קמילה

ראיתי בתגובות שביקשו לדעת באיזו תקופה מתרחש הסיפור. כפי שנכתב בפרטים בפרולוג, תקופת הזמן היא The Next Generation, כלומר לאחר סיום לימודיו של הארי בהוגוורטס+הניצחון על וולדמורט. כפי שמרילה סיפרה לקמילה, הארי פוטר אכן כבר הפכה להיות סדרת ספרים מפורסמת, והספר השביעי בדיוק יצא לפני שנה. קמילה, לשם ההבהרה, חיה בעיר סארי (הדימיונית) שבצרפת (האמיתית, למיטב זכרוני). כל הדמויות בספר מדברות צרפתית. חשוב לציין שהפאנפיק לא מכיר בספר השמיני כחלק מהקאנון.

קריאה מהנה!

"דאלקור." קמילה שתקה לרגע קצר. בראשה רצו תרחישים שונים ומבלבלים. היא החליטה לבסוף לשאול את הנערה.

"את ביתה של פלר דאלקור?"

מדליין חייכה אליה וצחקה. מפל שיערה הזהוב כסוף נע מצד לצד כשטילטלה את ראשה מרוב צחוק. קמילה בהתה בו וחשה חוסר חיבה מיידי כלפי הנערה.

"כמובן." שתי גומות חן מתוקות ויפהפות הופיעו בלחיה של מדליין. המודדת חזרה אל קמילה כשבד כחול לבן עבה תחוב תחת זרועה, והחל למדוד אותו על קמילה הזעה בחוסר נחת.

"עמדי ישר, יקירתי," ציוותה התופרת. "את לא רוצה שאדקור אותך במחט."

לקמילה לא היה אכפת כל כך, למען האמת, אם היא תדקר במחט. בסארי היא היתה עובדת בתפירה רוב היום, ואצבעותיה נדקרו לא פעם ולא פעם, עד כדי כך שדיקרת הכאב החדה הפכה לתחושה רגילה וטבעית. אבל היא שתקה, כמו תמיד.

"את בת מוגלגים?" שאלה מדליין בעליזות, לאחר שהחליטה כנראה שהשיחה עדיין לא נגמרה. קמילה הנהנה בראשה.

"כמה נחמד!" מדליין מחאה כפיים בעליזות, וקמילה חשה חוסר נוח רב יותר. התופרת ישרה אותה בכוח. "שמעתי שהם ממש נחמדים, אבל קצת פרמטיבים."

קמילה שתקה. אחרי הכול, זאת לא היתה שאלה.

המודדת עזבה את קמילה, לבושה למחצה בבד הכחול לבן, ופנתה למדליין. תוך שניות ספורות היא התאימה לה מדים במידה הקטנה ביותר, קיפלה את שרוויליה וסידרה את הקפלים. היא חייכה אליה חיוך גאה.

"את נראית יפהפה, יקירתי," היא אמרה לה. מדליין קפצה מהשרפרף ושילמה לה על המדים.

"ניפגש בקרוב, אה..."

"קמילה." אמרה קמילה.

"ניפגש בקרוב, קמיליה!" מדליין נופפה בידיה ונעלמה בדילוגים בין שורות המדים.

"ועכשיו, יקירתי, עמדי בקו ישר, לשם שינוי, אולי אוכל להתאים לך מדים!"

הקניות בדרך טאצ'טיאי לא היו כיפים וקסומים כפי שדמיינה לעצמה קמילה. היה חם ולח, וכל המכשפות והקוסמים דיברו בקול רם, וקמילה, ששנאה רעש, רק ניסתה לחפש מסתור בחנויות. חנות השרביטים לא היתה קסומה כמו החנות של אוליבנדרס; היא היתה חנות חדשה צבועה בצהוב בשם "לה באגט דו מדאם זינה". המוכרת השמנמנה הלבושה בגלימה צהובה שחיכתה לה בפנים מדדה את "זרוע השרביט" שלה (שמאל), והתאימה לה מיד שרביט מתאים - שלושים וששה סנטימטרים, טקסוס ופרוות חד קרן. היא קיבלה כסף מהקרן של בובאטון, ולכן לא יכלה לקנות לעצמה ינשוף או חתול, ובילתה את רוב הזמן בחנות ספרי כישוף עצומה ("ליברס מאג'יט"), שם שקעה בתוך ספר בשם "אומנות השיקויים", חוויה מהנה למדי לעומת חנות הרוקח, שהיא דווקא, בדיוק כמו בספרים, היתה מלאה בדברים מעניינים אבל מסריחה מאוד. קמילה יצאה מדרך טאצ'איטי כשהיא סוחבת בקושי את כל חפציה, ולא השיבה לברכת השלום של אוואלין, בעלת פונדק "לה שונדרום בלואינו".

כשהיא נעמדה בתור לרכבת התחתית, פנה אליה נער בלונדיני עם מדים כחולים לבנים מקופלים תחת זרועו. "סליחה, את יודעת כמה כסף אני צריך בשטרות של מוגלגים?"

"אתה קוסם?" שאלה קמילה בשקט. שאר האנשים בתור הביטו בהם בחוסר סבלנות.הנער הבלונדיני הנהן. הוא נראה ביישן, אבל הוא חייך אליה חיוך קל. 

קמילה הסבירה לו איך ומה הוא צריך לשלם, והם התקדמו אל הרכבת והתיישבו במושבים האחוריים.

"פיליס," הציג את עצמו הנער. הוא הושיט לה יד בלחיצה, אבל שמט אותה כמעט מיד, מגרד את עורפו האדום במבוכה.

"קמילה." קמילה לא לחצה את ידו. היא פשוט הביטה בו בסקרנות. "ידעת תמיד שאתה קוסם?"

"את בת מוגלגים, נכון?" 

קמילה הנהנה.

"את רוצה שאני אלמד אותך על עולם הקוסמים?" עיניו של פיליס אורו. מבלי לחכות לתשובתה, הוא החל לדבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא