בנו של לורד וולדמורט

כל כך עייף... כל כך רעב...

אוכל!
תייר עליז וכלל לא חשדן קיפץ בעליזות על השביל. הוא הביט ימין ושמאל, הריח פרחים וחייך, מלא שמחה. הוא לא חשד שמשהו מתבונן בו.

עד שהמשהו הזה יצא.

גבר צעיר ונאה, עם עור חיוור, שיער שחור ועיניים מאחורי משקפי שמש אך לבוש גלימת ברדס שחורה צעד לעברו. הוא הפשיל את הברדס וחשף את שיערו הארוך. פניו חייכו. "מה קורה?" שאל.

התייר הביט בעלם. יופיו היה עוצר נשימה. לורנט הביט בשעשוע בתייר חסר המילים. "אתה יודע, יש לך ריח טוב."

התייר הופתע. "מוזר. לא שמתי בושם."

"אמרתי טוב?" לורנט הרים גבה וצחק חרישית. "התכוונתי מעורר תיאבון."

"אבל אין לי אוכל-" פתח התייר ואז צרח כשלורנט הסיר את משקפיו, חושף עיניים אדומות כדם. הוא הסתער וגופת התייר צנחה.

לורנט סיים את ארוחתו המבחילה ושלף פגיון ושרביט. הוא כיוון את השרביט לעבר הגופה ומלמל "אוונסקו." הגופה נעלמה.

לורנט נשא את עיניו לעבר יעדו הבא. ידע מבטיח. מזון ומשרתים חדשים.
לורנט פסע בצעד נינוח לעבר הוגוורטס.

אדוארד בהה בחבריו החדשים.

סקורפיו מאלפוי, ג'יין זאביני ופיטר גויל. שלושתם בנים לאנשים שרצו להיות אוכלי מוות. כל אבותיהם תיקנו את דרכם. ג'יין וסקורפיו היו עשירים ופיטר היה שרירי להפליא. ג'יין הייתה יפהפייה כמו סבתה, שהתפרסמה בכך שנשאה שבע פעמים לשבעה מהקוסמים העשירים בעולם. כל בעליה מתו מוות מסתורי.

"אתה בטוח תהייה בסלית'רין. גם אנחנו, מאה אחוז." סקורפיו חייך ונשען על מסעד הכיסא. אדוארד חייך.

"תגיד, אדוארד, רק במקרה קוראים לך רידל? שמעתי פעם את השם הזה בהקשר ללחשנן כלשהו, אני לא זוכר מי." סקורפיו קימט את מצחו ואדוארד הודה לאלוהים שבדורו לא היו אנשים רבים שזכרו את שמו של לורד וולדמורט.

"אני לא יודע." תירץ אדוארד במהירות, מנסה להסביר את עובדת היותו לחשנן, תכונה העוברת רק בתורשה. "אני לא יודע מיהם הוריי."

ג'יין התערבה. "טוב, הם בטח היו קוסמים. ומעולים. ראיתם מה הוא עשה לתלמידים ההם?"

סקורפיו ופיטר הנהנו בהערכה. "איך למדת לעשות ככה קסמים?"

אדוארד הניח שמתישהו הם יגלו שהוא נשאר בטירה. "המורים לקחו אותי מבית היתומים כשהייתי בן שמונה והצלחתי לשכנע אנשים ללמד אותי קסמים."

ג'יין אמרה "אתה ללא ספק קוסם חזק. תגיד, מה אתה חושב על אומנויות האופל?"

בלי לשים לב, החל אדוארד לצטט את דעותיו של סלזאר. "אני חושב שכל הקוסמים האפלים לקחו את האופל רחוק מידי לכיוון הלא נכון. ניתן להשתמש בו גם למטרות טובות."

"בשביל מה?" נחר פיטר בבוז.

"כדי להיות קוסמים חזקים בלי להביט כל הזמן אחורה כדי לבדוק שאף הילאי לא עוקב אחריך. תגיד, אביך לא נזרק לאזקאבאן לחצי שנה בגלל דבר כזה בדיוק?"

פיטר האדים בכעס. "סתום ת'פה."

אדוארד הניח לנושא, אך ידע שהשיג את מטרתו- הוא הצליח להכניס בחבריו החדשים מעט מתורתו המתוקנת של סלזאר סלית'רין.

הם הגיעו לטירה.

טירת הוגוורטס האדירה התנשאה מעליהם, רבת עצמה ונהדרת. מלפניהם התנשא האגם השחור וענק שעיר צעק "תלמידים חדשים!"

"רובאוס האגריד," מלמל סקורפיו. "אבא שלי חטף מאחד היצורים שלו. הוא גולם אמיתי."

אדוארד בחר לא להיכנס לוויכוח.

הם הגיעו לסירות והחלו לזוז. אדוארד ראה שני ילדים שחורי שיער עם משקפיים מדברים בלהיטות עם האגריד והוא עונה להם. קולות צחוק נשמעו. אלו וודאי ילדיו של הארי פוטר, ג'יימס ואלבוס.

הזכרת השם אלבוס הציפה את אדוארד בגעגועים, אך זה לא היה הזמן. הוא עצר את הייסורים בנחישות.

לפתע נשמעה צרחה. אדוארד וחבריו קמו מיד לראות מה קרה. נחש ים בגודל נחש אנקונדה שחה במים.

"אל תדאגו!" קרא האגריד. "הוא לא מזיק! הוא מאד מחבב תלמידים."

כאילו כדי להוכיח את טענתו, עלה הנחש לסירה של האגריד. האגריד ליטף את ראשו. הגדול מהפוטרים- ג'יימס, נזכר אדוארד- ליטף ללא היסוס את הנחש. התלמידים נרגעו וקולות צחוק החלו. אך לפתע הנחש הזדקף וג'יימס הזדעק. ראשו של הנחש פנה לעבר שאר הסירות והוא יצא מייד, מהיר כברק.

האגריד צעק "לא!" וטען קשת מוצלבת. הוא כיוון-

הנחש נעצר מול הסירה של אדוארד.

האגריד הנמיך את הקשת. "נראה שהוא מחבב אותך, בחור צעיר." אמר בחיוך.

עיניו של הנחש לא משו מאדוארד. "בוא והיכנס, אדון נעלה." הנחש צלל.

"רידל אדוארד!" נשמע קולו של פליטיק, סגן המנהלת.

אדוארד הביט אל חבריו וצעד אל מצנפת המיון. הוא התיישב והרים את המצנפת על ראשו.

שלום. נו, נו נו. איזה מוח מעניין. שמע אדוארד קול בראשו.

הנה, המוח גדול מאד. יש לך שכל טוב. אבירות גם יש לך, אך לא גדולה... אומץ יש בך, יש גם יש. אך אין בך את התום והרצון לעזור, גם אם שמך טום...

אני רוצה שתעשי את הבחירה הנכונה. אני רוצה לדעת מי אני. חשב אדוארד.

אלוהים אדירים! אחרי שראיתי כרגע את אביך, אני בחיים לא אשלח אותך לבית אחר, יורשו של סלית'רין!!!

המילה האחרונה הדהדה ברחבי האולם. אדוארד הושיט את המצנפת לבא אחריו וצעד לעבר שולחן סלית'רין המריע.

"יפה, בחורי." אמר קול לידו. הוא הסתובב וראה תלמיד שביעית עם סיכת מדריך. "מה בדיוק אמרה לך המצנפת? זה יכול להעיד על אישיות."

בעוד אדוארד מתחמק מהתשובה, הוא לא שם לב למבטים החודרים שנעצו בו המורים. שהרי המצנפת יכולה לדבר עם מורים גם אם הם לא חובשים אותה, והיא שידרה להם את המשפט האחרון.

מקגונגל הייתה מודאגת. העניין התפתח שונה משציפתה. היא שכחה פרט אחד חשוב בסכנות שבלימוד אדוארד טום רידל.

ועכשיו זה חזר אליה כמו בומרנג.

יורשו של סלזאר סלית'רין חזר לבית הספר.

הפרק הקודם		הפרק הבא