כי הם עשו זאת מאז ומעולם.

"למה אתה משלים איתו?" הרמיוני שאלה את הארי ברגע שהחזיר את תשומת ליבו לשולחן.

"למה את מתכוונת?" שאל הארי. "הוא בעצם לא עשה עדיין שום דבר." ואנחנו כאן יותר משבוע וחצי, הוא הוסיף בשתיקה.

"טוב, לא," הודתה הרמיוני. "אבל הוא לא נראה אדם נעים במיוחד."

הארי משך בכתפיו. "גם אנשים לא נעימים צריכים חברים," ציין.

"אז אתה מרחם עליו?"

"לא, לא," הארי הניד בראשו. "אולי אני אהיה נחמד למישהו כי אני מרחם עליו, אבל לעולם לא אתיידד עם מישהו בגלל זה." למעשה, אפילו לא בטוח שהוא יעשה מאמץ להיות נחמד, אם סנייפ נכלל בחשבון. הארי ריחם מאוד על הבנאדם והוא לא יכל לדמיין אפילו שג'יני תבחר להתחתן, למשל, עם דראקו מאלפוי (בסגנון רמיאו ויוליה גרסת המציאות) ואז הוא יספר לדמבלדור משהו ששמע שיעזור נגד וולדמורט ובסופו של דבר יתקבל שג'יני מתה. ואז אם היה לה ילד ש(בשל האופי הגנטי של השיער האדום והטבע הדומיננטי של עיניים כהות) נראה בדיוק כמו מאלפוי עם העיניים של ג'יני, והארי יאלץ ללמד אותו במשך שש שנים למרות ששניהם שונאים זה את זה והוא היה צריך לחיות עם האשמה של מות ג'יני עשר שנים תמימות לפני המפגש עם הילד. (והארי שמע שדראקו מתכנן לקרוא לבנו הבכור סקורפיוס, עקרב, מכל הדברים. בכנות, לאיש הזה אין היגיון?)

ובכל זאת, זה לא שסנייפ יעריך כל מאמץ מצידו וכנראה יחשוב שהוא מתנשא עליו; אז באמת, למה לא פשוט להינות מהעוינות כל עוד זה נמשך? למרות שהערה לעצמו: אם סנייפ, כנגד כל הסיכויים, יעשה כמצוות דמבלדור ויסייע לו בהתאבדות, תגיד למסדר שאוכל מוות עשה את זה ואז תסרב לדבר על זה בטענה ל'טראומה'.

"אז למה?" הרמיוני לחצה.

"אני פשוט חושב שהחיים יהיו הרבה יותר פשוטים אם אשמור את רשימת האויבים שלי על המינימום. מאלפוי כנראה יכול היה לעשות לא מעט כדי לשבש את החוויה שלי בהוגוורטס אם הוא יבחר בכך, ואני יודע שהוא  תומך בדעות של אוכלי המוות, אבל הוא בן אחת עשרה; הוא לא ממש מבין בזה. חוץ מזה, תמיד רציתי ידידות ידידותית עם מישהו ונראה לי שהוא יכול להיות יריב מהנה," הסביר הארי.

"אז אתה לא ממש אוהב אותו?"

"לא ממש, אבל עדיין, אנחנו כאן רק שבוע וחצי; אני לא ממש מכיר אותו." וזה היה נכון. גם אחרי שהכיר אותו שתים עשרה שנה, הוא עדיין לא באמת הכיר אותו.

"הגיוני. אבל למה אתה מתכוון שהוא תומך באוכלי המוות? כמו בוולדמורט?" שאלה הרמיוני. הארי היה קצת מופתע מכך שהרמיוני השתמשה בשם הבדוי שרידל בחר לעצמו, ולא בשם שאושר על ידי משרד הקסמים, אבל שוב, היא באמת מכירה את עולם הקסמים רק שבועיים, אז אולי היא עדיין לא נכנסה להרגל. או לעולם לא, אם הארי יכול לעזור לה עם זה.

"אבא של דראקו הוא אוכל מוות," אמר לה הארי בשקט. "ואמו תומכת בכל הקטע של טוהר הדם שלו באופן עקרוני, אבל היא לא רוצה שדראקו יכנס לזה."

"אז למה הם לא עצרו את מר מאלפוי, אם הוא היה אוכל מוות?" שאלה הרמיוני.

"כבר הזכרתי שהקדוש מנגו קיבלה במקרה סוף סוף מספיק מימון כדי לבנות אגף ילדים ממש לפני שלוציוס אמור היה להיכנס למשפט?" שאל הארי בתמימות.

"שוחד?" שאלה הרמיוני בשערורייתיות.

"תתרגלי לזה," יעץ לה הארי.

"ומה זה בעצם כל הקטע של טוהר דם? כלומר, קראתי על המלחמה, כמובן, וזה מוזכר שם לא מעט, אבל הם לא ממש נכנסים לפרטים, הם פשוט מניחים שאתה יודע." היא אמרה לו.

הארי נאנח והעביר את אצבעותיו בשערו. איך הכי טוב להסביר? "את תגלי שלטהרת דם, כמו הרבה דברים בעולם הקוסמים, אין שום היגיון. קוסמים, כמובן, לא שמים לב לזה וממשיכים להתנהג כאילו זו האמת בהתגלותה. זה בעצם אומר שרק למי שטהור דם יש זכות להיות קוסם וכל השאר נחותים מטבעם. הם לא יתנו שום סיבה ללמה הם חושבים כך, מלבד שמישהו יזכיר מדי פעם שילדי מוגלגים חיים את אחת עשרה השנים הראשונות לחייהם בתרבות אחרת לגמרי. שימי לב שזה בדיוק כמו להגיד שמי שגדל במדינה אחרת הוא נחות מטבעו כי הוא לא מבין את דרך החיים הבריטית."

"מה זה טוהר דם בדיוק? כלומר, אני מבינה את כל הקטע של 'צאצאי קוסמים', אבל כמה רחוק שה צריך ללכת?" שאלה הרמיוני.

הארי חייך. "טכנית, זה אומר שיש לך ארבעה סבים וסבתות קוסמים. סבא וסבתא שלי מצד אמא היו מוגלגים, אז אני נחשב חצוי דם. אבל כל הילדים שלי יהיו תיאורטית טהורי דם, למרות הסבתא בת המוגלגים שלהם. כמובן, אני בטוח שטהורי הדם לא באמת יודו שהם יכולים להיות טהורי דם. עבור רוב האנשים, אני חושב שזה 'אם אתה יודע עד כמה אתה קרוב למוגלגי, אתה קרוב מידי בשביל להיות טהור דם."

"איך הם מצליחים שלא להתחתן עם מוגלגים או חצויי דם?" שאלה הרמיוני. "כלומר, לא יכולות להיות הרבה משפחות טהורות דם אמיתיות, נכון?"

"לא," חייך הארי. "למעשה, נראה שהם מתים כל הזמן."

"אז איך…?" הרמיוני נעה לאחור, חושבת.

"נחשי."

"אוי, אל תגיד לי שהם…" הרמיוני נרתעה, ירקרקה מעט למראה. "אתה יודע מה, אני חושבת שיש לי תיאוריה משלי לגבי נישואים: 'אם אתה  יודע כמה אתה קרוב למישהו, אתה קרוב מידי בשביל לצאת איתו'."

"קיבלתי," הסכים הארי, ורשם לעצמו לעולם לא לחפש את אילן היוחסין שלו או של ג'יני בשום מצב.

הארי הסתכל בזמן כדי לראות את המטאטא של נוויל ממריא. הוא התרומם די מהר והארי נעשה מתוח, מחכה שהוא ייפול. כשהוא עשה זאת, הארי הטיל במהירות ובשקט קסם ריפוד. החבטה בקרקע הייתה חזקה, אבל בסך הכל נראה שהוא בסדר. כמובן, נסה לספר את זה למדאם הוץ', שהתעקשה לקחת אותו למרפאה בכל מקרה.

"אף אחד מכם לא יזוז בזמן שאני לוקחת את הילד הזה לבית החולים! אתם תשאירו את המטאטאים במקום או שתסולקו מהוגוורטס לפני שתספיקו להגיד 'קווידיץ'. בוא, יקירי," היא אמרה והובילה את נוויל חזרה לבניין.

"אוי, נו באמת," אמר הארי, תוהה איך הוא יכול היה להאמין לזה בפעם הקודמת. "במקרה הכי גרוע נושהה."

מאלפוי פרץ בצחוק ברגע שהיה בטוח שמדאם הוץ' אינה בטווח שמיעה. "ראיתם את הפנים שלו?"

"שתוק, מאלפוי," התערבה פרוואטי.

"אוי, את בצד של לונגבוטום?" שאלה פנסי. "לא ידעתי שאת אוהבת תינוקות בכיינים קטנים ושמנים, פרוואטי."

"למען ההגינות, זה לא נראה כאילו הוא בכה," ציין הארי. "אני לא חושב שהוא אפילו נפגע."

"איך יכול להיות שהוא לא נפגע? הוא נפל מגובה עשרה מטרים," הזכירה לו לבנדר.

"נכון," הארי הנהן. "אבל זה לא שהוא לא נפל מגובה רק בעבר בלי להפצע."

"תראה!" קרא מאלפוי, שזיהה את כדור הזיכרון של נוויל ומיהר קדימה להרים אותו. "זה הדבר המטופש שסבתא של לונגבוטום שלחה לו."

"ברצינות," אמר הארי, עצבני משהו. "מה קורה איתך ועם הדבר הזה? אני בטוח שאם אתה באמת רוצה אחד כזה, אבא שלך יכול לקנות לך."

מאלפוי הסמיק. "אני לא רוצה כזה!"

"או שאתה עובד עלי…" הארי מלמל. "כי נראה שאתה ממשיך לגנוב את זה כי אתה מקנא בדלל שאין לך טבעת מצב רוח קסומה ומדהימה."

דראקו נראה מבולבל בגלל סוף ההצהרה של הארי, אבל התעשת במהירות. "שטויות, אני פשוט חושב שזה עלבון לקוסמים ראויים כשמישהו ממשפחה כל כך ותיקה צריך לסמוך על כדור זיכרון."

"אמ, סליחה," הרמיוני התערבה. "אבל למה אתה מתכוון ב'משפחה ותיקה'? האם לא כל המשפחות מבוגרות באותה מידה?"

"טוב, כן," הודה דראקו באי רצון. "אבל התכוונתי למשפחת קוסמים טהורי דם ותיקה."

"רק ווידאתי."

"אז אתה תנסה לשקם את נוויל מההסתמכות שלו על זה - על אף שהוא קיבל את זה הבוקר, אז זו לא בדיוק בעיה - על ידי מה, בדיוק?" שאל הארי.

"להרוס את זה," דראקו ענה מייד.

"הדבר העצוב הוא שאתה כנראה מנסה לעזור לו בצורה מעוותת למדי," ציין הארי. "אני כנראה לא יכול להכריח אותך לא להרוס את זה, אבל נוכל להתערב על מי יקבל את זה."

"איזו מין התערבות?" מאלפוי הסתקרן.

"תחרות מחפשים," הסביר הארי. "אנחנו יכולים לתת את כדור הזיכרון למישהו ואז לומר לו לזרוק אותו ומי מאיתנו שיתפוס אותו יזכה ויעשה איתו מה שמתחשק לו."

"ואם אף אחד לא יתפוס את זה?" שאל מאלפוי.

הארי משך בכתפיו. "אז זה יתנפץ, לא?"

"אתה צודק," דראקו הסכים. "אבל מי יהיה השופט? צריך למצוא מישהו בלי נטיה לאחד מאיתנו."

"נראה לי… תיאודור נוט," אמר הארי. "לא היית סומך על אף אחד בגריפינדור ואני יודע שנוט לא מקבל ממך פקודות, אז אני מניח שזה הכי קרוב לבלי נטיה לאף אחד שנוכל להשיג."

"אני מסכים, נוט הוא בחירה טובה. מה אתה אומר?" דראקו פנה לתיאודור נוט.

נראה מעט מעוצבן מכך שנגרר לזה, נוט הנהן קצרות ולקח את כדור הזיכרון. ברגע ששלושתם היו באוויר , אמר נוט, "היכון, הכן, צא," וזרק את כדור הזיכרון.

הארי ודראקו, שניהם על מטאטאי בית ספר פשוטים, עפו כתף לכתף להיות הראשונים שיתפסו את זה. דראקו לא באמת רצה לתפוס את כדור הזיכרון כשלעצמו, כמו שרצה למנוע מהארי לתפוס אותו, וגאוותו לא הניחה לו לעשות דבר מלבד הטוב ביותר. בסופו של דבר, חמש עשרה סנטימטר מהקרקע, ידו של הארי סגרה על הכדור שנייה לפני שהארי ודראקו נפלו על הדשא.

"טיסה יפה," הארי החמיא לו, בידיעה שהפסד מול כל חבריהם לכיתה היה כמו לקחת את מאלפוי במצב רוח רע ולגרום לו לומר או לעשות משהו מטופש.

"תודה," מאלפוי אמר בחוסר רצון. "גם לך."

"הארי פוטר ודראקו מאלפוי!" פרופסור מקגונגל צווחה.

מאלפוי נראה מעט ירוק כשהמורה לשינויי צורה המשיכה לצעוק עליהם.

"אל דאגה; במקרה הכי גרוע רק נקבל ריתוק או נאבד כמה נקודות בית," הארי הבטיח לו. "לכל הרוחות, אולי אפילו נקבל קצת הערכה על הטיסה המדהימה שלנו."

דראקו קלט מעט מזה.

"-איך העזתם - יכולתם לשבור את המפרקת -"

"טוב, חוץ מהאפשרות שזה היה הורג אותי מייד, אני בטוח שמדאם פומפרי יכלה לתקן את זה מיידית," אמר הארי בעליזות. "אבל נחמד לדעת שאכפת לך."

"פוטר, מאלפוי, בואו אחרי," הורתה מקגונגל.

דבר ראשון, מקגונגל הובילה אותם למרתפים, איפה שסנייפ לימד במשך שש שנים. כנגד כל הסיכויים, הקפטן של הסלית'רינים, מרכוס פלינט, (שנאלץ לחזור על שנתו השביעית, אלא אם הארי טעה) העפיל ללמוד שיקויים ברמת כשיפומטרי.

"סוורוס, מילה, אם אפשר."

סנייפ ומקגונגל הלכו למשרד של סנייפ כדי לדון בפרטיות.

"אבא שלי הולך להרוג אותי," הכריז דראקו.

"אם היית הולך להסתבך בצרה, היא לא הייתה צריכה לערב את סנייפ," הארי העיר.

"אז על מה היא יכולה לדבר  איתו?" דראקו שאל.

"אני לא יודע; מה מצב המחפש של סלית'רין?"

"ובכן, שמעתי שהאחרון עזב בשנה שעברה והם לא מצליחים למצוא אחד חדש עדיין ו… אתה לא חושב…" קולו של דראקו דעך, נשמע מלא תקווה להפליא.

הארי משך בכתפיו. "אין לדעת. למעשה, אני די בטוח שמקגונגל הולכת לשאול אותי. שמעתי שלקבוצת גריפינדור לא היה מחפש הגון מאז שהאח של רון צ'ארלי עזב."

"אבל תלמידי שנה ראשונה לא מורשים להביא מטאטאים אישיים."

"ועדיין הבאת את שלך," הארי העיר.

"עדיין, החוק ככל  הנראה מונע מאיתנו לשחק," אמר דראקו, נשמע מאוכזב.

"ברוב המקרים, כן, אבל אני הארי המדהים פוטר,  ברור שהם עומדים לכופף את החוקים בשבילי."

"ומה איתי?" דראקו שאל.

"הם צריכים לתת לך לשחק גם, אחרת זה יראה כאילו אני מקבל יחס מיוחד," הארי אמר.

מעט אחר כך, סנייפ ומקגונגל עזבו את  המשרד ופלינט נקרא לאולם.

"פלינט, מאלפוי ישחק כמחפש," סנייפ יידע אותו בטקסיות.

הארי נתן במאלפוי מבט שאמר, רואה? דראקו רק הנהן, נרגש.

והוא אפילו לא היה צריך לשחד את מקומו הפעם.

עם זאת, הוא ומקגונגל עזבו כדי למצוא את ווד.

הפרק הקודם		הפרק הבא