תקופה אפלה

מוקדש לענבר ואשכולית אחת מהקוראות המסורות ביותר של הפיק

"לפני שתשאל, שמי הוא ביל. ביל וויזלי."
"מה זאת אומרת שאני כמוך?" שאל דאדלי מבולבל.
"זאת אומרת שאתה סוג של חצי אדם זאב."
"אני רוצה לחזור להיות מה שהייתי!" אמר דאדלי .
"זה לא אפשרי. אני הגעתי לפה בשביל לקחת אותך. אתה חוזר לביתך."
"לא אני לא."
דאדלי הוציא בחשאי את סכינו.
"אקספליארמוס!" שאג ביל.
דאדלי וסכינו עפו לאחור.
"אתה ממש חוצפן! אני לא מבין מה אבא מוצא בכם בכלל."
דאדלי הרים במהירות את סכינו, אך לפני שהספיק לקום ביל כבר צעק "שתק!"

לא היה לו ברור איפה הוא, וכמה זמן הוא ישן.
ראייתו הייתה מטושטשת והוא הרגיש מסוחרר. ברגע שראייתו התעשתה הוא ראה פני אישה מסתכלים אליו.
האישה הייתה בעלת שער ג'ינג'י חזק כמו לאותו נער. היא הייתה שמנמנה ונמוכה, והבעה מתוקה עטתה את פניה.
"אתה בסדר חמוד?" שאלה. "ביל יכול להיות קצת תוקפני, אך מעולם לא חשבתי שמוגלגים מגיבים כל כך קשה ללחש שתק. אתה ישנת הרבה זמן, כמעט חודש."
דאדלי מיהר לקום מן המיטה.
"חודש?!" שאל במהירות.
"כן," אמרה גברת וויזלי.
"מה השעה?" מיהר לשאול.
"למה אתה כל כך לחוץ? בוא ותשתה משהו."
"גברת, אני ממהר. מה השעה?"
"23:56. מדוע?"
"אני חייב לחזור לאותה חורשה שבנך...," דאדלי התאמץ להיזכר בשם. "בילי, אני חושב."
"ביל נערי, ביל. מדוע?"
"כי הארי זקוק לי."
גברת וויזלי החווירה.
"תתלבש הכי מהר שתוכל וביל ייקח אותך לשם," אמרה בחיפזון.

לאחר שתי דקות ביל ודאדלי היו מוכנים.
"ביל, אל תתעכב שם. תבטיח," אמרה גברת וויזלי.
"מבטיח מבטיח," אמר הנער בעצבנות.
קול פקיקה נשמע והשניים כבר לא היו במחילה.
"פה זה המקום?" שאל ביל את דאדלי.
"כן,זה המקום, ותודה לך."
ביל נעלם בקול פקיקה. דאדלי היה לבד,כך לפחות חשב.
"יופי, הגעת. בוא מהר, הלילה זה קורה," אמר אותו נער בלונדיני שדאדלי הכיר לפני כחודש.
עד רגע זה דאדלי לא ידע באיזה יער הוא נמצא, אך לאחר שהתקדמו קצת, השניים עמדו מול טירה. טירת הוגוורטס.
"תתחבא פה, ואל תצא בשום פנים ואופן," אמר מאלפוי.
מאלפוי התקדם אל עבר אנשים שעטו גלימות שחורות, ולידם עמד איש קירח ולבן שליטף בידו נחש ענק.
"היום זה קרה!" אמר האיש הקירח.
"היכן הוא?! היכן הנבחר שלכם?! אני אגיד לכם היכן הוא. הוא מת." האיש צחק, צחוק קר ומפחיד.
דאדלי שם לב כי היו שם עוד הרבה אנשים חוץ מאותם אנשים בעלי גלימות שחורות, ואותם אנשים היו פצועים וכבולים.
לפתע הגברת הג'ינג'ית ובניה הופיעו שם, וגם איש מכריח שכנראה היה בעלה.
"הבאתי את הוויזלים אדוני." אמר איש שהיה דומה מאוד למאלפוי, רק מבוגר יותר.
"מעולה לוציוס." אמר האיש בעל הקול הקר. דאדלי לא ידע מה הולך שם, אך הרגיש שזה לא טוב. הוא הכניס את ידו לכיס והוציא אותה בהפתעה קלה. ידו אחזה בבקבוק קטן מלא עד מחציתו בנוזל זהוב.
"כמעט שכחתי מזה!" מלמל בתדהמה. הוא מצא את הבקבוק הזה לפני כחודש וחצי בביתו. דאדלי הביט בבקבוק. "אין לי מה להפסיד," החליט לבסוף, ושתה את תכולת הבקבוק.
תחושת בחילה הציפה את דאדלי, הוא הרגיש שהוא עומד להקיא בכל רגע.
זה נגמר באותה פתאומיות שבה זה התחיל. דאדלי הרגיש טוב יותר. הוא הרגיש קל, קל כמו נוצה.
הוא הסתכל בשלולית הגשם שהייתה על אדמת בית הספר וראה בהשתקפות את בן דודו.
דאדלי עשה מספר תנועות מטופשות עד שהבין כי זה לא בן דודו, אלא הוא עצמו.
דאדלי התקדם לעבר קבוצת האנשים.
"היי, אני כאן! ואני ממש לא מת," קרא לעברם.
האיש החיוור החוויר, אם דבר זה אפשרי בכלל.
"זה לא יכול להיות. אני הרגתי אותך!" האיש היה מבולבל.
לדעתי אני חי. מה דעתך?" חייך דאדלי.
"אם כך, אני אהרוג אותך בשנית אדון פוטר."
"לא הצלחת בפעם הראשונה. למה נראה לך שתצליח הפעם?"
"כי אני יודע שאתה לא מסוגל לכך," אמר האיש וחיוך נמרח על פניו.
דאדלי היה מבולבל.
"אתה יודע, הסיכוי היחידי שלך הוא-"
דאדלי קטע את דבריו של האיש לפני שהספיק לסיים את משפטו. "לעולם לא! אני לא אשתמש בקללה הזו לעולם! אני לא יכול! אם אני אשתמש בה, מה יהיה ההבדל ביני ובינך? אנו נהיה אותו הדבר!"
ראשו התחיל לכאוב וקולו של מאלפוי הדהד בו.
"מה אתה עושה?" שאל מאלפוי.
"מאלתר," ענה דאדלי.
"עוד לא הבנת, הארי? אין הבדל ביני ובינך, אנחנו שווים. אתה פשוט דוחה את ייעודך." הם עמדו אחד מול השני, הסתכלו זה בעיני זה והכינו את השרביטים. למעשה האיש הכין את שרביטו,דאדלי רק החזיק ענף בידו.
"הארי, יש לך הזדמנות אחת, אחרת-" 
"אקספרליאמוס!" שאג דאדלי.
"מה אתה עושה לעזאזל?" שאל מאלפוי.
"אני חושב שאמרתי סוג של קסם עכשיו. שמעתי אותו מאיזה בילי," אמר דאדלי בעודו מנסה להתעלם מכאבי הראש העזים.
וולדמורט הניף את ידו בקלילות, והקללה של דאדלי כאילו לא הייתה. מה שוולדמורט לא ידע, זה שזאת לא הייתה קללה. דאדלי מעולם לא היה מסוגל לעשות קסמים.
"הארי, אני רואה שבחרת בדרך הזו. איזו טעות," לחש וולדמורט. "אבדה קדברה!"
דאדלי צעק שוב, "אקספ..." אך לשווא. הנער המוגל עדיין לא הצליח לעשות קסמים, והלחש כבר הכה בו. גופו של דאדלי דרסלי נפל על האדמה, על אדמת בית הספר הוגוורטס. דאדלי דרסלי, ילד שגדל כמפונק, הפך לגיבור.

מבוטא על ידי- hyacouel

הפרק הקודם