נערה ג'ינג'ית

עמדנו בתחנת הרכבת קינג- קרוס. כל כך התרגשתי שאני הולכת ללמוד בהוגוורטס. אמא נפרדה מאיתנו. עלינו על הרכבת, מנופפים לאמא לשלום. התאומים עזרו

לי להעלות את המזוודה הגדולה שלי. התיישבתי באחד התאים. זו הייתה אחת הנסיעות המרגשות ביותר שעברתי. דבר ראשון, הנופים היו ממש יפים. חוץ מזה,

ילדה בלונדינית, שגם היא ישבה בתא שלי דיברה איתי במשך כל הנסיעה, ככה שהיה לי די מעניין. קראו לה אמילי פאלטווד. גם היא תלמידת שנה ראשונה. "אז,

לאיזה בית את רוצה להשתייך?" שאלה אותי. "כל המשפחה שלי למדה בגריפינדור, אז אני מקווה שגם אני אהיה שם..." השבתי בחיוך. "אני רוצה להשתייך או

לגריפינדור, כמו סבתא שלי, או לרייבנקלו, כמו דוד שלי מצד אמא. סיפרה אמילי. "ממתקים! שתייה!" אישה זקנה עמדה מחוץ לתא שבו ישבנו. "אני רוצה צפרדעי

שוקולד ומיץ דלעת, בבקשה." אמרה אמילי. האישה הזקנה נתנה לה את מבוקשה. "את לא רוצה כלום, יקירה?" שאלה אותי. רציתי, באמת. אבל לא היה לי הרבה

כסף. זה קצת מביך, אבל המשפחה שלנו לא הכי עשירה... היא גם פחות מממוצעת... "לא, תודה..." אמרתי בשקט. האישה הלכה. "למה לא קנית כלום?" שאלה

אותי אמילי. "אמ... אני לא ממש רעבה..." עניתי לה, בתקווה שהיא תאמין לזה. "שטויות! הנה, קחי צפרדע שוקולד!" חייכה אלי אמילי. "תודה..." השבתי בחיוך.

אכלנו את השוקולדים בהנאה. לפתע דלת התא  נפתחה, ונערה חומת- שיער עמדה בפתח. "אפשר לשבת פה?" היא שאלה. אני ואמילי פינינו לה את המושבים.

"תודה..." היא אמרה, כמעט בבכי. "הכל בסדר?" שאלתי אותה. "כן... לא!" היא פרצה בבכי. "מה קרה?" שאלה אמילי. הנערה חומת- השיער לא נראתה כמו

תלמידת שנה ראשונה. אפילו לא שנייה. היא נראתה כמו נערה בת 15 או 16. "אתן תלמידות שנה ראשונה, נכון?" היא שאלה. שתינו הנהנו. "טוב, אז אני תלמידת

שנה שישית... קוראים לי מיה." סיפרה הנערה. "למה את בוכה?" שאלתי אותה. "זה... זה כלום, באמת..." השיבה מיה. "אולי אם תספרי לנו, את תרגישי יותר

טוב?" ניסתה אמילי. "מיה! הנה את!" בחור בסביבות גילה של מיה פתח את דלת התא. "אני לא מדברת איתך!" צעקה מיה. "מיה, אני מצטער... באמת! זה היה

בטעות!" השיב הנער. "לך מפה, דון! אתה פשוט חזיר גועלי!" צעקה מיה. אמילי ואני הבטנו אחת בשנייה. זה נראה כמו איזו טלנובלה. הנער, או דון, התיישב ליד

מיה. היא ניסתה להתנגד, אבל דון חסם אותה. "מיה... מיה'לה שלי... אני ממש מצטער... אני אוהב אותך! אני לא אעשה את זה שוב, נשבע!" קרא דון. "די, דון, אני

יודעת שאתה כן תעשה את זה..." אמרה מיה. "לא! אני באמת אוהב אותך, מיה! זה היה חד פעמי!" הכריז דון. מיה קמה בפתאומיות. "תעזוב אותי בשקט, אידיוט

אחד!" צעקה, ורצה החוצה מהתא. דון רץ אחריה. ברגע שדלת התא נסגרה, אני ואמילי התחלנו להתפקע מצחוק. "וואו, איזה דרמה!" צחקה אמילי. "ממש כמו

בתוכניות המטופשות בטלוויזיה!" המשיכה. "טלוויזיה?" שאלתי בחוסר הבנה. "או... את באה ממשפחת קוסמים, נכון?" שאלה אמילי. הנהנתי. "טוב, אני באה

ממשפחה שרק הצד של אמא שלי הוא של קוסמים. אבא שלי גילה שאמא שלי מכשפה רק אחרי שהוא תפס אותה מכינה אוכל בעזרת קסם." סיפרה אמילי. "זה

קרה כשהיא הייתה בהריון איתי..." המשיכה אמילי. "ומה קרה?" שאלתי בעניין. "בהתחלה הוא קצת כעס ופחד, אבל אחר כך הוא הבין שהאהבה יותר חשובה."

סיפרה אמילי. חייכתי אליה. "אז בגלל אבא שלי, יש לנו טלוויזיה בבית. זה מן מכשיר חשמלי שמראה תמונות שזזות..." הסבירה לי אמילי. "אז זה כן קסם!" קראתי.

גם בעולם הקוסמים יש תמונות שזזות. "לא... זה מחובר לחשמל. אנשים יוצרים את מה שהטלוויזיה מראה בכוחות עצמם." המשיכה אמילי. רציתי שהיא תמשיך

לספר לי על דברים מעולם המוגלגים. נכון, אבא שלי חקר את הנושא, אבל אף פעם זה לא עניין אותי. לפני ששמנו לב, הרכבת נעצרה. "תלמידים חדשים לפה!"

נשמע קול חזק כשירדנו מהרכבת. "איפה רון?" שאלתי את עצמי. רציתי לשאול אותו, טוב, בעצם את הארי, על האיש הזה שצעק אלינו. לא מצאתי אותו, והנחתי

שרון וחבריו כבר ירדו מהרציף. "קוראים לי רובאוס האגריד!" הכריז האיש המגודל. האיש הקרוי האגריד, הוביל אותי, את אמילי ועוד תלמידי שנה ראשונה לכיוון אגם

גדול, שהיה שחור כמו נפט בשעה הזו של הערב. שטנו בסירות קטנות לאורך האגם. למזלנו, השמיים היו נקיים מעננים. הגענו לדלתות הטירה. עכשיו, יותר מתמיד,

הרגשתי את ההתרגשות בבטן. "שלום, קוראים לי מינרווה מקגונגל, אני המורה לשינוי צורה. בבקשה בואו אחרי, מהר!" אמרה אישה מבוגרת עם תסרוקת של

פקעת הדוקה. האחים שלי סיפרו לי עליה. הם גם סיפרו לי על טקס המיון ועל המצנפת המכושפת. פרד וג'ורג' ניסו להפחיד אותי, אבל פרסי סיפר לי את האמת

לגביה. זו הייתה מצנפת ששמים על הראש, והיא מחליטה לאיזה בית למיין אותך. מקגונגל הכניסה אותנו לאולם. האולם הזה היה מדהים ביופיו. היו שם נרות

מעופפים, והתקרה נראתה כמו השמיים בחוץ.  היו שם ארבעה שולחנות שעמדו לרוחב ועוד שולחן אחד שעמד לאורך האולם. המוני ילדים הביטו בנו נכנסים. ראיתי

את התאומים, פרד וג'ורג' ואת פרסי. אחר כך שמתי לב להרמיוני, אבל לידה לא ראיתי את רון או הארי. מקגונגל הסבירה לנו על טקס המיון. היא התחילה להקריא

שמות. "ג'ולי פיטרטון! נערה קטנה התיישבה על השרפרף. מצנפת המין שהייתה על ראשה קראה לאחר כמה שניות "האפלפאף!" "סדריק פון קראב!" ושוב, לאחר

כמה שניות המצנפת קראה "האפלפאף!". תלמידים נוספים מוינו לבתים. "לונה לאבגוד- רייבנקלו, הנרי מקגריפ- סלית'רין, בלה דורובסקי- הגריפינדורית הראשונה...

ואז, "אמילי פאלטווד- גריפינדור". מחאתי לה כפיים והיא נופפה לי. אני הייתי בין האחרונים. "ג'יני וויזלי!" קראה מקגונגל. התיישבתי על השרפרף. המצנפת הסתירה

לי את העיניים והאף. "גריפינדור!" צעקה המצנפת. פרסי, פרד, ג'ורג', הרמיוני ואמילי מחאו לי כפיים בחוזקה. עדיין לא ראיתי את רון והארי. "מזל טוב, ג'יני!" קרא

פרסי. "ראית את רון?" שאלתי אותו  כשהתיישבתי ליד השולחן. "לא, כשחושבים על זה..." אמר פרסי. הארוחה הייתה ממש טעימה. אני ואמילי דיברנו על

הרבה דברים. שמחתי שהפכנו להיות חברות. "תלמידי שנה ראשונה, לבוא אחרי!" קרא מישהו מהשולחן שלנו. זה היה בסוף הארוחה. דמבלדור איחל לנו שנה

טובה. אני ואמילי הלכו יחד שמחות להיות באותו בית. "כאן נמצאים מגורי הבנים- שם הבנות!" קרא מי שהוביל אותנו לחדר המועדון של גריפינדור.             

הפרק הקודם		הפרק הבא