A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

וויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה

תקציר: יצור מסוים לא יכול היה שלא לקחת דברים נוצצים, תכשיטים, אבני אודם... כולם רואים אותו כגנב, אבל סלית'רינית צעירה אחת מחליטה לעמוד ולהגן עליו.

בהשראת חיות הפלא ואיך למצוא אותם הסרט.

שנה שנייה: הגנב הלא-מכוון.

 אני מתרוצץ, קופץ ומזנק,

בשביל למצוא משהו נוצץ ומבריק על הקרקע.

תיזהר כי ברגע שעל ידי זה נמצא,

אני אקח את זה ואקבור אותו מתחת לאדמה.

צעקה חזקה הדהדה בכל הכיתה.

סלית'רינית בלונדינית קפצה על כיסאה והפנתה אצבע מאשימה כלפי יצור על הרצפה.

"לדבר הזה יש את הצמיד שלי!"

זה היה בגודל של חתול והיה לו פרווה כחולה כהה וחוטם ארוך עם עיניים שחורות, והחזיק צמיד זהב בכף רגלו.

ברגע שתלמידי השנה השנייה ראו את זה, הם צרחו וקפצו גם על המושבים שלהם. ספרים הושלכו לכיוונו של היצור, בניסיון להבריח אותו. כשהיצור התרוצץ והתחמק מחפצים, משהו קטן ועגול קפץ באוויר, תפס את עינו. זה הגיע לכיוונו.

"אל תזרקו על זה שום דבר נוצץ, או שזה ייקח את זה," צעק מישהו. היצור תפס את מטבע הכסף בין שיניו לפני שהתחמק.

"אקספליארמוס!" מישהו צעק. הבזק של לבן יצא משרביטו, בקושי פספס את רגלו של היצור.

"וינגארדיום לויוסאר!"

היצור רץ במהירות אל הקיר, ונעלם לתוך חור.

"מה היה הדבר הזה?" שאל גריפינדור.

"אני מאמין שזה ניפלר," אמר הפרופסור, מציץ לתוך החור שאליו נמלט היצור, "הוא אוהב לקחת חפצים נוצצים".

"זו הייתה מתנה מסבא רבא שלי," קראה הסלית'רינית הבלונדינית. "למה כישוף התעופה שלי לא עבד עליו?"

"קלואי, ביטאת את זה לא נכון. זה לויוסה, לא לויוסאר."

אור ירוק בוהק נשפך מבעד לחלונות לתוך מעונות סלית'רין הקרים, הקודרים והריקים. אף אחד לא היה באופק. רשרוש במעונות הבנות שבר את הדממה. על השולחן ליד המיטה, אותו יצור כהה פרווה, ניפלר, חפר לעצמו בקופסה גדושה באוצרות של צמידים, שרשראות ותכשיטים. הוא הסתכל על כל חפץ לפני שדחף אותו לכיס בבטן שלו.

לאחר שהוא רוקן את הקופסה, הוא עבר למיטה הבאה בצד השני של החדר. המיטה הבאה הייתה שונה מאוד מהראשונה. כיסויים ירוקים רגילים, במקום אלה המעוטרים כמו במיטה הקודמת. לשולחן שליד המיטה הייתה קופסה פשוטה וצלחת אוכל.

האוכל לא היה מבריק, אבל היה לו ריח טעים. הניפלר רחרח בחשדנות את החפץ העגול וליקק. מתיקות טעימה התפוצצה בפיו. לוקח את הפינוק העגול בכפותיו, הוא כרסם את האוכל. אחרי שזה נעשה, זה לקח עוגייה שנייה ושלישית, עד שלא נשאר פירור אחד.

לאחר שהיה מלא, הוא עבר לקופסה הקטנה הבאה. זה פתח את המכסה עם כף רגלו. בתוכו הכיל תמונה ותליון כסף.

זה לא היה הרבה אבל השרשרת הייתה מבריקה.

כשהושיט את ידו לתכשיטים, הדלת נפתחה לפתע והאורות נדלקו.

הניפלר קפא.

כך גם האדם.

זו הייתה נקבה, שהיה לה שיער כחול כהה הנאסף בשני קוקיות נמוכות. עיניה של האדם היו רחבות, ופיה היה מעט פקוח, אבל היא לא צרחה.

הם המשיכו לבהות זה בזה, לא בטוחים אם לזוז.

עד שהאדם העז לעשות את הצעד, בשקט ובזהירות כלפי היצור. עיניו השחורות של היצור עקבו אחריה בכל תנועה. זה לא היה דומה לאף אדם אחר שהוא נתקל בו. בדרך כלל בני אדם היו צורחים עליו, רצים או תוקפים אותו.

אבל האנושית הזאת הייתה שונה.

עיניה לא הראו פחד או כעס.

המרחק שלהם התקרב. הניפלר לא זז סנטימטר, גופו רוטט מחרדה וציפייה. הנערה מתחה את ידה, סנטימטרים מאפו -

היה בום חזק על הדלת, וצעקה גבוהה. המום, ניפלר קפץ מהשולחן, ורץ על הרצפה.

"גנב!!" קלואי צווחה. "לקחת את התכשיטים שלי!"

היצור הסתובב על הרצפה בחיפוש אחר מילוט.

"תביא את זה למרינט!" צעקה הבלונדינית.

הניפלר ראה פתח בקיר האבן, והתקדם לעברו. הוא הרגיש יד כמעט תופסת את רגלו האחורית, אך הוא הצליח לחמוק מהאחיזה, ולצלול לתוך החור הכהה.

הוא הסתובב כדי לראות את העיניים הכחולות של בני האדם.

האדם, מרינט, היה על בטנה, מציצה פנימה, שינייה חורקות, והכתה את אגרופה על הקרקע.

"למה לא תפסת את זה?" צעקה הילדה עם השיער הבלונדיני.

"יש לו את התכשיטים שלי. זה לקח את כל התכשיטים שלי!", מרינט גלגלה את עיניה, "הייתי עושה את זה אם לא היית מתפרצת פנימה וצורחת." היא מלמלה, "ואפילו לא עזרת לי," היא קמה, מסתובבת לשותפה שלה, "וקלואי, אם לא היית משאירה את הקופסה פתוחה, והתכשיטים שלך מסביב, זה לא היה לוקח את זה,"

"הנה זה שוב! עצרו את הגנב הזה!"

"אלרטה אסנדר!" צעק קול גברי. הניפלר קפץ גבוה באוויר ונחת על הרצפה עם חבטה, שהשאירה אותו המום.

מטבעות ותכשיטים נשפכו מהכיס שלו.

"סרפנסורטיה!"

קוברה חומה צהובה נורתה מקצה השרביט של התלמיד, וזחלה לעבר היצור הכחול. הניפלר פלט חריקה גבוהה, והתרחק מהזוחל ככל שיכל.

התלמידים התרחקו מהנחש כשהוא עף על פני החדר. הניפלר התנשף, ונסג, פנה לברוח, אבל הדרך שלו נחסמה על ידי רבות מרגליהם של בני האדם, והם התקרבו אליו.

הניפלר ניסה להידחק בין הרגליים, אבל הוא קיבל בעיטות שכיוונו אותו לאמצע החדר, לכיוון הקוברה.

זה הביט למעלה כדי לראות עיניים מפחידות מביטות בו מלמעלה. העיניים שלהם האירו מההתרגשות, ציפייה, וחלקן, כעס.

"זה מה שאתה מקבל כשאתה גונב מאיתנו," אמר אדם זכר, בועט בניפלר, ושולח אותו אל הרצפה.

ניפלר זז במהירות, צולע רחוק ככל שיכל מהנחש.

כתף ימין של החיה דיממה, הדם נספג בפרוותו.

הנחש החליק קרוב יותר, שרק וחשף את ניבים. ניפלר סינן בחזרה, מנסה לסגת ממנו, אבל לא קרוב מספיק לרגלי בני האדם.

"אתה לא תברח הפעם,"

"תהרוג את הגנב!"

"תהרוג את זה! תהרוג!" הם קראו לנחש.

הניפלר התחמק. אבל עם הרעל המחלחל לתוך גופו, זה לא היה מהיר מספיק.

הניפלר זעק כשהנחש הצהוב עטף את עצמו סביב גופו. הוא היה על גבו, הוחזק בצווארו על ידי הנחש, פניו של הטורף סנטימטרים משלו.

הקהל הריע בקול רם.

הנחש לחץ על הניפלר חזק יותר, מה שהקשה על הטרף לנשום.

הנחש פתח את פיו, וחשף את ניבים- טיפות רעל תלויות מהקצה, מתכונן לזנק על טרפו.

החזון של ניפלר נעשה מעורפל ומטושטש.

הוא לא יכול היה לנשום, ואחיזתו במציאות נחלשה.

"וויפרה אוונסקה!" קול נשי אמר לפתע בקול רם.

אור לבן פגע בנחש, והזוחל נעלם בעשן שחור. הלחץ סביב גופו של ניפלר נעלם והוא יכול היה לנשום שוב. לוקח נשימות עמוקות של אוויר, זה ניסה לקום על ארבע, אבל כפות הרגליים של זה קרסו.

כשהראייה של זה חזרה, זה ראה אדם כורע מולו.

זה היה האדם עם הקוקיות. היה עצב בעיניה.

"מסכנון," מלמלה, עוטפת את ידיה סביב בטנו.

הניפלר נמתח ורעד במגעה. אבל זה היה חלש מכדי להשיב מלחמה. מרינט הרימה אותו, וערסלה את זה בזרועותיה.

הקהל לעג לה וצעקו מילות בוז בכעס.

"למה הצלת אותו?"

"זה גנב את הדברים שלנו!"

"גנב!"

מרינט החזיקה את הניפלר קרוב יותר לחזה שלה. "זה לא מזיק," היא הגנה בחריפות. "אתה לא יכול להאשים אותם. זה בטבע שלהם להימשך לחפצים נוצצים,"

"מה דעתך על זה?", היא שאלה בקול רם ובאומץ, "אני אטפל בזה, ואדאג לזה. לא משנה מה זה יקח, אני אחזיר את זה,"

"איך אנחנו יכולים לסמוך עליך? את סלית'רין," צעק מישהו בקהל.

מרינט פתחה את פיה כדי לענות, אבל מישהו אחר דיבר. "אתה רוצה לשמור את זה בעצמך?" שאל אדם אחר.

אבל השאלה לא הופנתה לילדה הסלית'רינית. "אתה רייבנקלו, ואיבדתם את עטרת רייבנקלו שלכם לפני שנים רבות. איך נוכל לבטוח בך אם איבדת משהו משלך?"

"לא רמזתי על דבר כזה!"

הניפלר עצם את עיניו והתעלף בזרועותיה של מרינט.

היא התעוררה בקן חם ורך. כל כף רגל ימין והזרוע של זה היה עטוף בתחבושת לבנה עד כתפו וסביב הבטן שלו.

היא פיהקה והביטה סביב החדר כדי לראות וילונות ירוקים מוכרים.

"בוקר טוב," קול מוכר בירך, "את מרגישה טוב יותר?."

היא הפנתה את ראשה לראות את הנערה עם הקוקיות מחייכת.

היא הושיטה את ידה לעברו והניפלר הורידה את ראשה ודחפה את אפה לעבר ידה של בת האדם. זה צייצה בשמחה.

"חששתי שכמעט איבדתי אותך. כמעט מתת," היא אמרה, מלטפת אותה מאחורי האוזניים. "את רעבה?"

זה פקחה את עיניה לראות את מרינט מחזיקה פיסת מזון עגולה, שטוחה ומוכרת.

היא הושיטה יד לפינוק. כשהנערה קירבה אותו אליה מספיק, היא תפסה אותו והחלה לכרסם אותו.

"את בהחלט מאוד אוהבת עוגיות," היא אמרה בשעשוע, מלטפת את ראשה.

"אם אתה רוצה, אתה יכול להישאר איתי," היא אמרה. "אבל כל מה שאת לוקחת, אני אצטרך לתת בחזרה לבעלים החוקיים. את לא יכולה לגנוב. אבל אני כבר אחשוב על משהו, בסדר?"

"זה היה ויכוח אם להשאיר אותך או לא, אבל קלואי..." היא פלטה אנחה "אמרה שעדיף שתישארי איתנו כדי שהיא תדע לאן התכשיטים שלה הולכים", כשזה סיימה את העוגייה, היא הביטה במרינט וצלעה לעברה.

עם החוטם של זה, זה רחרחה את היד של הילדה.

"את רוצה עוד?" היא צחקה, הושיטה יד לעוגיה נוספת מהצלחת שעל השולחן שליד המיטה, "אז בסר. אולי נוכל לעשות סחר בעוגיות תמורת תכשיטים," היא קיפלה את זרועותיה מתחת לסנטרה, מניחה אותן על המזרן בעודה צופה בניפלר מכרסמת את העוגייה. "הפרופסור שלי אמר לי שאת בת, ואת צריכה שם."

הניפלר סיימה את העוגייה, והתחילה ללקק את האצבעות הקטנות שלה, ואז את הפירורים על המיטה.

"טיקי",

הניפלר הרים את מבטו, ונעמד על רגלו האחורית.

זה היטתה את ראשה הצידה.

מרינט חייכה.

"אני אקרא לך טיקי."

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

יום אחד, טיקי הביאה לה זוג עגילי כסף. אף אחד לא בא לתבוע אותם.

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

שנתיים לאחר מכן, היא הביאה למרינט טבעת כסף השייכת לילד הפלפאף עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא