אנחנו מסתבכים בצרות(תעמידו פני מופתעים)

"היי," אמר וויל עכשיו לניקו, והשניים התחבקו ארוכות. וויל סיים את החיבוק בכך שנישק אותו על הלחי ואז בהה באופק. אני ואנבת' גם התחבקנו ארוכות, ואז אני ו וויל פרשנו את מפת הפיקניק האדומה לבנה המשובצת, בלי להסתכל יותר מדי אחד על השני במהלך, כי כשכן, שנינו הסמקנו קשות, ואני הרגשתי לרגע כאילו שגם אני גיי, מרוב מבוכה למחשבה שהתחבקנו מול הבני זוג שלנו. אז פרשנו בדממה כמעט מוחלטת, והרגשתי כמעט כאילו כמו שאני מדבר עם בלאקג'ק, הפגסוס השחור שלי, בטלפתיה בגלל זה, רק בדיבורים קלים, מה שהפך את הכל למוזר, אבל ידעתי והיטב לא להגיד את זה. וניקו ואנבת' סידרו יחד את האוכל כשאנחנו שמנו עליה אבנים. הם לעומתינו דיברו הרבה, ובמרץ. ניקו שיתף פעולה להפתעתי עם כל הרעיונות המבריקים של אנבת' לסידור האוכל, והם השלימו פערים. ניקו יצא לה מהארון רישמית עכשיו גם, והוא סיפר לה ארוכות על וויל ועל הייזל. אנבת' וניקו התחבקו גם ארוכות, דמעו קצת, ואז חזרו לסדר בחיוכים רחבים כל אחד מהם.

קינאתי בהם. היה ברור שאני ו וויל נצטרך קצת הרבה יותר זמן. אבל, אחרי הכל, ניקו היה מאוהב בי. להמון זמן. זאת לא אשמת אף אחד מאיתנו, ובטח לא של הבחור, אבל היה ברור שזה הפריע לוויל לדבר איתי בחופשיות, או בכללי, או להסתכל לי בעיניים כשהיינו לבד ורק אנחנו. לבסוף התיישבנו והתחלנו בסעודה, אבל אני הייתי מתוח מכדי לאכול, וניקו היה אומלל מכדי לאכול, ו וויל כועס, לשם שינוי, מכדי לאכול. רק אנבת' אכלה וזמזמה לעצמה אכשהו להפתעתי מנגינה עליזה, מה שגרם לי לחייך סוף סוף בכנות ולמחות דמעות של הקלה מכך שהכל נגמר. גם הסידור של הפיקניק, אבל גם וויל וניקו הגיעו לבגרות. בקרוב, בעוד כמה שנים, כחמש שנים, הם יוכלו להתחתן ולהקים בית ברומא החדשה. דמיינתי את גברת אולירי גם מתחתנת, ואת ניקו מוציא אותה לטיול שם, ואת כל הילדים הכלבלבים השאולים שלה עושים מסעות צללים קטנים ברחבי רומא החדשה, עושים פיפי בכל מיני מקומות, ושותים מהמזרקות של רומא החדשה ומרגיזים את טרמינוס, שמאיים עליהם באיומים חסרי הידיים שלו. המחשבה גרמה לי לצחוק. "אז מה קורה? איך אתה מרגיש?" וויל שאל את ניקו, ונישק אותו על המצח. "אתה בוער מחום." הוא אמר. "מה?" נבהלתי, והפסקתי לצחוק. וויל הנהן ונתן לניקו להישען עליו בפינוק ובהתכרבלות, ובתשישות גם, עכשיו הבנתי. לאנבת' נעצר המזלג בדרך באוויר בדרך לבסיס הנוסף, והיא הסתכלה על וויל בשאלה. "אני מניח שניקו לא סיפר לכם. בדרך לכאן נלחמנו ברוחות מגיפה." הוא הסביר לנו. אני ואנבת' החלפנו מבטים. אנבת' נישקה אותי על הלחי לפני שהיא חזרה להסתכל על וויל בשאלה גדולה עכשיו. "כן," ניקו נאנק. "אני מרגיש זוועה." הוא גיחך. "אבל ברור שלאבא שלי לא אכפת. אנחנו עדיין צריכים לצאת למסע חיפושים נוסף." הוא אמר באומללות. וויל נישק אותו על המצח שוב עכשיו ופרע לו את השיער הארוך והחלק שלו. אני ואנבת' החלפנו מבטים. הכל היה מוזר כל כך. השלווה שלא היינו רגילים אליה, השניים האלה, שהיו מאוהבים עד מעל לראש בבירור, אבל הם היו בעצם שני בנים, מה, שאני מודה, שגרם לי בלב הולם ברגשות אשמה אוטומטית לחפש את הבת פה, ואז מהר להפסיק, אנחנו, להיות רגועים, להיות קרובים לכל הבתים שלנו כשלדעץ שסיימנו עם מחנה החצויים, המחסור בג'ייסון, אפולו החדש, גברת אולירי שהתאהבה בכלב של האדס והשניים פלירטטו ללא הרף בעזרת כדור גומי אדום שסוף סוף הבאנו להם והרחות אינסופיות אחד של השני את הישבן. איכס. ככה ניקו סיפר לנו לא מזמן. היו לנו כל כך הרבה דברים להתמודד ולהתרגל אליהם. נתתי לאנבת' יד. היא מחתה דמעה.

ניקו בלע. "אנחנו צריכים לצאת למסע…למסע חי…" ניקו אמר עכשיו במאמץ אמיץ לחדש את השיחה ונהיה ירוק והלך לצד רחוק להקיא מיד אחר כך. וויל נאנח ונרעד. אנבת' קמה לעזור לניקו בהכנת מי לימון בשבילו עם כדור נגד בחילות מהתיק הרפואי של וויל. ניסיתי להדחיק את זה שהתיק דומה לערכה הקסומה של ליאו. כי המחשבה על ליאו גרמה לי באחרונה לחשוב על ג'ייסון, הגיבור האבוד שלנו. וממש לא רציתי לחשוב את זה, כאמור. אז נשמתי נשימה עמוקה. "אני מניח שזה לא הצליח עד הסוף." אמרתי. וויל הסתכל עליי באומללות. "לא." הוא אמר. "אני זוכר שנלחמתי עם אבא שלך עם הרוחות האלה. בסוף גם אני נהייתי חולה בווירוס." אמרתי, והצטמררתי לנוכח הזיכרון. אנבת' וניקו חזרו עכשיו לשמחתינו. לא נראה שניקו מאושר מהמגע הפיזי הקרוב מדי. הוא התפתל ונאנק וקילל כל הדרך. וויל צחק צחוק שבור והושיב אותו עם אנבת' על המפה. "אני מצטער," ניקו אמר ונישק את וויל במעורפל על המצח כשזה התיישב כשהוא לקח לניקו תה. וויל נראה מופתע, ואז חייך אליו. שיערתי לעצמי שניקו לא עושה את זה הרבה, מה שהיה הגיוני, הרי הבחור קתולי. "אם אני אצטרך שוב אני אודיע…" הוא נאנח. וויל תמך בו כשנשען עליו שוב."הנה. שתה. זה יעשה לך טוב." וויל אמר לניקו עכשיו בהנהון תודה לאנבת' ובהערכה לניקו, והיא הנהנה לו בחזרה, ליטפה לו את הכתף הימנית וחזרה לשבת לידי. אני התחלתי לרעוד. תהיתי בלב הולם עכשיו אם נפגוש את ג'ייסון באליסיום. הפסקתי לחשוב על זה. אבל…הייזל חזרה. אולי…הסתחררתי כולי. די. אסור לי לחשוב כמו דוקטור פרנקיישטיין. ניקו הנהן בתודה ושתה באיטיות. "תודה, וויל," הוא אמר לאט וישב עליו. "אז האדס," אנבת' אמרה כשהשקט נהיה מביך מדי.

"נגנב לו עץ רימונים שלם." וויל הנהן. ניקו התחיל לנחור והוא לקח ממנו את התה. "בעצם, לפרספונה," וויל אמר. הנהנתי. זכרתי את הטיפוס. ניקו מלמל דברים מתוך דמדומים באיטלקית בינתיים, ו וויל ליטף לו את השיער בהיסח הדעת. "אנחנו חייבים להציל אותו." אמרתי. הם היו כל כך חמודים יחד, שחייכתי. כולם הנהנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא