הארי פוטר ואוכל המוות(8)

רון דווקא כן היה שם. כאילו בכוונה, שלהארי יהרס היום לגמרי.
"הארי," אמר רון בקול צרוד, "בוא לכאן."
הארי חשב לעצמו כל מני מחשבות מהירות וחולפות של 'למה לי?', אבל ניגש באי-חשק אל הכיסא  שישב ליד רון. ברגע זה הארי קינא כל-כך בכיסא.
"הארי, אתמול, אני..." אמר רון בקול צרוד, "אתמול, לפני שהלכתי לישון, יצאתי לטיול בגינה. ואז הרגליים משכו אותי, כאילו מעצמן - - - ".
"רון, למה אתה צרוד כל-כך?" שאל הארי.
"תן לדבר ותדע הכול", זעף רון, והוא נשמע קצת מצחיק שהוא צרוד וזועף. רון המשיך, "והגעתי למקום אפל, הכל היה שחור, והריח היה ריח של נבלה. כמו... כמו וולדמורט. ושמעתי איזה צחוק מפחיד, וברחתי משם, נפלתי מאות פעמים, או עשרות לפחות", ורון הראה להארי את רגלו, שהיתה מלאה בשריטות, "ואיכשהוא הגעתי למחילה. אתה לא חושב שזה... שזה מוזר?".

הארי חשב. הוא הביט ברון, שכנראה שכח מה שקרה יום קודם. אבל הארי לא התכוון לשנות את זה. הוא אמר לרון: "רון, אתה בטוח שזה לא היה חלום?",
"לא, הארי," אמר רון, "אני בטוח שזה היה באמת. זה היה מפחיד כל-כך...".
"רון, תקשיב. לדעתי נעזוב את זה כרגע. אם ניתקל במשהו דומה, נחקור את העניין יותר לעומק. אני מציע לך לשכוח מזה."
"אבל אי-אפשר לשכוח את זה...", מילמל רון.
"אתה לא צריך ללכת לארוחת בוקר?" שינה הארי במהירות שיחה.
"אוי, נכון..." רון יצא מהחדר, ורץ למטבח, הארוחה שלו היתה קרה.

כשהארי היה לבד בחדר, הוא ידע שהוא לא באמת ישכח ממה שרון אמר. אבל אין סיכוי שזה וולדמורט, הארי בכבודו ובעצמו הביס אותו, וראה את הוא מובס. יכול להיות שיש עוד מישהו שנאמן לוולדמורט? הארי לא חשב שיש סיכוי. כי אם כן, אז מי? כל האוכלי-מוות נשלחו לאזקבאן.
הארי קיווה שהוא לא טועה.

העכברוש חמץ מאצבעותיו של ארתור וויזלי. "לכל הרוחות!" קרא, "ישר שאני נכנס הביתה מתנפל עלי עכברוש? לך, לך כבר, עכברוש מטופש וחסר תועלת לחלוטין!".
"שלום, מר וויזלי."
"היי! שלום הארי! יום יפה היום, מה? מצטער, זה היה סתם עכברוש מטופש..."
"מר וויזלי, אפשר לדבר איתך?"
"אה... אני דיי עסוק. נוכל לדחות את השיחה?"
"בסדר, בעוד שעה אולי?"
"הארי, חמוד, התכוונתי משהו כמו חודש-חודשיים..."
"אה, טוב, להתראות."

הארי חזר לחדרו מצוברח. כבר אף אחד לא יכול לעזור לו.

הפרק הקודם		הפרק הבא