בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

טורי נח לעוד שני לילות נוספים עכשיו במקום הזה בהוראת כירון לוויל אחרי ההסבר המפורט של הקנטאור כירון אליו, שהוכיח לו שהוא קנטאור ביציאה מפתיעה מאוד (שלוותה בצרחת אימה של טורי, והחזקת וויל בו בשתי ידיו במבט רציני אחרי שהוא קם מניקו) מהכיסא גלגלים הקסום שלו המוסווה בעיקר בעירפול, מסתבר. עכשיו טורי האמין סופית לנערים שהם חצויים ולא אלים שלמים ושכל הסיוט הזה(היו לזה שני מובנים עכשיו) שעבר עליו עכשיו היה אמיתי לגמרי עם המפלצת ההיא גם, אבל זה גם עורר בו הרבה דברים חדשים ופחדים ישנים מתוכו גם עכשיו. אבל וויל החליט שהוא נסער מדי לעוד מידע חדש עכשיו, והוא טיפל בו בטיפולים כל היום למחרת, והסיר לו את כל התחבושות כבר בערב הבא. "זה כי אני לא מרפא בן תמותה רגיל," הוא הסביר לטורי המופתע עכשיו כשהוא זרק את התחבושות לפח. טורי היה מאושר לראשונה זה שלושה ימים לראות אותן נזרקות ככה ולאפשרות לזוז בלי כאבים גם בבטן. "זה כי אני בן אפולו." וויל הסביר לו עכשיו. "כמו שאני בן פריאפוס." טורי אמר כשהוא גמר את הריקוד ניצחון שלו מההידרה, וכשוויל צחקק. וויל הנהן אחר כך ונשם עמוק. "וכמו שאתה ומאוהב עד מעל הראש בילד הזה שהיה פה," טורי ציין עכשיו, כי הוא רצה לדבר על משהו שפויי כבר נואשות. הוא סילק מעליו את השמיכה הצבעונית והרכה והנעימה גם עכשיו והוא שמח מאוד לראות את עצמו עכשיו בלי תחבושות סוף סוף גם.

 וויל גיחך במבוכה. "נכון. אני לא מכחיש. ומה איתך? יש לך מישהו או מישהי בעולם בני התמותה?" וויל שאל אותו והביא לו מים ושיקויי חד קרן אחרונים עכשיו. טורי ישב וחשב בזמן שהוא שתה. "לא. בינתיים לא. אבל אני רק בן ארבע עשרה וחצי." הוא אמר. וויל הנהן בהבנה והתיישב לידו. "אני ביסקסואל." אמר לו וויל. "ניקו גיי. הייתה לי חברה אחת." טורי הנהן ומשך בכתפיו. "אז שנביא אותך לביתן שלך?" וויל קם. טורי הנהן שוב בביישנות והם יצאו מהבניין המרכזי הכחול עם הציפור למעלה בשבשבת. שני הנערים הלכו איתו בידיים משולבות לבקתת עץ, שטורי פער את פיו למראה מיד והרגיש מטומטם אז הוא מיהר לסגור אותו. מסביב לבקתה היו מלא שיחים, ועץ מטפס טיפס עליה באופן מרשים. טורי מאוד אהב עצים מטפסים - הם היו החברים הכי טובים שלו מאז ומתמיד, העצים. אבל כיוון שחשב שאם יגיד את זה למישהו יחשבו שהוא צריך מוסד סגור לשארית חייו, הוא שתק בעניין הזה באופן תמידי. עד…עד עכשיו. הוא הסתובב לשני הנערים המאוהבים, ואלו הסתכלו עליו בשאלה. "תגידו, זה הגיוני…זה הגיוני שאנשים כמונו, מדברים עם…מדברים עם העצים?" הוא לחש בפחד ובלב הולם ממנו. שני הנערם החליפו מבטים תוהים. הנער הבלונדיני החזיר אליו מבט סקרני. "זה לא יוצא מין הכלל, כמו שכירון נוהג לומר לנו. אולי אתה כמו ילדי דמטר, שגם הם יכולים פעמים לעשות את זה - יש לדוגמא את מג מקפרי, ילדה שיכולה לעשות את זה, וככה היא הצילה את אבא שלי, כשהוא נעשה בן תמותה וכשהם רק הגיעו לכאן, בדיבור עם עצי יער דודונה. אולי גם אתה כזה, כבן…אמ, מי שדיבר איתך בחלום שלך. תזכיר לי מי הוא רגע בבקשה?" וויל שאל.

טורי התכווץ מהמשפטים המוזרים האלו במקומו. "אה, פריאפוס." הוא אמר בשקט. ניקו הנהן. "במיתומגיקה היו לו הרבה כוחות - איה!" הוא נאנק מצביטה של וויל אליו בכתף שלו. טורי חייך בהיסוס. "לחזור למציאות, אדון האופל. לחזור למציאות המרה שלנו. עכשיו, טוב, תלמד ונלמד על פריאפוס. בינתיים, הנה המפתח שלך לבקתה שלך." וויל הושיט לו מפתח כסוף עם עלים ירוקים כקישוט. טורי לקח אותו ברעד. "לכל שאלה אני ואנבת' המדריכים הראשיים של מחנה החצויים עכשיו. טוב, כרגע רק אני כאן, אז רק אני. פרסי ואנבת' לומדים עכשיו ברומא החדשה. אז…" וויל אמר. "תודה לכם," טורי אמר מכל הלב. "ותודה גם שהצלתם את חיי. מהמה שזה לא יהיה, אתם יודעים." הם חייכו אליו וניקו שם לו יד על הכתף. "אתה תהיה חצויי מצויין. אני מרגיש בזה. אני בן האדס, אז אני יודע דברים. שיהיה לך בהצלחה, טורי, אה…" ניקו אמר. "פרימן." טורי אמר. ניקו הנהן. "שיהיה לך בהצלחה, טורי פרימן, בן פריאפוס. וברוך הבא למחנה החצויים. אה, הנה זה." ניקו אמר והצביע למעל הראש שלו. שני הנערים כרעו מולו. טורי הסמיק מהמעמד המביך. "תסתכל למעלה," ניקו אמר עכשיו בשקט. "זה  דבר וזאת הזדמנות של פעם בחיים." טורי הסתכל, וראה עץ מסתובב מעליו סחור סחור. "זה אומר שאביך הכיר בך עכשיו," אמר ניקו. "ברוך הבא למחנה החצויים ולחיי חצויי ולמחנה יופיטר גם בהמשך, טורי פרימן." טורי הנהן ונכנס לבקתה כשהם הנהנו שוב. 

הוא בחר לו מיטה, הלך לשירותים, שטף פנים אחר כך וקרס במיטה החדשה שלו סוף סוף לשינה ללא חלומות. הוא שמח על זה. הוא עוד לא הרגיש מוכן להתייצב מול אבא שלו שוב נכון לעכשיו. ניקו סגר לו את הדלת וטורי נרדם לאיטו.

הפרק הקודם		הפרק הבא